ים המלח נמצא במרכזה של בקעה שהיא חלק ממערכת השברים הגאולוגיים של השבר הסורי-אפריקני והמקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם. הבקעה נמצאת בין מצוק ההעתקים של מדבר יהודה במערב ומצוקי הרי מואב ממזרח.
המצוקים הגבוהים מבותרים על ידי קניונים עמוקים, שבהם זורמים מי הגשמים לימה. תופעה זו בולטת בקרבת ים המלח עקב הפרשי הגבהים הגדולים בחתך אופקי קצר יחסית. במרכז הים עובר הגבול בין ישראל וירדן.
אזור ים המלח פעיל מבחינה גאולוגית בשל מפגש שני לוחות טקטוניים: הלוח הערבי והלוח הלבנטיני שהוא חלק מהלוח האפריקאי. בקעת ים המלח "יושבת" על שני הלוחות. שני הלוחות נעים צפונה, אך הלוח הערבי (ממזרח לבקע) נע במהירות של כ-5 מילימטרים לשנה בעוד שהלוח הלבנטיני (ממערב לבקע) נע כ-1 מילימטר בשנה. ההפרש בין תנועת הלוחות יצר מצב בו הלוח בצד המזרחי נע במשך הזמן 105 קילומטרים צפונה ביחס לצדו המערבי. בעקבות תזוזת הלוחות מתרחשות תכופות רעידות אדמה באזור.
אגן הניקוז של ים המלח משתרע על שטח של כ-43,000 קילומטרים רבועים.
באגן הניקוז נהרות זורמים כמו הירדן, הירמוך, ארנון ואחרים, ומעיינות גדולים כמו למשל מקורות הירדן ועינות צוקים. נחלי אכזב מובילים אליו שיטפונות כמו למשל נחל הערבה ונחלים ממזרח וממערב.
לים המלח שני אגנים: האגן הצפוני ובו נמצא הים והאגן הדרומי שבו נמצאות בריכות האידוי של מפעלי ים המלח בישראל וחברת האשלג הערבית בירדן.
עד 1976 היו שני האגנים מחוברים כגוף מים אחד באזור הנקרא לשון ים המלח. באגן הצפוני יש גוף מים עמוק (בעומק ממוצע של 200 מטרים; קרקעית הים באגן הצפוני היא שטוחה ברום 730 מטרים מתחת לפני הים) ובאגן הדרומי היה גוף מים רדוד (בעומק ממוצע של 5 מטרים; ברום 401 מטרים מתחת לפני הים) שהתייבש. עם ירידת מפלס הים נחשפה קרקעית הים באגן הדרומי ונבנו בו בריכות המפעלים. הלשון הוא אזור הנמצא בין שני האגנים והיה בעבר חצי אי בים. קצהו הצפוני נקרא כף קוסטיגן על שם החוקר האירי כריסטופר קוסטיגן אשר חקר את הימה בשנת 1835 וקצהו הדרומי-מערבי כף מולינה על שם קצין ימייה בריטי, תומאס הווארד מולינה, שחקר את האזור בשנת 1847.
ים המלח מוגדר "אגם טרמינלי". למים המתנקזים אליו אין מוצא טבעי פרט להתאיידות. מפלס הים הוא תוצאה של מאזן בין כמות המים הנכנסת אליו וכמות המים המתאדה והנשאבת נטו ממנו. באמצע המאה הקודמת החל תהליך מואץ של הטיית מקורות המים מאגן ההיקוות של ים המלח. בנהרות היורדים לים הוקמו מפעלי מים גדולים לטובת צריכת המים בישראל, ירדן וסוריה.
מפעלי המים של המדינות באגן ההיקוות לקחו למעלה ממיליארד ורבע מטרים מעוקבים של מים שזרמו לים המלח.[5] נהר הירדן, למשל, מזרים 40–100 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה וסך כניסות המים לים (ללא התמלחת של המפעלים הכימיים) מגיעות ל-350–400 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה.
פעולות המדינות השותפות באגן לעצירת כניסת המים לים, המשך ההתאיידות הגדולה ממנו ושאיבת המים לאיוד בבריכות המפעלים (בניכוי החזרת תמלחת), גרמו לירידה מואצת של מפלס הים. מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, ירד מפלס הים ב-35 מטר ושטח הים הצטמצם בשליש והגיע ל-605 קילומטרים רבועים. נכון לתחילת 2013 מפלס המים הוא כ-430 מטרים מתחת לפני הים, אך הוא משתנה כל העת.
מי ים המלח הם מלוחים מאוד. בשנת 2002, שיעור מליחות הים היה 34.2% (342 גרמים לליטר). האגם הוא גוף המים השלישי במליחותו בעולם, אחרי אגם ונדה באנטארקטיקה (35%) ואגם עסל בג'יבוטי (34.8%). בנוסף להם קיים גם גוף מים קטן מאוד, אגם דון חואן, בעל שיעור מליחות גבוה יותר (44%). היסודות השכיחים במי הים לפי סדר השכיחות הם: הכלור, המגנזיום, הנתרן, הסידן, האשלגן והברום. שיעור המליחות בים עלה במשך תקופת ירידת המפלס. השיעור בשנים 1959-1960 היה 32%. בים יש הבדלים בין ריכוזי המלחים בשכבות המים. במים העמוקים יותר הצפיפות והמליחות גבוהים יותר. עד השנים 1978-1979 הייתה יציבות במשך מאות בשנים במבנה השכבות בים. החל בשנה זו יש היפוך (ערבוב) שנתי של מי הים.
ההיפוך במי הים נובע כנראה מהיעלמות השכבה העליונה המדוללת של מי ים כתוצאה מירידת כניסות המים לאגם. כתוצאה מעליית הצפיפות והמליחות חלה עלייה בשקיעה של מלחים בים. לפי אומדן יש שקיעה של 10 סנטימטרים מלח לקרקעית הים כל שנה.
כמויות המלחים הגבוהות במי הים גורמות לתופעה של הציפה על פני הים.
הריכוז הגבוה של מלחי האשלג, הברום והמגנזיום במי הים, ביחד עם שעורי האידוי הגבוהים באזור, מסייעים לתהליכי הייצור של תרכובות אשלג וברום ומתכת המגנזיום במפעלים הכימיים בדרום האגן. הרכב המלחים בים ורמת קרינת השמש באגן מסייעים בתהליכים רפואיים ומהווים בסיס לתיירות המרפא שהתפתחה סביב הים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה