לאחר ההתפרצות של 1902 חלפו 20 שנים שבהן היה ההר רדום. ב-19 ביולי 1922 התחילו סדרת התפרצויות חדשות, כשכיפה געשית נוצרה וגדלה בקלדרה שנוצרה בהתפרצות של 1902. הכיפה הייתה דקיטית בהרכבה וקיבלה את השם סנטיאגואיטו (Santiaguito). הכיפה גדלה הן כתוצאה משפכי לבה (תהליך שהוולקנולוגים מכנים אקסוגני) והן כתוצאה מלחץ של המאגמה מלמטה (תהליך אנדוגני). נכון ל-2012 גובהו של סנטיאגואיטו הוא 2,500 מטרים מעל פני הים ונפחו כקילומטר מעוקב. מפסגת סנטה מריה ניתן כיום לצפות בהתפרצויות של סנטיאגואיטו המתרחשות כ-1,200 מטרים מתחת לפסגה.
הפעילות הגעשית בסנטיאגואיטו התרכזה במספר לועות געשיים משניים, וכיום צורתו של סנטיאגואיטו הוא כשל סדרה של כיפות חופפות. הלוע הפעיל נכון להיום בסנטיאגואיטו הוא אֶל קאליינטה (El Caliente) וקיימים בו שלושה לועות נוספים: אֶל ברוּחו (El Brujo), אֶל מיטד (El Mitad) ואֶל מוֹנחה (El Monje).
אף על פי שמרבית ההתפרצויות מסנטיאגואיטו היו מתונות יחסית, התרחשו מדי פעם התפוצצויות עזות. ב-1929 התמוטט חלק מהכיפה תוך יצירת זרם פירוקלסטי שגרם למותם של בין 100 ל-5,000 תושבים. מפולות סלעים יצרו מדי פעם זרמים פירוקלסטיים קטנים, והופעת עמודי התפרצות של אפר געשי בגבהים של כמה קילומטרים מעל לכיפה היא תופעה תדירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה