תחנת החלל הבינלאומית היא איחוד של מספר תחנות חלל שתוכננו כמיזמים נפרדים בידי מספר סוכנויות חלל, ובהן: "פרידום" האמריקאית, "מיר-2" הרוסית, "קולומבוס" האירופאית ו"קיבו" היפנית. שורשי המיזם נעוצים בתוכנית מיר ומעבורות החלל בשנת 1994, והמיזם עצמו החל עם שיגור היחידה הראשונה ב-1998 על גבי הטיל הרוסי פרוטון, ונמשך עם שיגור והרכבת חלקים נוספים כחלק ממטען מעבורות החלל, טילי פרוטון ומשגרי סויוז רוסיים.
תפעול תחנת החלל הבינלאומית נעשה על ידי חמש סוכנויות החלל בו-זמנית באמצעות מרכזי שליטה ובקרה הנמצאים בכדור הארץ. הבעלות וזכויות השימוש בתחנה נקבעו בשורה של הסכמים וחוזים הנותנים לסוכנות החלל הפדרלית של רוסיה בעלות מלאה על היחידות שלה, בעוד שאר התחנה נמצאת בבעלות משותפת של ארבע הסוכנויות האחרות. עלות התחנה כולה מוערכת בכ-100 מיליארד אירו והיא נחשבת למבנה היקר ביותר שנוצר אי פעם.
המימון, יכולת המחקר ותפעול התחנה ביעילות, הם קריטיים עקב העלויות הגבוהות. התחנה מקבלת שירות באמצעות חלליות סויוז, חלליות פרוגרס, מעבורות החלל (לפני הוצאתם משירות), חלליות ATV ו-H-II Transfer Vehicle, ומבקרים בה אסטרונאוטים וקוסמונאוטים מ-15 אומות שונות.
התחנה מאוישת כיום בצוותים ומשלחות של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים המונים עד ל-6 אנשים בכל משלחת ומחזיקה בשיא הנוכחות האנושית הרציפה הארוכה ביותר בחלל, עם פעילות אנושית רציפה מה-31 באוקטובר 2000. התחנה צפויה להיות פעילה עד לשנת 2020.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה