פסגת נוואדו דל רואיס מכוסה בקרחונים ("נוואדו" פירושו "מכוסה שלג" בספרדית), שנוצרו במשך אלפי שנים, ונסוגו בהדרגה מאז שיא תקופת הקרח האחרונה. מלפני 28,000 שנים ועד לפני 21,000 שנים כיסו הקרחונים שטח של 1,500 קמ"ר במסיב רואיס-טולימה. לפני 12,000 שנים, כששכבות הקרח מהעידן הקרחוני האחרון היו בנסיגה, הן עדיין כיסו שטח של 800 קמ"ר. במהלך עידן הקרח הקטן, שנמשך מהמאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-20 כיסתה כיפת קרח שטח של בערך 100 קמ"ר.
מאז הקרחונים נמצאים בנסיגה נוספת בשל התחממות האטמוספירה. ב-1959 היה שטח הקרחונים במסיב 34 קמ"ר. מאז ההתפרצות של 1985, שהמסה כ-10% מהקרחונים שכיסו את הפסגה הצטמצם שטח הקרחונים למחצית מגודל השטח לפני ההתפרצות, מ-17 קמ"ר מיד לאחר ההתפרצות לכ-10 קמ"ר ב-2003. ב-1985 הגיעו הקרחונים לגובה של 4,500 מטרים, אבל ב-2007 הם נסוגו עד לגבהים שבין 4,800 ל-4,900 מטרים.
עובייה של כיפת הקרח הוא בממוצע 50 מטרים. חלקה העבה ביותר הוא בחלק של מישור הפסגה ומתחת לקרחון נראידס (Nereides) על המדרונות הדרום מערביים, שם עומקה מגיע ל-190 מטרים. הקרחונים במדרונות הצפוניים איבדו את מרבית הקרח בהתפרצות של 1985, ובדומה, אם כי במידה פחותה יותר, הקרחונים במדרונות המזרחיים, ולכן עומקם אינו עולה על 30 מטרים. הקרח העמוק המכסה את מישור הפסגה עשוי להסתיר קלדרה. חמש כיפות המקיפות את מישור הפסגה החלו לבצבץ כאשר הקרחונים נסוגו.
מי הפשרת השלגים והקרחונים מתנקזים בעיקר לנהר הקאוקה ולנהר המגדלנה מהמורדות המערביים והמזרחיים של הר הגעש בהתאמה. מי הנגר מהקרחונים על נוואדו דל רואיס ומהקרחונים על הרי הגעש הקרובים מהווים מקור למים טריים עבור כ-40 עיירות שסביב ההר, ומדענים ופקידי ממשל בקולומביה חוששים לאספקת המים לעיירות אלו אם הקרחונים ימסו לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה