המשלחת יצאה מפוארטו ויליאמס שבצ'ילה ב-1 בינואר 2004, על סיפון היאכטה חוצת-האוקיינוסים "פלאגיק אוסטרליס". היאכטה שייטה כ-960 ק"מ בתנאים קשים ומסוכנים, לרבות הקפת כף הורן.
בהגיעם לאנטארקטיקה, צעדו חברי המשלחת במשך שבוע עד שהגיעו למרגלות ההר. ברוח עזה ובתנאי ראות גרועים, על קרקע משובשת בבתרונים רבים, החלו לטפס. קשורים בחבלים בקבוצות מעורבות של ארבעה, עם קרמפונים מחוברים למגפיהם וגרזני קרח בידיהם, חלקו המטפסים, ישראלים ופלסטינים יחד, באחריות לחיי חבריהם. לאחר טיפוס על גבי קרחון, הגיעו אל הפסגה בשעה 4:00 אחר הצהריים ב-16 בינואר 2004.
על הפסגה, כרעו שלושת הגברים המוסלמים בתפילה, בפניהם לעבר מכה. הישראלים פתחו בקבוק שמפניה. זיאד דרוויש התרגש עד דמעות. הוא אמר: "הרגע הזה יפה כל כך, לראות ישראלים ופלסטינים עושים דבר כזה בצוותא. עם זאת, אינני יכול שלא לחשוב על הדברים המחרידים שאנו מעוללים זה לזה בבית." במרחק 13,000 ק"מ מבתיהם במזרח התיכון הכריזו חברי המשלחת את הצהרת הפסגה, שעליה הסכימו כל השמונה קודם לכן:
אנו, חברי "שוברים את הקרח", המשלחת הישראלית-פלסטינית לאנטארקטיקה, עם הגיענו לסיומו של מסע ארוך ביבשה ובים מבתינו שבמזרח התיכון לקצה הדרומי של כדור הארץ, עומדים עתה על גבי הר זה שאין לו שם. בהגיענו אל פסגתו הוכחנו, שפלסטינים וישראלים יכולים לשתף פעולה אלה עם אלה מתוך כבוד ואמון הדדי. על אף ההבדלים העמוקים הקיימים בינינו, הוכחנו שאנו יכולים לקיים דו-שיח כן ומשמעותי. אנו עושים יד אחת בדחיית השימוש באלימות בפתרון בעיותינו ומצהירים בזאת, שעמינו יכולים וראויים לחיות יחדיו בשלום ובידידות. לביטוי האמונות והשאיפות הללו אנו קוראים בזאת להר זה "הר הידידות הישראלית-פלסטינית"
במשך ימים לפני הגיעם לפסגה, התווכחו הקבוצות בנושא ניסוח ההצהרה שישאו בהגיען לפסגה. בסופו של דבר, הסכימו החברים לדחות כל רמז לאלימות בהצהרה המשותפת.
על אף חילוקי דעות מרים בכל הנוגע לפוליטיקה של המזרח התיכון, התאחדו כל חברי המשלחת וסייעו איש לרעהו בקשיי הדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה