זה היקום שבו אתם חיים

בעבר יצאו החוקרים האמיצים ביותר לחקור את הים ולגלות יבשות חדשות, היום תפקידם הוא לצאת אל החלל ולגלות מקומות שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהם. בעזרת טלסקופים מיוחדים אנחנו יכולים לראות הרבה מעבר ליכולתם של בני האדם שחיו לפני כ-100 שנה, אך כמה מגודלו של היקום אנו יכולים לראות? עד כמה הוא גדול ועד כמה אנחנו קטנים? כל השאלות האלה ועוד יקבלו מענה במצגת התמונות הבאה.

 

זה כדור הארץ, וכאן אתם חיים.

 

זה ה"רחוב" שבו אתם גרים – מערכת השמש.



זה המרחק שבין כדור הארץ לירח. נראה די קצר, נכון?

חשבו שנית! במרחק ה-"קצר" הזה (384,400 ק"מ) נכנסים כל הכוכבים שבמערכת השמש, עם 8,030 ק"מ מיותרים של חלל ריק.

רואים את הכתם הירוק הזה? כך היה נראה שטחה של צפון אמריקה על כוכב צדק.

והנה השוואה בין גודלו של כדור הארץ לכוכב שבתאי והטבעת שלו, שבה הוא נכנס 6 פעמים.

ואם לכדור הארץ הייתה טבעת משלו, כך היא הייתה נראית ברחבי העולם.

הסלע הענק הזה מדמה את גודלו של כוכב השביט עליו הנחתנו לא מזמן גשושית (רכב חלל). הנה גודלו ביחס לעיר לוס אנג'לס שבארה"ב.

ואם אתם באמת רוצים להרגיש קטנים, רק הביטו על גודלו של כדור הארץ ביחס לגודלה של השמש.

הנה תמונה שלנו מהירח.

זו תמונה שלנו ממאדים.

זו תמונה שלנו משבתאי.

והתמונה הזו צולמה ממש מעבר לכוכב צדק, במרחק מקסימלי של 588 מליון קילומטרים מכאן!

אולי תופתעו לגלות שיש יותר כוכבים ביקום מאשר גרגירי חול על כדור הארץ.

וחלקם הרבה יותר גדולים מהשמש הענקית שלנו. קחו למשל את השמש של קבוצת הכוכבים קאניס מג'וריס (כלב גדול) שגדולה מהשמש שלנו פי מיליארד!

הנה עוד מבט עליהם, השמש מופיעה ראשונה, וקאניס מג'וריס מופיע אחרון.

אך אף אחד מהם לא משתווה לגודל הגלקסיה שלנו. למעשה, אם נכווץ את הגלקסיה שלנו כך שהשמש תהיה בגודל תא דם לבן, שביל החלב יהיה בגודל ארה"ב כולה.

זה אולי ישמע לכם מפתיע, אבל כל הכוכבים שאתם יכולים לראות מכדור הארץ בלילה נמצאים רק בעיגול הקטן והצהוב הזה.

ואפילו הגלקסיה שלנו היא פצפונת ביחס לגלקסיות אחרות.

הנה אחת מהגלקסיות שבתמונה – UDF 423. הגלקסיה הזו נמצאת במרחק 10 מיליארד שנות אור מאיתנו, וכשאתם מסתכלים עליה, אתם בעצם מסתכלים כמה מיליארד שנים אל העבר.

קחו בחשבון שתמונת הגלקסיות צולמה באזור בשמי הלילה שנראה ריק לגמרי מכוכבים לעין בלתי מזוינת.

ואסור לשכוח את החורים השחורים הענקיים. הנה גודלו של חור שחור ביחס למסלולם של כדור הארץ ונפטון סביב השמש.

 

לסיכום: זה ביתכם – כדור הארץ.

זה הרחוב שלכם – מערכת השמש.

זו השכונה שלכם – הענן הבין כוכבי המקומי.

זו העיר שלכם – גלקסיית שביל החלב.

 

זו הארץ שלכם – קבוצת הגלקסיות המקומית.

זו היבשת שלכם – צביר-על הבתולה.

 

וזה העולם שלכם – היקום הנצפה.

 

  

 מקור: מיכה ע.

תוכנית ג'מיני (גשושית)

תוכנית ג'מיני (באנגלית: Gemini) הייתה תוכנית החלל השנייה של ארצות הברית. התוכנית הופעלה על ידי נאס"א בין 1962 ל-1966, כאשר הטיסה המאוישת הראשונה, ג'מיני 3, שוגרה ב-1965. התוכנית כללה עשר טיסות מאוישות במהלכם נלמדו טכניקות שונות שנדרשו עבור תוכנית אפולו, שהנחיתה את האדם הראשון על הירח ב-1969.

 

בתוכנית ג'מיני בוצעו משימות ארוכות שדימו טיסה אל הירח ובחזרה, בוצעו פעילויות חוץ רכביות ובוצעו תמרונים שונים לפגישה ועגינה בין שתי חלליות בחלל. כל משימות התוכנית שוגרו מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה על גבי משגרי טיטן 2-GLV

תוכנית ג'מיני (גשושית) - מטרות התוכנית

לאחר שתוכנית אפולו הוצגה על ידי נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ב-25 במאי 1961, היה ברור לנאס"א כי יהיה צורך בתוכנית המשך לתוכנית מרקורי, במהלכה יפותחו יכולות טיסה הדרושים לאפולו. שם התוכנית, שהוצג בתחילה כ-מרקורי סימן 2 ב-7 בדצמבר 1961, שונה לג'מיני ב-3 בינואר 1962. משמעות השם ג'מיני בלטינית היא "תאומים" או "זה לצד זה", משמעות שהתאימה לעובדה שחלליות הג'מיני נשאו שני אסטרונאוטים יישובים זה לצד זה. ג'מיני הוא גם שמה של קבוצת הכוכבים השלישית בגלגל המזלות (מזל תאומים).

 

המטרות המרכזיות בתוכנית היו:

 

להדגים שהייה ממושכת של בני אדם וציוד בטיסות ארוכות בחלל, מלפחות שמונה ימים (הדרושים למשימה מאוישת אל הירח) ועד למקסימום של שבועיים.

להדגים פגישה ועגינה בין שתי חלליות בחלל וביצוע תמרונים כאשר שתי החלליות מעוגנות אחת לשנייה.

להדגים פעילות חוץ רכבית (הליכת חלל) ולהעריך את יכולתם של האסטרונאוטים לפעול מחוץ לחלליתם.

לשדרג את טכניקות החדירה לאטמוספירה והנחיתה המדויקת.

לאמן את האסטרונואטים בחוסר משקל, בפגישה ובעגינה בחלל לקראת תוכנית אפולו.

תוכנית ג'מיני (גשושית) - צוות הפיתוח

תוכנית ג'מיני תוכננה על ידי ג'ים צ'מברלין, שהיה בעברו המפתח הראשי של ה-CF-105 - מטוס היירוט של חברת אוורו קנדה. צ'מברלין הצטרף לנאס"א יחד עם 25 מהנדסים נוספים לאחר שבוטל פיתוח המטוס, והפך לראש המחלקה ההנדסית של צוות משימות החלל שתכננה את תוכנית ג'מיני.

 

הקבלנית הראשית לפיתוח חללית הג'מיני הייתה חברת מקדונל איירקראפט קורפוריישן, שפיתחה גם את חלליות המרקורי.

 

כמו כן, האסטרונאוט וירג'יל גריסום היה מעורב רבות בפיתות חללית הג'מיני.

 

בספר "!Gemini" שפורסם ב-1968, לאחר מותו באסון אפולו 1, נכתב כי סיום תוכנית מרקורי, וההבנה כי לא יטוס שוב בחללית מרקורי, הנחו אותו להשקיע את מירב מאמציו בתוכנית ג'מיני.

 

תוכנית ג'מיני נוהלה על ידי מרכז טיסות החלל המאוישות ביוסטון, טקסס (מאוחר יותר שונה שמו למרכז החלל ג'ונסון), שנוהל הוא על ידי המטה הראשי של נאס"א הממוקם בוושינגטון די. סי.. דר' ג'ורג' מולייר, מנהל שותף בנאס"א לטיסות מאוישות, תפקד כמנהל המפעיל של התוכנית. וויליאם שניידר, סגן מנהל הטיסות המאוישות, היה מנהל המשימה של כל משימות הג'ימני החל מג'מיני 6.

 

גנטר וונדט היה מהנדס בחברת מקדונל שניהל את ההכנות לשיגור גם בתוכנית מרקורי וגם בתוכנית ג'מיני. צוותו היה אחראי על השלמת הפעולות הסופיות בכן השיגור לפני שיגור המשימה, והוא אישית היה סוגר את פתח החללית מבעד לאסטרונאוטים. בשל כך היה גנטר מוערך מאוד על האסטרונאוטים שפיתחו עמו יחסי קרבה.

תוכנית ג'מיני (גשושית) - חללית הג'מיני

ב-1961 בחרה נאס"א במקדונל איירקראפט קורפוריישן, החברה שהייתה אחראית על פיתוח חללית המרקורי, שתבנה עבורה גם את חלליות הג'מיני.

 

ב-1963 סופקה חללית הג'מיני הראשונה. החללית הייתה בגובה 5.67 מטרים, בקוטר 3.05 מטרים, ושקלה 3,851 קילוגרם בשיגור. החללית שוגרה למשימתה הראשונה והלא מאוישת ב-8 באפריל 1964 (ג'מיני 1), ולמשימתה המאוישת הראשונה ב-23 במרץ 1965 (ג'מיני 3).

 

חללית הג'מיני הייתה החללית המאוישת הראשונה שכללה מחשב פנימי (שנקרא Gemini Guidance Computer), שהקל על ניהול וביצוע התמרונים בחלל. בשונה מחללית המרקורי, הג'מיני כללה כיסאות מפלט, רדאר ומד אופק מלאכותי.

ההבדל המרכזי ביותר בין חללית המרקורי לחללית הג'מיני היה שכל מערכות חללית המרקורי, מלבד מנועי ההאטה לקראת החדירה, הורכבו בתוך קפסולת החדירה. בחללית הג'מיני לעומת זאת, מערכות ההנעה, הכוח, וקיום החיים הורכבו בתא ציוד ניתק שהורכב באחורי קפסולת החדירה. בכך דמתה חללית הג'מיני לחללית האפולו שגם היא נשאה מערכות אלו בתא שירות ניתק.

 

בתכנון המקורי, יועדה קפסולת הג'מיני לנחות ביבשה ולא בים, זאת באמצעות כנף רוגלו במקום מצנחים, כך שבעת הנחיתה היה חרטום הקפסולה מופנה קדימה (ולא מעלה) כך שהצוות יכול להנחית את הקפסולה כמו דאון. תכנון זה נזנח לבסוף והמצנחים הוחזרו. בכל זאת, עם נחיתתה במים הייתה הקפסולה מתאזנת כך שבעת חילוצם היו האסטרונאוטים יישובים זקופים (ולא על גבם - כמו בשיגור). בצורה זו נחסך השימוש בכריות האוויר ששימשו את קפסולות המרקורי בעת הפגיעה במים.

 

האנרגיה החשמלית של משימות הג'מיני הראשונות, שנמשכו זמן קצר, סופקה על ידי בטריות. במשימות הארוכות, הפיקו אנרגיה חשמלית באמצעות תאי דלק (הראשונים מסוגם), ששימשו לאחר מכן גם בחלליות האפולו.

 

בשונה מחללית המרקורי, שלא יכלה להגביה או לשנות את מסלולה, אלא רק את כיוונה, יכלה חללית הג'מיני לשנות גם את מסלולה. החללית תוכננה כך שתוכל לעגון בחללית האג'ינה הרובוטית ששוגרה בנפרד, ואשר כללה מנוע עוצמתי ששימש לביצוע תמרונים גדולים.

תוכנית ג'מיני (גשושית) - חללית האג'ינה

חללית האג'ינה, שנקראה Agena target vehicle (ובקיצור ATV) הייתה החללית הרובוטית עימה נפגשו ובה עגנו חלליות הג'מיני בעת אימוני המפגשים והעגינה בחלל.

 

כל חללית אג'ינה כללה מנוע רקטי שנגזר משלב האג'ינה D שנבנה על ידי לוקהיד קורפוריישן, ומסוף עגינה שנבנה על ידי מקדונל. החלליות שוגרו מ-LC-14 מנמל החלל קייפ קנוורל על גבי משגרי אטלס-אג'ינה שנבנו על ידי ג'נרל דיינמיקס.

לאחר שכניסת חללית האג'ינה למסלול אושרה, הייתה משוגרת חללית הג'מיני המאוישת מ-LC-19 שבקייפ קנוורל. לאחר השיגור היו מטיסים האסטרונאוטים את חלליתם אל עבר האג'ינה ועוגנים בה. בעודם מעוגנים זו לזו, היו מבצעות שתי החלליות תמרונים שונים.

 

חללית נוספת שנקראה Augmented Target Docking Adapter (ובקיצור ATDA) נבנתה אף היא על ידי מקדונל וכללה מסוף עגינה וסילונים רקטיים (דומים לאלו ששימשו את חללית הג'מיני בעת חדירתה לאטמוספירה). חללית זו הייתה קטנה יותר מה-ATV ושימשה כגיבוי לה במקרה ושיגורה נכשל.

 

ה-ATDA לא כללה מערכת הנעה (מלבד הסילונים הרקטיים) אך ניתן היה לעגון בה. ה-ATDA שוגרה פעם אחת על משגר אטלס SLV-3 לאחר שה-ATV של ג'מיני 9A נכשל בשיגור. כאשר נפגשה חללית הג'מיני עם ה-ATDA בחלל לא ניתן היה לעגון בה כיון שחיפוייה לא נפרדו ממנה כראוי.

 

חללית ה-ATDA שבה יועדה ג'מיני 9A לעגון. ניתן לראות כי מגיני החללית לא נפרדו כראוי.

חללית האג'ינה ששימשה כמטרתה של ג'מיני 8

תוכנית ג'מיני (גשושית) - חללית האג'ינה - שיגורים

זיהוי	זיהוי NSSDC	מטרתה של	שיגור	חדירה	מסה	הערות
GATV-5002	GEM6T	ג'מיני 6	25 באוקטובר 1965, 15:00:04 UTC	25 באוקטובר 1965, 15:06:20 UTC	3,260 ק"ג	המשגר התפוצץ במהלך השיגור. במקום זאת נפגשהג'מיני 6A עם ג'מיני 7 המאוישת
GATV-5003	1966-019A	ג'מיני 8	16 במרץ 1966, 15:00:03 UTC	15 בספטמבר 1967	3,200 ק"ג	שימשה כמטרת ג'מיני 8 שעגנה בה בהצלחה אך נאלצה להיפרד ממנה ולנחות נחיתת חרום עקב תקלה ברקטות הניהוג. שימשה מאוחר יותר כמטרה משנית של ג'מיני 10
GATV-5004	GEM9TA	ג'מיני 9	17 במאי 1966, 15:12:00 UTC	17 במאי 1966, 15:19:00 UTC	3250 ק"ג	נכשלה להיכנס למסלול. במקומה שוגרה חללית ה-ATDA
ATDA 02186	1966-046A	ג'מיני 9A	1 ביוני 1966, 15:00:02 UTC	11 ביוני 1966	790 ק"ג	שתי החלליות נפגשו אך עגינה לא הייתה אפשרית כיון שחיפויי ה-ATDA לא נפרדו כראוי
GATV-5005	1966-065A	ג'מיני 10	18 ביולי 1966, 20:39:46 UTC	29 בדצמבר 1966	3,200 ק"ג	שימשה להעלאת מסלול ג'מיני 10 לאפוגיאה בת 763 ק"מ
GATV-5006	1966-080A	ג'מיני 11	12 בספטמבר 1966, 13:05:01 UTC	30 בדצמבר 1966	3,200 ק"ג	העלתה את מסלול ג'מיני 11 לאפוגיאה בת 1,369 ק"מ. כמו כן הודגמה לראשונה יצירת כבידה מלאכותית בתנאי חוסר משקל
GATV-5001A	1966-103A	ג'מיני 12	11 בנובמבר 1966, 19:07:58 UTC	23 בדצמבר 1966	3,200 ק"ג	בעקבות בעיה במנועיה לא העלתה את מסלול ג'מיני 12 אך שימשה לניסויים אחרים

תוכנית ג'מיני (גשושית) - אסטרונאוטים - בחירת הצוותים

ב-10 המשימות המאוישות בתוכנית שוגרו 16 אסטרונאוטים. שלושה מתוכם היו ותיקי תוכנית מרקורי שנבחרו לאסטרונאוטים באפריל 1959 כחלק מ"שביעיית מרקורי" (קבוצת האסטרונאוטים הראשונה של נאס"א). לקבוצת האסטרונאוטים השנייה, שנבחרה בספטמבר 1962, נבחרו תשעה מועמדים, שכונו "התשעה החדשים" (The New Nine). אליוט סי, אחד מהתשעייה, שיועד לפקד על משימת ג'מיני 9 ביוני 1966, נהרג בתרסקות מטוס ב-28 בפברואר אותה שנה. מלבדו, כל שאר הקבוצה טסה בתוכנית ג'מיני.

 

באוקטובר 1963 הכריזה נאס"א על קבוצת האסטרונאוטים השלישית שלה, שכללה 14 אסטרונאוטים, אשר 5 מתוכם טסו בתוכנית. צ'ארלס באסט, אסטרונאוט מהקבוצה השלישית שיועד להיות טייס המשנה של ג'מיני 9, נהרג גם הוא בהתרסקות המטוס עם אליוט סי.

 

האסטרונאוטים מהקבוצה הראשונה שבחרה נאס"א (ותיקי תוכנית מרקורי - "שביעיית מרקורי"):

 

 

גורדון קופר - USAF - ג'מיני 5 (מפקד)

וירג'יל גריסום - USAF - ג'מיני 3 (מפקד)

וולטר שירה - USN - ג'מיני 6A (מפקד)

 

 

האסטרונאוטים מהקבוצה השנייה שבחרה נאס"א ("התשעה החדשים"):

 

 

ניל ארמסטרונג - אזרח - ג'מיני 8 (מפקד)

פרנק בורמן - USAF - ג'מיני 7 (מפקד)

צ'ארלס קונראד - USN - ג'מיני 5 (טייס משנה), ג'מיני 11 (מפקד)

ג'יימס לוול - USN - ג'מיני 7 (טייס משנה), ג'מיני 12 (מפקד)

ג'יימס מקדיוויט - USAF - ג'מיני 4 (מפקד)

תומאס סטאפורד - USAF - ג'מיני 6A (טייס משנה), ג'מיני 9A (מפקד)

אדוארד היגינס וייט - USAF - ג'מיני 4 (טייס משנה)

ג'ון יאנג - USN - ג'מיני 3 (טייס משנה), ג'מיני 10 (מפקד)

 

 

האסטרונאוטים מהקבוצה השלישית שבחרה נאס"א:

 

 

באז אולדרין - USAF - ג'מיני 12 (טייס משנה)

יוג'ין סרנן - USN - ג'מיני 9A (טייס משנה)

מייקל קולינס - USAF - ג'מיני 10 (טייס משנה)

ריצ'רד גורדון - USN - ג'מיני 11 (טייס משנה)

דייוויד סקוט - USAF - ג'מיני 8 (טייס משנה)

תוכנית ג'מיני (גשושית) - אסטרונאוטים - בחירת הצוותים

דיק סלייטון, היחיד מ"שביעיית מרקורי" שלא טס בגלל שהתגלו אצלו בעיות רפואיות (הוא טס לבסוף במשימת אפולו-סויוז ב-1975), היה מנהל פעולות הצוותים ולכן היה בעל תפקיד מרכזי בבחירת הצוותים. החל מתוכנית ג'מיני הונהג הנוהל שלכל משימה יהיה צוות ראשי וצוות גיבוי, כאשר צוות הגיבוי הופך לצוות ראשי כעבור שלוש משימות. סלייטון תכנן כי מפקדי ארבע המשימות הראשונות יהיו ארבעה מוותיקי תוכנית מרקורי: שפרד, גריסום, שירה וקופר (ג'ון גלן פרש מנאס"א ב-1964 אך טס שוב לחלל ב-1998 במשימת STS-95. סקוט קרפנטר, שהיו שהאשימו אותו בבעיות הנחיתה של אורורה 7, השתתף בפרויקט SEALAB של הצי וקורקע מטיסות ביולי 1964 בעקבות פציעת זרועו בתאונת אופנוע. ודיק סלייטון עצמו היה מקורקע מסיבות רפואיות).

 

בסוף 1963 בחר סלייטון בשפרד ובסטאפורד כצוות ג'מיני 3, במקדיוויט ובווייט כצוות ג'מיני 4, ובשירה וביאנג כצוות ג'מיני 5 (שיועדה להיות המשימה הראשונה שתיפגש עם חללית האג'ינה בחלל). צוות הגיבוי לג'מיני 3 היו גריסום ובורמן שהוצבו גם כצוות הראשי של משימת ג'מיני 6, שיועדה להיות המשימה הממושכת הראשונה. וקונראד ולוול נבחרו כצוות הגיבוי של ג'מיני 4.

 

העיכובים בייצור חללית האג'ינה גרמו לשינויים הראשונים בסידור הצוותים: משימתם של שירה ויאנג הפכה לג'מיני 6 (במקום 5), ולכן הם גם הפכו להיות צוות הגיבוי של שפרד וסטאפורד (ג'מיני 3), והמשימה הממושכת של גריסום ובורמן הפכה לג'מיני 5.

השינוי השני בסידור הצוותים בא לאחר ששפארד חלה במחלת מנייר: גריסום הועבר לפקד על משימת ג'מיני 3, סלייטון החליט כי ליאנג מתאים יותר להיות בן זוגו של גריסום ולכן החליף בין סטאפורד ויאנג, וכי קופר יפקד על משימת ג'מיני 5 הממושכת. לאחר מכן, שוב בגלל בעיות התאמה בין הזוגות, העביר את קונראד להיות טייס המשנה של ג'מיני 5 ואת בורמן הציב כגיבוי למפקד משימת ג'מיני 4 (במקום קונראד). כמו כן הוא הציב את ניל ארמסטרונג ואת אליוט סי כצוות הגיבוי של ג'מיני 5.

 

השינוי השלישי הגיע לאחר שסלייטון פיקפק ביכולותיו הפיזיות של אליוט סי לעמוד בפעילות חוץ רכבית בג'מיני 8, ולכן הפך אותו למפקד משימת ג'מיני 9, והציב את דייוויד סקוט כטייס המשנה של ג'מיני 8 ואת צ'ארלס באסט כטייס המשנה של ג'מיני 9.

 

הסידור הרביעי והאחרון בא בעקבות מותם של אליוט סי וצ'ארלס באסט בהתרסקות מטוס ב-28 בפברואר 1966, בעת אימון למשימתם. באופן אירוני, מטוסם התרסק אל תוך מבנה של מקדונל בסנט לואיס, בו נבנתה באותו זמן חללית הג'מיני שלהם. צוות הגיבוי של ג'מיני 9, סטאפורד וסרנן, הפכו לצוות הראשי של המשימה שקיבלה זיהוי חדש - ג'מיני 9A, ולוול ואולדרין הפכו לצוות הגיבוי שלהם (קודם לכן הם היו צוות הגיבוי של ג'מיני 10). הצבה זו הפכה אותם גם לצוות הראשי של משימת ג'מיני 12.

 

כל 16 האסטרונאוטים של תוכנית ג'מיני הוצבו למשימות אפולו אך לבסוף רק 13 מתוכם טסו בתוכנית (גריסום ווייט נהרגו באסון אפולו 1 ומקומו של קופר במשימת אפולו 14 ניתן לאלן שפארד ששב לתפקד).

 

ג'מיני 7 כפי שצולמה מג'מיני 6

תוכנית ג'מיני (גשושית) - משימות

 

ב-1964 וב-1965 שוגרו שתי משימות ג'מיני לא מאוישות, ולאחריהם באו 10 משימות מאוישות שנמשכו עד לסוף 1966. כל משימות הג'מיני שוגרו על גבי משגר טיטן 2.

 

בחלק מהמשימות הושלמו הישגים שחלקם מהווים ציון דרך בתולדות הטיסה בחלל ובתולדות תוכנית החלל האמריקאית, הישגים שגם נדרשו לשם הטיסה לירח בתוכנית אפולו:

אד ווייט היה לאמריקאי הראשון שיצא מחלליתו להליכת חלל ב-3 ביוני 1965 במהלך משימת ג'מיני 4.

ג'מיני 5 הייתה המשימה הראשונה שהשתמשה בתאי דלק להפקת אנרגיה במהלך משימתה בת 8 הימים.

ג'מיני 6A וג'מיני 7 הדגימו לראשונה פגישה בחלל בדצמבר 1965. ג'מיני 7 שהתה בחלל כ-14 יום.

ג'מיני 8 הייתה הראשונה שביצעה עגינה בחלל כשעגנה בחללית האג'ינה הרובוטית.

ג'מיני 11 הגיעה לגובה המרבי של טיסה מאוישת במסלול סביב כדור הארץ - 1,369 ק"מ - בספטמבר 1965, זאת באמצעות מנועי חללית האג'ינה. שיא זה עוד לא נשבר.

במשימת ג'מיני 12 ביצע באז אולדרין פעילות חוץ רכבית במשך חמש וחצי שעות והראה כי ניתן לבצע פעילות חוץ רכבית ארוכה מבלי להסתכן (כל הליכות החלל הקודמות בתוכנית נמשכו זמן מועט עקב תשישות האסטרונאוטים, שאילצה אותם לסיים את הפעילות).

 

מרכז הבקרה של תוכנית ג'מיני במהלך משימת ג'מיני 5.

תוכנית ג'מיני (גשושית) - משימות - משימות לא מאוישות

משימה	זיהוי המשגר	תאריכי המשימה	שעת שיגור	משך	הערות
ג'מיני 1	GLV-1 12556	8-12 באפריל 1964	16:01 UTC	3 ימים ו-23 שע'	טיסת המבחן הראשונה של חללית הג'מיני.
ג'מיני 2	GLV-2 12557	19 בינואר 1965	14:03 UTC	18 דק ו-16 שנ'	טיסה תת-מסלולית לבחינת מגן החום.

תוכנית ג'מיני (גשושית) - משימות - משימות מאוישות

משימה	זיהוי המשגר	טייס	טייס משנה	תאריכי המשימה	שעת שיגור	משך
ג'מיני 3	GLV-3 12558	וירג'יל גריסום	ג'ון יאנג	23 במרץ 1965	14:24 UTC	4 שע', 52 דק' ו-31 שנ'
	המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית. שלוש הקפות.
ג'מיני 4	GLV-4 12559	ג'יימס מקדיוויט	אדוארד ווייט	3-7 ביוני 1965	15:15 UTC	4 ימים, שעה, 56 דק' ו-12 שנ'
	כללה את הליכת החלל הראשונה של ארצות הברית, שבוצעה על ידי ווייט ונמשכה 22 דקות. 62 הקפות.
ג'מיני 5	GLV-5 12560	גורדון קופר	פיט קונראד	21-29 באוגוסט 1965	13:59 UTC	7 ימים, 22 שע', 55 דק' ו-14 שנ'
	טיסה ראשונה באורך שבוע, שימוש ראשון בתאי דלק כמקור אנרגיה, הערכת מערכות הניווט למשימות מפגש בחלל. 120 הקפות.
ג'מיני 7	GLV-7 12562	פרנק בורמן	ג'יימס לוול	4-18 בדצמבר 1965	17:30 UTC	13 ימים, 18 שע', 35 דק' ו-1 שנ'
	שימשה כמטרת ג'מיני 6 תחת שלב האג'ינה שיועד למטרתה המקורית שכשל בשיגורו. בחינת שהייה ממושכת (שבועיים) של בני אדם וציוד בחלל. 206 הקפות.
ג'מיני 6A	GLV-6 12561	וולטר שירה	תומאס סטאפורד	15-16 בדצמבר 1965	13:37 UTC	יום, שעה, 51 דק' ו-24 שנ'
	מפגש ראשון בחלל בין שתי חלליות (עם ג'מיני 7). טיסה במבנה במרחק מינימלי של 60-90 ס"מ בלבד. 16 הקפות.
ג'מיני 8	GLV-8 12563	ניל ארמסטרונג	דייוויד סקוט	16-17 במרץ 1966	16:41 UTC	10 שע', 41 דק' ו-26 שנ'
	עגינה ראשונה בין שתי חלליות בחלל (עגנה בשלב אג'ינה). בעודם מעוגנים, קצר באחת מרקטות הניהוג בחלליתם הביאה להסתחררות החלליות, ועם התנתקותם, הצליח ארמסטרונג להתגבר עליה. נחיתת החרום הראשונה של משימת חלל אמריקאית. 7 הקפות.
ג'מיני 9A	GLV-9 12564	תומאס סטאפורד	יוג'ין סרנן	3-6 ביוני 1966	13:39 UTC	3 ימים, 21 דק' ו-50 שנ'
	יועדה לשיגור במאי אך נדחתה עקב כשל משגר האג'ינה. מעטפת שלב ה-ATDA, שהיווה מטרה חלופית, לא נפרדה ממנה כראוי ולכן העגינה בוטלה. שני סוגי פגישה נוסו בשעתיים ו-7 דקות של פעילות חוץ רכבית על ידי סרנן שהתעייף קשות עקב חוסר המשקל. 44 הקפות.
ג'מיני 10	GLV-10 12565	ג'ון יאנג	מייקל קולינס	18-21 ביולי 1966	22:20 UTC	2 ימים, 22 שע', 46 דק ו-39 שנ'
	שימוש ראשון במערכת ההנעה של האג'ינה. החללית נפגשה גם עם האג'ינה של ג'מיני 8. קולינס ביצע 49 דק' פעילות חוץ רכבית תוך עמידה בפתח החללית, ועוד 39 דקות כאלו לאיסוף ניסויים שמוקמו על שלב האג'ינה. 43 הקפות.
ג'מיני 11	GLV-11 12566	פיט קונראד	ריצ'רד גורדון	12-15 בספטמבר 1966	14:42 UTC	2 ימים, 23 שע', 17 דק' ו-8 שנ'
	שיא הגובה של חללית ג'מיני - 1,368 ק"מ - הושג על ידי שימוש בשלב האג'ינה. גורדון ביצע 33 דקות פעילות חוץ רכבית ממנה התעייף. 44 הקפות.
ג'מיני 12	GLV-12 12567	ג'יימס לוול	באז אולדרין	11-15 בנובמבר 1966	20:46 UTC	3 ימ', 22 שע', 34 דק' ו-31 שנ'
	המשימה האחרונה בתוכנית ג'מיני. ביצוע פעילות חוץ רכבית בתנועות איטיות‏ על ידי אולדרין, בעוד החללית עגונה לשלב האג'ינה, במשך 5 שעות ו-30 דקות. 59 הקפות.