- במרכזה של מערכת השמש נמצאת השמש (Sun) שהיא הגוף הגדול והמסיבי ביותר במערכת השמש. השמש גדולה פי כמיליון בקוטרה ופי כ-300,000 במסתה מכדור הארץ. השמש היא הגוף היחיד במערכת שהוא מסיבי מספיק כדי לקיים תהליכי היתוך גרעיני בליבתה מה שמאפשר פליטה של אור וחום מפני השטח שלה והלאה.
- שמונת הגופים הגדולים ביותר במערכת השמש, מלבד השמש עצמה, הם כוכבי הלכת. אלה הם, על פי סדר מרחקם ממנה: כוכב חמה (Mercury), נגה (Venus), כדור הארץ (Earth), מאדים (Mars), צדק (Jupiter), שבתאי (Saturn), אוראנוס (Uranus) ונפטון (Neptune). ארבעת הראשונים (כוכבי הלכת הפנימיים) מכונים כוכבי הלכת הסלעיים או כוכבי הלכת הארציים והם מורכבים בעיקר מסילקטים, ואילו ארבעת האחרונים (כוכבי הלכת החיצוניים) מחולקים לשתי קבוצות: כוכבי הלכת הגזיים הכוללים את צדק ושבתאי וכוכבי הלכת הקרחיים הכוללים את אוראנוס ונפטון. עצמים אלו הם כדורי גז ענקיים (העשויים בעיקר מימן והליום) ולכן מכונים גם "ענקי הגז". אוראנוס ונפטון מכונים גם "ענקי הקרח", משום ששכבת הגז העבה שלהם מקיפה גרעין גדול מאד של קרח וסיליקטים.
- מלבד כוכבי הלכת, מקיפים את השמש גם גופים קטנים יותר. קבוצה אחת של גופים אלה הם האסטרואידים, שרובם (אך לא כולם) נמצאים בחגורת האסטרואידים, השוכנת בין מסלוליהם של מאדים וצדק. קבוצה נוספת מהווים השביטים, אשר מרביתם נמצאים בעננת אורט ובחגורת קייפר). גופים נוספים במערכת הם לוויינים, הסובבים סביב כוכבי הלכת (כמו הירח של הארץ) וטבעות - אוסף של חלקיקי אבק, סלעים קטנים וקרח המקיפים כירחים קטנים את כוכבי הלכת החיצוניים. הטבעות המפורסמות ביותר הינן טבעותיו של כוכב הלכת שבתאי שאותן ניתן לראות גם בטלסקופים קטנים.
- כוכבי הלכת מקיפים את השמש כמעט באותו המישור, הנקרא מישור מערכת השמש או מישור המילקה (בלעז: ecliptic). שם זה מקורו בליקויי חמה ולבנה, שמתרחשים כאשר הירח חוצה את מישור המילקה. השם כוכבי לכת (planets) ניתן להם משום שהם נעים על פני כיפת השמיים ביחס לשאר הכוכבים (כוכבי השבת, או stars). אומנם גם הכוכבים נעים, אך מפאת מרחקם העצום תנועתם על פני כיפת השמיים היא איטית (ראו: תנועה עצמית) בעוד כוכבי הלכת הינם קרובים ועל כן הם נראים נעים ב"מהירות" על פני כיפת השמיים.
- מבנה מערכת השמש ומרכיביה נובע בעיקר מהעובדה שהטמפרטורה יורדת ככל שמתרחקים מהשמש. כוכבי הלכת הסלעיים נמצאים באזורים הפנימיים בהם שררו טמפרטורות גבוהות יותר בעת היווצרות מערכת השמש. בטמפרטורה זו מולקולות רבות נמצאות במצב גזי (כמו חנקן מולוקולרי, פחמן דו-חמצני, מים, מתאן ועוד) ולכן הן אינן יכולות להתגבש לכדי גוף מוצק. במרחק של 4-5 י"א מהשמש, הטמפרטורה נמוכה מספיק כדי לאפשר קפיאה (התמצקות) של חומרים אלו. מכיוון שכמות המוצקים גבוהה יותר (במקום אדי פחמן דו-חמצני יש קרח יבש למשל) יכלו להתגבש גופים רבים וגדולים יותר, שבשלב מאוחר ספחו גזים כמו מימן והליום (למימן והליום השכיחות הגבוהה ביותר ביקום) בתור מעטפת אטמוספרית רחבה. עדות למבנה זה הינה גופי הקרח שנמצאים בקצה המערכת (חגורת קייפר, השביטים המגיעים ממנה ועוד) לעומת הגופים הסלעיים (סיליקטים) בחגורת האסטרואידים הקרובה לשמש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה