משימת אפולו 4 נועדה כאמור, לבחון את הרכיבים ושיטות הפעולה שבהם תוכנן להשתמש במשימה להנחתת אדם על הירח. באפולו 4 נעשה לראשונה שימוש בכל שלושת השלבים של המשגר סטורן 5: הראשון S-IC, השני S-II והשלישי S-IVB, סטורן 5 הוא המשגר הגדול ביותר שתוכנן אי פעם.
הייתה זו גם הטיסה הראשונה מקומפלקס השיגור 39, שנבנה במיוחד למשגרי סטורן 5. למשימה היו מאפיינים ראשוניים וניסיוניים נוספים ובשל הצורך לבדוק את כולם, הוצבו על הטיל והחללית 4,098 מכשירי מדידה שונים.
הייתה זו הפעם הראשונה, בה השתמשו בשיטה בה מנוסים כל חלקי הטיל יחד (the all-up testing), במקום ניסוי של כל שלב של הטיל בנפרד, כפי שנעשה בטילים רב שלביים קודמים שנבנו בארצות הברית. שיטה זו צמצמה באופן ניכר את מספר הבדיקות, וקיצרה את משך הזמן שנדרש כדי להגשים את תוכניתו של הנשיא קנדי להנחית אדם על הירח עד 1970.
הטיל נשא את תא הפיקוד, שמספרו 017. היה זה מודול מספר 1 שתוכנן לבדיקת מערכות ולא מודול מספר 2 ששימש לנחיתה על הירח. לטיל צורף גם מתקן דמי של רכב הנחיתה על הירח, באמצעותו נערכה הדמיה של רכב הנחיתה על מתקן השיגור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה