איסלנד יושבה לראשונה על ידי נורווגים ומתיישבים קלטיים (סקוטים ואירים) במהלך המאה ה־9 וה־10. על פי המסורת המקומית, כפי שהיא כתובה בלאנדנאומאבוק, ספר ההתיישבות, שגרסתו הנוכחית היא מהמאה ה־13, המתיישב הקבוע הראשון באיסלנד היה הויקינג אינגולפור ארנרסון (Ingólfur Arnarson) שהתיישב במה שלימים יהיה רייקיאוויק בסביבות 870 לספירה. על פי אותה מסורת, קבוצת ויקינגים בראשות איריק טורבלדסון, המכונה "אריק האדום", יצאה מאיסלנד, גילתה ויישבה את גרינלנד, וכעבור דור יצא בנו של איריק לייוו אייריקסון מגרינלנד והגיע לאמריקה הצפונית.
המתיישבים הקימו מוסדות שונים ובהם אספה מתמדת הקרויה "אלת'ינגי" שהוא שמו של הפרלמנט עד היום. הפרלמנט התכנס בכל קיץ בת'ינגווליר ועסק בחקיקת חוקים, יישוב סכסוכים ומינוי מושבעים לדיון בתביעות. החוקים שנקבעו באסיפה לא הועלו על הכתב, אלא נשמרו בעל פה בידי "לגסגוּמאד'וּר" (lögsögumaður, מילולית - "דובר החוקים"). לא הייתה רשות מבצעת מרכזית והיה קושי לאכוף את פסקי הדין.
לקראת המאה ה־11 הגיעה הנצרות לאי ולאחר מאבק הוחלט כי היא תהיה דת האי. ב־1050 מונה בישוף לאי. במאה ה־13 סבלה איסלנד ממלחמות בין השבטים. לאחר עשרות שנות מאבק החליטו כל ראשי השבטים האיסלנדים לוותר על עצמאותה ולקבל את ריבונותה של נורווגיה על האי, וחתמו על "האמנה הישנה" שאיחדה את איסלנד עם בית המלוכה הנורווגי ב־1264.
לאחר מכן עברה לשליטת דנמרק בעקבות איחוד קאלמאר. איסלנד נשארה בשלטון דנמרק גם לאחר פירוק האיחוד כחלק ממלכת דנמרק־נורווגיה.
שלא כנורווגיה, לדנמרק לא היה כל עניין מסחרי בשטחי הייצור של איסלנד, צמר ודגה. הדבר הביא למשבר כלכלי פתאומי, וכתוצאה מכך לא נבנו עוד ספינות המיועדות לסחר במרחקים ארוכים. המושבה הקטנה בגרינלנד ננטשה לפני שנת 1500, בשל מחסור במשאבים שקודם לכן סופקו בידי איסלנד.
באמצע המאה ה־16, המלך כריסטיאן השלישי החל לכפות את הנצרות הפרוטסטנטית בגירסתה הלותרנית על נתיניו. איסלנד הפכה ללותרנית ועד היום זו הדת הדומיננטית באי. המלך הכניע את הבישופים והביא להחרמת אדמות הכנסייה, דבר שהעניק לכתר הדני עוצמה רבה.
ב־1602 נאסר על איסלנד לסחור עם כל מדינה פרט לדנמרק. מונופול זה נמשך עד לשנת 1854, והביא לקפאון בכלכלת האי.
ב־1660 בעקבות הפיכת המלוכה בדנמרק לאבסולוטית נאלצו תושבי איסלנד לוותר על מעט האוטונומיה שנותרה להם, לרבות הזכות ליזום את הסכמתם לחקיקה.
שינויי אקלים באיסלנד במהלך המאה ה־18 הביאו עמם קרה שלא הייתה ידועה באי מאז יישובו במהלך המאה ה־9. מעבר לכך, הר הגעש לאקי התפרץ בשנת 1783, והרג כ־9,000 איש וכ־90% מבהמות הבית באי. אוכלוסיית האי נאמדה במספר עשרות אלפי אנשים בעת ההתפרצות. הרעב שלאחר ההתפרצות הביא למות רבע מהאוכלוסייה ששרדה את ההתפרצות.
לאחר היפרדותן של ממלכות דנמרק ונורווגיה בחוזה קיל בשנת 1814, בעקבות המלחמות הנפוליאוניות, שמרה דנמרק על איסלנד כשטח חסות.
במהלך המאה ה־19 המשיכה ההחרפה באקלים באי, ורבים מתושביו היגרו אל העולם החדש. עם זאת, התעוררה התודעה הלאומית בקרב הנותרים באי, בעקבות הנטייה הרומנטית והלאומית שחלה באותה התקופה באירופה.
תנועה הקוראת לעצמאות האי הוקמה על ידי יון סיגורדסון. האלת'ינגי שנותר במשך מאות השנים כגוף שיפוטי, ובשנת 1800 הוכרז על ביטולו, הוקם מחדש בשנת 1843 כמועצה מייעצת.
הגוף החדש טען לרציפות עם האלת'ינגי מימי הקהילה, וביקש את סמכויותיו.
שלטון פנימי מוגבל הוענק לאיסלנד על ידי הממשלה הדנית ב־1874, וב־1918 הפכה לארץ חסות עצמאית וריבונית בנושאים הפנימיים, אך יחסי החוץ וההגנה נותרו בשליטת הדנים, והמלך הדני נשאר ריבון של האומה עד 1944, כאשר הוקמה הרפובליקה הנוכחית. בתקופת מלחמת העולם השנייה כבשו הבריטים את איסלנד כדי למנוע מהגרמנים (שכבשו את דנמרק) להשתלט עליה.
לאחר מלחמת העולם השנייה נמנתה איסלנד עם המדינות המייסדות של האו"ם ונאט"ו.
בשנות ה־70 הרחיבה איסלנד את תחומי המים הטריטוריאליים שלה, מה שהוביל לסדרה של עימותים עם בריטניה ("מלחמת הבקלה").
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה