נאס"א הקימה ועדה בת 16 חברים לחקירת נסיבות ההתרסקות. הוועדה הורכבה ממומחים לפירוטכניקה, אוויוניקה ומומחים שונים נוספים. יומיים לאחר ההתרסקות החלה הוועדה את עבודתה, וקבעה מיד שלרכיבים מתוצרת מרכז החלל על שם ג'ונסון לא יכול להיות קשר להתרסקות. הקביעה הותירה את חברת לוקהיד מרטין ואת המעבדה להנעה סילונית כאשמות האפשריות היחידות בהתרסקות, ושתי החברות הגישו את כל הנתונים שבידיהם לוועדה.
הכמוסה, ללא החומרים המדעיים שחולצו ממנה, נשלחה לחברת לוקהיד מרטין לבחינה.
חודש לאחר ההתרסקות פורסמה אינדיקציה ראשונית לגבי נסיבות ההתרסקות המשוערות. בכמוסה תוכנן מד תאוצה, אשר היה אמור להורות על הפעלתו של מצנח העוגן. בחיישן היה אמור להיווצר מגע כאשר הכמוסה הגיעה לתאוצה של 3 ג'י, ולשמור על המגע כאשר התאוצה גוברת, עד לתאוצה מתוכננת של 30 ג'י. כאשר התאוצה של הכמוסה שוב תפחת מתחת ל-3 ג'י, בעת התקרבותה לאטמוספירה, היה אמור להינתק המגע ולהפעיל בכך את מצנח העוגן. בפועל, מכיוון שהחיישן הותקן בכיוון ההפוך, לא נוצר כלל המגע בשלב הראשוני ולכן לא הופעל מצנח העוגן.
המהנדסים של לוקהיד מרטין סמכו על ניסויים שערכו במסגרת ההכנות לשיגורה של החללית סטארדאסט, שכללה מנגנון דומה, ובדקו התאמות בין התכנון של סטארדאסט לתכנון של ג'נסיס, בלא שינסו בפועל את המנגנון שהורכב בג'נסיס.
הכשל בג'נסיס היה דומה מאוד לכשל שהביא את אדוארד מרפי לנסח את חוקי מרפי המפורסמים: מד-תאוצה שהורכב הפוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה