בשנת 1489 השתלטה הרפובליקה של ונציה על האי. ונציה השתמשה באי כנקודת מסחר חשובה. בתקופה זו נבנתה החומה הוונציאנית של ניקוסיה. לאורך תקופה זו נחלקה האוכלוסייה בין עילית שלטת קתולית, ורוב העם שהיה יווני-אורתודוקסי. במשך כל התקופה הוונציאנית הייתה קפריסין נתונה להתקפות בלתי פוסקות מצד האימפריה העות'מאנית הצעירה, עד שלבסוף נכבשה בשנת 1571. 20,000 מתושבי ניקוסיה הוצאו להורג, וכל הכנסיות ומבני הציבור נבזזו. בכך בא הקץ לשליטת הקתולים באי.
ב-1878 הועברה קפריסין לידי בריטניה. העות'מאנים, שהובסו במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כ"חוזה קפריסין", שבו העבירה טורקיה את קפריסין לשליטה אדמיניסטרטיבית בריטית.
בריטניה השתמשה בקפריסין בתור בסיס אסטרטגי להגנה על תעלת סואץ – הנתיב החשוב ביותר לקולוניה החשובה ביותר שלה, הודו. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה סיפחה בריטניה את האי לחלוטין.
החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 היו בקפריסין מחנות מעצר, שהוקמו על ידי ממשלת בריטניה לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה