הפורטוגזים היו האירופים הראשונים שהגיעו לאזור שהוא כיום קניה. מגלה הארצות הפורטוגלי, ואסקו דה גאמה, ביקר במומבסה שעל החוף ב-1498. גאמה הצליח להגיע להודו, דבר שאיפשר לפורטוגזים לסחור עם המזרח הרחוק דרך הים באופן ישיר, ללא מעבר בדרכי המסחר העתיקות, כמו דרך הבשמים, שעברה דרך המפרץ הפרסי, הים האדום והנגב. רבים מנתיבי הסחר באזור מזרח הים התיכון נשלטו בידי הרפובליקה הוונציאנית, ופורטוגל קיוותה לשבור את המונופול הוונציאני בעזרת מציאת דרך חדשה למסחר עם המזרח הרחוק. השלטון הפורטוגזי במזרח אפריקה התמקד בעיקר ברצועת חוף באזור מומבסה. אזור זה נכבש בעשור בתחילת המאה ה-16, דבר שאפשר לפורטוגזים להשתלט ביתר קלות על האוקיינוס ההודי המערבי, וכך להשתלט על הסחר באזור שהיה בידיים ערביות.
אך ההגמוניה הפורטוגזית לא נמשכה לזמן רב, והתנגדו לה גורמים אירופים - אנגלים והולנדים, וכן מקומיים - בעיקר ערבים מעומאן. עד 1730, הערבים גירשו את הפורטוגזים מהחוף הקנייתי והטנזני. גם לאימפריה הפורטוגזית עצמה כבר היה פחות עניין בסחר הבשמים, שנעשה פחות רווחי.
הקולוניזציה הערבית הייתה משמעותית יותר מזו הפורטוגזית. אף שגם הערבים השתלטו רק על אזור החוף, הם הקימו מטעים והגבירו את סחר העבדים, דבר שהביא לחדירה משמעותית יותר לאזור, וכן העבירו את בירת עומאן לזנזיבר ב-1839. השלטון הערבי על כל הנמלים העיקריים בחוף המזרח-אפריקאי נמשך עד שהבריטים החלו להגביר את השפעתם באזור, תוך ניסיון להפסיק את סחר העבדים. עד שנות ה-80 של המאה ה-19, הגרמנים והבריטים כבר השתלטו על הנמלים ויצרו קשרי סחר עם מנהיגים מקומיים. אולם הנוכחות העומאנית המשיכה להתקיים באזור עד למהפכת 1964. עד היום, קנייתיים ממוצא עומאני הם עשירים יחסית ובעלי השפעה פוליטית באזור החוף של קניה.
בסוף המאה ה-19 נקבעו גבולותיה בהסכם ברלין שנחתם בין המעצמות האימפריאליסטיות, והחל משנת 1895 היא הייתה לקולוניה בריטית, כחלק מ"הפרוטקטורט המזרח אפריקאי". בריטניה החלה לבצע בקניה תהליך מודרניזציה מואץ והעבירה אליה אלפי מתיישבים לבנים שהשתלטו על חלק הארי של אדמותיה הפוריות. המקומיים נדחקו לשטח מצומצם ונחות, שנתחם על פי החלוקה האתנית והחברתית של האוכלוסייה. הדומיננטיות הלבנה עוגנה בחוקי המדינה ובהגנת הכוחות המזוינים. בחיפוש אחר עבודה, עברו רבבות קנייתים לערים הצפופות ומוכות האבטלה, ובראשן ניירובי. משנת 1945 החלו בני שבט הקיקויו להביע את מורת רוחם מהדיכוי בסדרה של שביתות ומעשי אלימות. שנה לאחר מכן קמה תנועת "האיחוד האפריקני של קניה" (KAU) בראשות ג'ומו קניאטה, שדרשה זכויות אזרחיות וביטול האפליה.
לאחר שהדרישות לא נענו, פרץ ב-1952 מרד המאו מאו, שכלל פעולות טרור כנגד הלבנים ומשתפי פעולה שחורים. לדיכוי ההתקוממות שחוללו 1,500 לוחמי המאו-מאו נדרשו לצבא הבריטי 50,000 חיילים ו-4 שנים. ב-1955 דוכא המרד, לאחר שעשרות אלפי מורדים נאסרו ומעל 13,500 אפריקנים נהרגו. זאת לעומת 32 לבנים בלבד. למרות דיכוי המרד, החלה בריטניה לגבש חוקה חדשה שכללה רפורמות כלכליות וחברתיות, תוך ניסיון לאתר מנהיגות מתונה, שתוביל את קניה לאחר מתן העצמאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה