יום שלישי, 15 במרץ 2016

תוכנית אפולו - כרונולוגיית הטיסות - סידור המשימות לאחר האסון



בספטמבר 1967 הציג אוון מיינארד ממרכז החלל ג'ונסון הצעה לסדרת משימות אפולו שבסופם תבוצע נחיתה על הירח.‏ שבעה סוגי משימות הוצגו - כל סוג בוחן מספר רכיבים ומבצע מספר משימות כאשר השלמת המשימה בהצלחה מאפשרת שיגור משימה מסוג מתקדם יותר.‏ סוגי המשימות היו:
 
סוג הטיסהאופי הטיסהרכיבי החלליתמסלולהמשימות שבוצעו
Aלא מאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM)סביב כדור הארץאפולו 4 ו אפולו 6
Bלא מאוישתמשגר סטורן IB עם רכב הנחיתה (LM)סביב כדור הארץאפולו 5
Cמאוישתמשגר סטורן IB עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM)סביב כדור הארץאפולו 7
Dמאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)סביב כדור הארץנועד להיות אפולו 8, הומר ל אפולו 9
Eמאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)מסלול לוויני בנונילא בוצעה
Fמאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)מסלול סביב הירחאפולו 10
Gמאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)נחיתה מאוישת על הירחאפולו 11
 
משימת אפולו 8 שוגרה למסלול סביב הירח ללא רכב נחיתה, מכיוון שרכב הנחיתה שיועד למשימה זו (LM-3) לא היה מוכן לטיסה. הייתה זו הטיסה הראשונה שבה יצאה חללית ממסלול סביב כדור הארץ והקיפה גרם שמים אחר. טיסת המבחן שהייתה מיועדת לאפולו 8 בוצעה בסופו של דבר על ידי אפולו 9. אפולו 8 מכונה לעתים C Prime. בעקבות הצלחת אפולו 8 בוטלו משימות מסוג E.
 
אחרי השלמת השלב האחרון (G) ונחיתה מוצלחת על הירח הוצעו עוד שלושה סוגי משימות מתקדמות יותר:
 
סוג הטיסהאופי הטיסהרכיבי החלליתמסלולהמשימות שבוצעו
Hמאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)נחיתה מאוישת על הירח, פעילות ירחית ארוכה בת יומייםאפולו 12, אפולו 13 - לא השלימה את משימתה, אפולו 14
Iמאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)משימה ארוכת טווח על הירח, בסיוע רכב נחיתה נוסףשודרג לסוג J
Jמאוישתמשגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)נחיתה מאוישת על הירח ופעילות ירחית בת שלושה ימים עם שלוש הליכות ירח ורכב נדידה ירחיאפולו 15, אפולו 16 אפולו 17
 
שלוש משימות נוספות - אפולו 18, 19 ו-20 - תוכננו גם הן כסוג J, אך בוטלו בשל קיצוצי תקציב. אפולו 15 הייתה אמורה להיות מסוג H אך היא שודרגה לסוג J בעקבות קיצוץ התקציב לתוכנית וביטול משימות J המתוכננות.
 
Saturn IB launches.jpg
 
 
Saturn V launches.jpg
 

תוכנית אפולו - כרונולוגיית הטיסות - טיסות מבחן לסטורן V



העיכובים בפיתוח החללית אפולו, במיוחד לאחר אסון אפולו 1, אפשרו לתוכנית פיתוח הסטורן V להדביק את הפער. המשגר סבל מבעיות רבות, בעיקר בשלבו השני (S-II), שהתאפיינו בעיקר בעודף משקל, ברעידות (תנודות פוגו), ועוד.

אפולו 4 (9 בנובמבר 1967);
 
טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של הסטורן V, נשאה את צירוף ה-CSM, והדגימה את האסטרטגיה שהציב ג'ורג מולייר - לבחון את כל שלבי המשגר בשיגור אחד, ולא בשיגורים נפרדים לכל שלב כפי שהיה מקובל עד אז. וולטר קרונקייט סיקר את השיגור מתא שידורים שמוקם כ-6 ק"מ מכן השיגור, והרעש העצום והרטט החזק מהשיגור כמעט ומוטטו את התא.‏[60] שיגור זה הראה כי נדרשו אמצעי זהירות נוספים על מנת להגן על מבנים וגופים הסמוכים לאתר השיגור. מערכות מיוחדות להשקטת רעשים שהוצבו ממש באתר השיגור ושנוסו בשיגורים שבאו שלאחר מכן הוכיחו את עצמם כיעילים בהגבלת עוצמת הרעש מהשיגור. המשימה בחנה את יעילות מגיני החום של תא הפיקוד בעת החדירה לאטמוספירה ממסלול סביב הירח. על מנת לבחון זאת, הופעל מנוע תא השירות שהאיץ את תא הפיקוד למהירות חדירה זהה לזו שהיה מגיע אליה אם אכן היה חוזר מהירח. המשימה הושלמה בהצלחה.

אפולו 5 (22 בינואר 1968 - 12 בפברואר 1968);
 
טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של רכב הנחיתה הירחי במסלול סביב כדור הארץ, ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. המנועים הראשיים של רכב הנחיתה נבחנו בהצלחה (אף על פי שתקלה במחשב החללית גרמה לקטיעת אחת מהפעלות המנוע). נבחן גם שלב ההמראה של רכב הנחיתה במקרה של ביטול הנחיתה על הירח - במקרה כזה מנוע שלב ההמראה מופעל יחד עם השלכת שלב הנחיתה. אפשרות זו הייתה זמינה בעת הנחיתה על הירח אם ארעה תקלה בעת הנחיתה (כמו מצב שבו מלאי הדלק הדרוש להשלמת הנחיתה אוזל). בפועל, לא היה צורך באפשרות זו באף אחת מהמשימות.
 
אפולו 6 (4 באפריל 1968);
 
טיסת המבחן הבלתי מאוישת האחרונה של הסטורן V, שנשאה את צירוף ה-CSM יחד עם דגם של רכב הנחיתה. מסתו של הדגם הייתה קרובה למסת רכב הנחיתה האמיתי. המשימה תוכננה כך שהחללית תוכנס למסלול מעבר אל עבר הירח ואחרי כ-5 דקות יופעלו מנועי תא השירות שיחזיר את תא הפיקוד חזרה לכדור הארץ. על ידי כך היה ניתן לבחון גם את יכולת הסטורן V לשגר את החללית למסלול אל הירח, וגם את יכולת החללית לבצע חזרה מיידית לכדור הארץ במקרה חירום. עם זאת, תנודות פוגו גרמו לכיבוי מוקדם של שניים ממנועי השלב השני, ולאי-הצתה מחדש של השלב השלישי שהיה אמור להכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח. במקום זאת, הופעל מנוע תא השירות בצורה דומה למשימות אפולו 4 ו-5 כך שתא הפיקוד חדר לאטמוספירת כדור הארץ במהירות בינונית (שבין מהירות החדירה ממסלול לווייני נמוך למהירות החדירה ממסלול חזרה מהירח). המשימה נחשבה כמוצלחת מספיק שתאפשר שיגור משימת סטורן V מאוישת, מאחר שבעיית התנודות אותרה ותוקנה.
 
אפולו 6 (4 באפריל 1968);

טיסת המבחן הבלתי מאוישת האחרונה של הסטורן V, שנשאה את צירוף ה-CSM יחד עם דגם של רכב הנחיתה. מסתו של הדגם הייתה קרובה למסת רכב הנחיתה האמיתי. המשימה תוכננה כך שהחללית תוכנס למסלול מעבר אל עבר הירח ואחרי כ-5 דקות יופעלו מנועי תא השירות שיחזיר את תא הפיקוד חזרה לכדור הארץ. על ידי כך היה ניתן לבחון גם את יכולת הסטורן V לשגר את החללית למסלול אל הירח, וגם את יכולת החללית לבצע חזרה מיידית לכדור הארץ במקרה חירום. עם זאת, תנודות פוגו גרמו לכיבוי מוקדם של שניים ממנועי השלב השני, ולאי-הצתה מחדש של השלב השלישי שהיה אמור להכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח. במקום זאת, הופעל מנוע תא השירות בצורה דומה למשימות אפולו 4 ו-5 כך שתא הפיקוד חדר לאטמוספירת כדור הארץ במהירות בינונית (שבין מהירות החדירה ממסלול לווייני נמוך למהירות החדירה ממסלול חזרה מהירח). המשימה נחשבה כמוצלחת מספיק שתאפשר שיגור משימת סטורן V מאוישת, מאחר שבעיית התנודות אותרה ותוקנה.

תוכנית אפולו - כרונולוגיית הטיסות - משימות אל הירח



מטרתן של 4 המשימות המאוישות הראשונות בתוכנית אפולו הייתה לוודא את כשירות רכיבי התוכנית לשגר משימה אל הירח ולהשלימה בהצלחה.
 
אפולו 7 (11 באוקטובר 1968 - 22 באוקטובר 1968);
 
המשימה המאוישת הראשונה של החללית אפולו (והראשונה שכללה 3 אנשי צוות), והמשימה המאוישת הראשונה (והיחידה במסגרת תוכנית אפולו) ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. מטרתה הייתה לבחון את חללית האפולו לאחר שדרוגה בעקבות אסון אפולו 1. המשימה כללה רק את צירוף CSM ללא רכב נחיתה. המשימה נמשכה קרוב ל-11 יום במהלכם נבחנו כל מערכות החללית כולל מנועה הראשי (שהופעל 8 פעמים לפרקי זמן של בין חצי שנייה ל-67 שניות), תפקוד הצוות ומערכות בקרת המשימה בכדור הארץ.
 
בין ה-21 בדצמבר 1968 ל-18 במאי 1969 תכננו בנאס"א לשגר שלוש משימות על גבי משגר סטורן V שיישאו את חללית האפולו על כל חלקיה (כולל רכב הנחיתה), אך בקיץ 1968 הבינו מנהלי התוכנית כי רכב נחיתה ראוי לטיסה לא יהיה מוכן לשיגור המתוכנן של משימת אפולו 8. במקום לבזבז עוד משגר סטורן V לטיסה רגילה סביב כדור הארץ, הוחלט לשלוח את צוות משימת אפולו 9 (שהייתה אמורה להיות טיסת המבחן השנייה של רכב הנחיתה) למסלול סביב הירח ב-CSM במשימת אפולו 8. הרעיון המקורי להחלפת המשימות הועלה על ידי ג'ורג' לוו, מנהל משרד תוכנית אפולו. אף על פי שנטען כי החלפת המשימות נעשתה כתגובה לניסיונות הסובייטיים לשגר חללית זונד מאוישת שתקיף את הירח, אין אף הוכחה לכך. מנהלי נאס"א היו מודעים לתוכנית זונד, אך תזמון משימות הזונד אינו תואם את התיעוד המפורט של נאס"א על ההחלטה לשגר את משימת אפולו 8 אל הירח. ההחלטה לבצע את ההחלפה בוצעה בעיקר בגלל בעיות הפיתוח של רכב הנחיתה, ולא בגלל החששות שהרוסים יגיעו אל הירח לפני האמריקנים.
 
אפולו 8 (21 בדצמבר 1968 - 27 בדצמבר 1968);
 
הייתה המשימה המאוישת הראשונה שעזבה את מסלול כדור הארץ ונכנסה למסלול סביב הירח, והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה על גבי משגר סטורן V (והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה ממרכז החלל קנדי). המשימה כללה רק את צירוף ה-CSM, ללא רכב הנחיתה, והקיפה את הירח 10 פעמים לפני שהחלה במסע חזרה לכדור הארץ. צוות המשימה (שבמקור היה אמור לטוס במשימת אפולו 9) היו לאנשים הראשונים שראו את צידו הרחוק של הירח במו עיניהם. במהלך המשימה שלחו האסטרונאוטים תצלומים רבים של הירח וכדור הארץ, ביניהן התמונה המפורסמת של "זריחת הארץ", וקראו בפסוקים מפרק הבריאה שבספר בראשית. הצוות צילם גם את אתרי הנחיתה המתוכננים למשימות הבאות (כולל "ים השלווה" - אתר הנחיתה שיועד לאפולו 11) ותר אחר אתרי נחיתה חדשים.
 
אפולו 9 (3 במרץ 1969 - 13 במרץ 1969);
 
הייתה המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו שכללה את כל המערכות שיועדו להיכלל במשימה ירחית: משגר סטורן V, צמד תאי השירות והפיקוד (שכונו "גאמדרופ") ורכב נחיתה ירחי (שכונה "ספיידר"). מטרת המשימה הייתה לבחון את כל המערכות בשלמותם במסלול סביב כדור הארץ. כל תמרוני ההיפגשות והעגינה שהיו מבוצעים במשימה ירחית בוצעו במשימה במסלול סביב הירח. בפעם הראשונה בתוכנית הוטס רכב הנחיתה על ידי אסטרונאוטים, שניתקו מה-CSM, דימו נחיתה על הירח, וחזרו ועגנו ב-CSM. בנוסף בוצעה במשימה הליכת חלל בת 56 דקות שדימתה מצב חירום בו ה-LM לא יכול לעגון ב-CSM ועל הצוות לעבור לתא הפיקוד תוך ביצוע הליכת חלל. כמו כן נבחנו יכולות ה-LM לשמש כ"סירת הצלה" במקרה שתא הפיקוד נותר משותק (כפי שקרה במשימת אפולו 13).
 
אפולו 10 (18 במאי 1969 - 26 במאי 1969);

במקור תוכננה המשימה להיות משימת הנחיתה הראשונה על הירח, זאת מאחר שכל רכיבי התוכנית עבדו כמצופה ולא נצפו תקלות משמעותיות במשימות הקודמות. אך מכיוון שברית המועצות לא הראתה סימנים לשיגור משימה מאוישת לנחיתה על הירח, החליטה נאס"א להפוך את המשימה ל"חזרה גנרלית" למשימת נחיתה על הירח. למעשה היו מטרות המשימה כשל אפולו 9, אך במסלול סביב הירח. זמן קצר לאחר עזיבת מסלול LEO אל עבר הירח, ניתק ה-CSM (שכונה "צ'ארלי בראון") מהמשגר, הסתובב על צירו ועגן ב-LM (שכונה "סנופי"). לאחר הניתוק מהמשגר המשיכה החללית אל עבר הירח ונכנסה למסלול סביבו. לאחר הכניסה למסלול ניתק ה-LM מה-CSM כשבתוכו האסטרונאוטים תומאס סטאפורד ויוג'ין סרנן והנמיך לגובה של 13.5 ק"מ בלבד מעל פני הירח. לאחר מכן הושלך שלב הנחיתה של ה-LM והוא חזר ועגן בתא הפיקוד, שחזר לכדור הארץ. על פי ספר השיאים של גינס משנת 2002, אפולו 10 מחזיקה בשיא המהירות לחללית מאוישת, כאשר הגיעה למהירות 39,897 קמ"ש במהלך חזרתה מן הירח אל כדור הארץ ב-26 במאי 1969.

תוכנית אפולו - כרונולוגיית הטיסות - משימות שבוטלו



ב-4 בינואר 1970 הודיעה נאס"א על ביטול משימת אפולו 20 שיועדה לנחות על הירח, כדי שמשגר הסטורן V שיועד למשימה זו יוכל לשמש את שיגור תחנת החלל סקיילאב. כמו כן, קיצוצים בתקציב נאס"א הגבילו את פיתוח משגרי הסטורן V מלבד ה-15 שחלקם כבר שוגרו וחלקם עדיין היו בהרכבה.‏ בעקבות כך הודיעה נאס"א כי שלוש המשימות האחרונות אל הירח ישוגרו ב-1973 ו-1974, אחרי שלוש משימות הסקיילאב שהיו בתכנון.‏ אחרי שבוטלה הנחיתה על הירח במשימת אפולו 13 באפריל 1970 נקבעו מטרות חדשות למשימת אפולו 14 - להשלים את היעדים שהיו מתוכננים לאפולו 13. בסופו של דבר הודיעה נאס"א ב-2 בספטמבר 1970 כי משימת אפולו 15 תהפוך למשימה מסוג J (קודם לכן היא הייתה מסוג H) וכי משימת ה-J האחרונה תבוטל. מכיוון שתוכננו רק 5 משימות מסוג J, ומאחר והשתיים האחרונות (אפולו 19 ואפולו 20) בוטלו כך שהיה אפשר לשגר רק 3 משימות J, ומאחר ומשימת אפולו 15 הפכה להיות משימת ה-J הראשונה (ואפולו 16 ו-17 למשימות ה-J השנייה והשלישית) - לא נותר מקום לשיגור אפולו 18 שבעצם בוטלה.

תוכנית אפולו - כרונולוגיית הטיסות - זיהוי המשימות



במרץ 1967, לאחר שיגורם של שלוש משימות אפולו לא מאוישות על גבי משגר סטורן IB, ולאחר אסון אפולו 1, יצאה הוראה מהמטה המרכזי של נאס"א לשנות את צורת מספור המשימות.‏
 
עד אז מוספרו המשימות בצורה הזו: "AS-YXX", כאשר ה-AS הוא קיצור של Apollo-Saturn (אפולו-סטורן), ה-Y הוא סוג המשגר (1 - סטורן I,‏ 2 - סטורן IB,‏ 5 - סטורן V) וה-XX הם המספר הסידורי של המשימה. למעשה, המספור היה הזיהוי הסידורי של המשגר, כלומר המשימה נקראה על שם המשגר. לכן יצא שהמשימות לא מוספרו על פי סדר שיגורם אלא לפי המשגר ששימש את השיגור (כך יצא שמשימת AS-203 שוגרה לפני AS-202). בלבול נוסף נוצר לאחר שהמשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו (שנקראה בדיעבד אפולו 1), שנקראה על שם משגרה - AS-204 - בוטלה כביכול לאחר השריפה, והמשגר הוצב לשימוש משימה חדשה (אפולו 5).
‏
ההוראה שהוציאה נאס"א הייתה שמעתה ואילך, כל משימות התוכנית יזוהו כ"אפולו X", כאשר ה-X הוא מספר סידורי שמתחיל מ-4 (כדי להתחשב בשלוש המשימות הקודמות ששוגרו תחת הזיהויים AS-201 עד AS-203, שיקראו "אפולו 1" עד"אפולו 3"). המספר היה ניתן לפי סדר השיגור ולא כתלות במשגר.
‏
אך בעקבות ההחלטה נוצרה בעיה. הזיהוי "אפולו 1" ניתן (בצורה לא רשמית) למשימת אפולו 1 עוד לפני האסון, ואחריו ביקשו אלמנות האסטרונאוטים לשמור על הזיהוי "אפולו 1". כלומר משימת AS-201 נותרה ללא זיהוי מתאים. אחת ההצעות לפתרון הבעיה הייתה להחשיב את משימות ה-AS-201 עד 203 לחלק מתוכנית הפיתוח של הסטורן I, ולמספר את כל המשימות הבאות תחת הזיהוי "אפולו X", כאשר X הוא מספר סידורי המתחיל מ-2 (כאשר המספר 1 נשמר לבקשת האלמנות). הצעה נוספת הייתה פשוט לקרוא למשימת AS-201 "אפולו 1A".
 
ב-24 באפריל 1967 הודיעה נאס"א סופית כי החליטה להסב את הזיהוי AS-204 (שמה הרשמי של "אפולו 1") ל"אפולו 1" (רשמית), להשאיר את הזיהויים AS-201 עד 203 למשימות שכבר שוגרו, ולמספר את כל המשימות הבאות מ-4 ואילך.

תוכנית אפולו - תוכנית יישומי אפולו



לאור הצלחת רכיבי תוכנית אפולו החלה נאס"א יחד עם יצרניות הרכיבים לבחון יישומים נוספים להם. התוכנית, שהחלה תחת הכינוי "אפולו X" (קיצור ל-Apollo Extension) ואחר כך הוסב שמה ל"תוכנית יישומי אפולו", הציעה משימות מגוונות ביותר ליעדים שונים ועם מטרות שונות.
 
פיתוח הצעות אלו נדחה:

בסיס ירחי - בהצעה זו נכללו שני שיגורים של סטורן V: אחד היה נושא מעבדה שהייתה נוחתת על הירח ללא אנשי צוות והשני היה נושא 3 אסטרונאוטים לשהייה ממושכת של עד 200 יום בירח וסביבו. הבעיה המרכזית בתכנון זה היה בידודו הממושך של טייס תא הפיקוד שהיה נאלץ להישאר סביב הירח לבדו במשך זמן זה ועל כן הוצע רכב נחיתה משופר וגדול יותר.‏

מושבת ירח - הצעה זו דמתה באופן כללי להצעת הבסיס הירחי, אך היא כללה את החלפת הצוותים והרחבת הבסיס עם כל משימה, עד שתהפוך למושבה. כל צוות שהיה מגיע לירח היה גדול יותר מקודמו והיה שוהה בירח לפרק זמן ממושך יותר של עד 180 יום.‏

ביצוע יעף על פני נוגה - הצעה זו כללה שיגור משגר סטורן V שבראשו צירוף CSM עם שלושה אנשי צוות. לאחר הכניסה למסלול סביב כדור הארץ הייתה עוגנת החללית בשלב עליון מרוקן של משגר סטורן IB שהיה מותאם להפיכה למעבדה ולאזור מגורים. לאחר מכן הייתה עוזבת החללית-מעבדה את מסלול כדור הארץ למסע אל עבר נוגה. כעבור כארבעה חודשים הייתה מבצעת החללית יעף על פני נוגה במרחק של כ-5,000 ק"מ מעל פניו. בעת ביצוע היעף היו משחררים האסטרונאוטים גשושית או מספר גשושיות אל אטמוספירת וקרקע נוגה, וכן מבצעים מדידות שונות מתוך חלליתם. גם בזמן המסע אל נוגה ובחזרה היה מבצע הצוות ניסויים שונים ומדידות.

מארס וויאג'ר - הצעה זו כללה בתחילה שיגור נחתת אל מאדים בתוך תא פיקוד של חללית אפולו על גבי משגר סטורן IB, אך לאחר שהתגלה כי אטמוספירת מאדים דלילה בהרבה מאטמוספירת כדור הארץ, הובן שניתן להשתמש במגיני חום פשוטים יותר. ההצעה הסופית כללה את שיגורן של שתי גשושיות לחקר מאדים על גבי משגר סטורן V יחיד, אך ההצעה נדחתה סופית ב-1971. עם זאת, רעיונות מהתוכנית שימשו את תוכנית ויקינג.
‏
פיתוח הצעות אלו אושר ובסופו של דבר הן אוחדו לתוכנית אחת - סקיילאב:

אפולו טלסקופ מאונט (מצפה אפולו) - הצעה זו כללה הפיכת שלב המראה של רכב נחיתה ירחי למצפה כוכבים לביצוע תצפיות על השמש וכדור הארץ, שהיה משוגר על גבי סטורן IB ועוגן ב-CSM עם שלושה אנשי צוות. המשימה הייתה חגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ ונמשכת בין 21 ל-28 יום.

משימת סיור מאוישת - הצעה זו כללה הסבת רכב נחיתה ירחי למעבדה שהייתה משוגרת על גבי משגר סטורן IB למסלול קוטבי.

תחנת חלל - הצעה זו כללה הסבת שלב S-II (ולאחר מכן שונתה ההצעה לשלב S-IVB) משומש לתחנת חלל.

תוכנית אפולו - תוכנית יישומי אפולו - סקיילאב



סקיילאב הייתה תחנת החלל האמריקאית הראשונה בחלל. היא שוגרה ב-14 במאי 1973 על גבי משגר סטורן INT-21 - משגר סטורן V ששלבו השלישי הוחלף בתחנת החלל. תחנת החלל תופעלה על ידי נאס"א בין 1973 ל-1979 כאשר בשנים 1973-4 ביקרו בתחנה שלושה צוותים, ששוגרו בחלליות אפולו שכללו רק את ה-CSM, וששהו בו לפרקי זמן של עד 84 יום במהלכם בוצעו ניסויים שונים. סקיילאב נעזבה על ידי הצוות האחרון (סקיילאב 4) בפברואר 1974 ומאז הייתה לנאס"א רק שליטה מעטה עליה. התחנה הייתה אמורה להישאר במסלול עד לכניסתם לפעולה של מעבורות החלל, שהיו אמורות להחזיר אותה לשימוש, אך סופות שמש גרמו להתעבות האטמוספירה שהאטה את תחנת החלל עד שלבסוף היא חדרה לאטמוספירה ב-11 ביולי 1979 והתפרקה.
 
סקיילאב 2 שוגרה ב-25 במאי 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה הראשונה אל תחנת החלל סקיילאב. הצוות כלל שלושה אסטרונאוטים ששוגרו בחללית אפולו ושהו בחלל 28 ימים, ובכך שברו את שיא השהייה הממושכת בחלל עד אז. הצוות היה גם לצוות תחנת החלל הראשון שחזר לכדור הארץ בחיים מאחר שצוות תחנת החלל סאליוט 1 הסובייטי נהרג במהלך החזרה לכדור הארץ ב-30 ביוני 1971. צוות סקיילאב 2 חזר לכדור הארץ בשלום ב-22 ביוני 1973.
 
סקיילאב 3 שוגרה ב-28 ביולי 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה המאוישת השנייה אל תחנת החלל סקיילאב. צוות המשימה שוגר בחללית אפולו ושהה בחלל מעט יותר מ-59 ימים. המשימה נחתה בכדור הארץ בשלום ב-25 בספטמבר 1973.
 
סקיילאב 4 שוגרה ב-16 בנובמבר 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה המאוישת השלישית והאחרונה אל תחנת החלל סקיילאב. צוות המשימה שוגר בחללית אפולו ושהה בחלל 84 ימים. המשימה נחתה בכדור הארץ ב-8 בפברואר 1974.
 

תוכנית אפולו - תוכנית יישומי אפולו - אפולו-סויוז


אפולו-סויוז הייתה משימת החלל המשותפת הראשונה של ארצות הברית וברית המועצות, שסימלה את סוף המרוץ לחלל. המשימה הייתה גם המשימה האחרונה של החללית האפולו והמשימה המאוישת האמריקאית האחרונה עד לשיגור מעבורת החלל קולומביה למשימת STS-1 ב-1981. שתי חלליות עם שני צוותים - חללית אפולו עם 3 אנשי צוות, וחללית סויוז עם 2 אנשי צוות, שוגרו ב-15 ביולי 1975, אפולו על גבי משגר סטורן IB ממרכז החלל קנדי וסויוז על גבי משגר סויוז מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, למסלול היפגשות בחלל. חללית האפולו נשאה עימה במשימה זו במקום את רכב הנחיתה הירחי מתאם מיוחד שצידו השני עוצב כך שיוכל להתחבר לחללית הסובייטית. שתי החלליות נפגשו בחלל ב-17 ביולי וצוותיהם החליפו ביניהם מתנות וסעדו יחד. החלליות נפרדו בפעם האחרונה (נעשו מספר תרגילי עגינה והיפרדות) ב-19 ביולי אז חזרו החלליות לכדור הארץ.
 

תוכנית אפולו - עלויות וביטול התוכנית



כשהועלתה תוכנית הנחיתה על הירח בזמנו של ג'ון קנדי, עלותה נאמדה בכ-7 מיליארד דולרים. עלות זו התבררה כניחוש בלתי מציאותי לסכום שלא ניתן לקובעו בצורה מדויקת, ולכן ג'יימס ווב, מנהל נאס"א באותה תקופה, העלה את ההערכה ל-20 מיליארד, לפני שהציג את התוכנית לסגן הנשיא ג'ונסון.‏
 
הערכתו של ווב הממה רבים באותה תקופה (כולל את הנשיא עצמו), אך בסופו של דבר הוכחה כהגיונית ביותר. בינואר 1969, הכינה נאס"א הערכה מפורטת של העלות הכוללת של תוכניות מרקורי, ג'מיני ואפולו יחד. הסכום הכולל של תוכנית אפולו יצא 23.9 מיליארד דולר כמפורט להלן:

החללית אפולו: 7,945,000,000 $
משגרי הסטורן I:‏ 767,000,000 $
משגרי הסטורן IB:‏ 1,131,200,000 $
משגרי הסטורן V:‏ 6,871,100,000 $
פיתוח מנועי המשגרים: 854,200,000 $
תמיכה במשימות: 1,432,300,000 $
עיקוב ואיסוף מידע: 664,100,000 $
מתקנים קרקעיים: 1,830,300,000 $
הפעלת המתקנים: 2,420,600,000 $
 
העלות הסופית של התוכנית דווחה לקונגרס ב-1973 ועמדה על 25.4 מיליארד $.‏[81] התוכנית ניצלה את רוב תקציבה של נאס"א, שעדיין הייתה בשנותיה הראשונות (נאס"א הוקמה ב-1958 ותוכנית אפולו החלה את דרכה ב-1961). לדוגמה, ב-1966 הוצאות התוכנית היוו כ-60% מתקציבה השנתי של נאס"א - שעמד אז על 5.2 מיליארד $.
 
ב-2009 ערכה נאס"א סימפוזיון על עלויות התוכנית אשר הציגה הערכה של עלויות התוכנית, שעמדו על כ-170 מיליארד דולרים של שנת 2005. סכום זה כלל את כל עלויות המחקר והפיתוח, את רכישתם של 15 משגרי סטורן V,‏ 16 צירופי CSM,‏ 12 רכבי נחיתה ירחיים, עלויות התמיכה וניהול התוכנית, עלויות בנייתם של המתקנים הקרקעיים ושדרוגם, ועלויות המשימות עצמם. הערכה זו מבוססת על דיווח משרד התקציבים של הקונגרס "A Budgetary Analysis of NASA’s New Vision for Space" (ניתוח תקציבי של חזון החלל של נאס"א) שפורסם בספטמבר 2004.‏
 
במקור תוכננו שלושה משימות ירחיות נוספות (אפולו 18, 19 ו-20), אך בעקבות הצמצום הדרסטי בתקציב נאס"א, וההחלטה שלא לייצר משגרי סטורן V נוספים, בוטלו משימות אלו לטובת פיתוח מעבורת החלל, ולטובת תוכנית סקיילאב, שהשתמשה במשגרים ובחלליות שיועדו למשימות אלו. רק משגר סטורן V אחד שימש בסופו של דבר את תוכנית סקיילאב כששימש לשיגור המעבדה לחלל. המשגרים הנותרים הפכו למוצגים מוזיאוניים המוצגים במתקנים שונים של נאס"א ברחבי ארצות הברית.

תוכנית אפולו - תוצאות התוכנית



במהלך תוכנית אפולו הובאו לכדור הארץ 381.7 ק"ג של סלעים וחומרים שונים מהירח, אשר רובו מאוחסן כיום במעבדת דגימות הירח במרכז החלל ג'ונסון ביוסטון. המקורות היחידים לחומר מהירח הם מתוכנית אפולו (המאוישת) וכן כמויות קטנות שנאספו במסגרת תוכנית לונה (הרובוטית) ומטאוריטים שבאו מהירח.

בהשוואה לסלעים שמקורם בכדור הארץ, סלעי הירח שהובאו נוצרו בתקופה קדומה מאוד, כפי שהתגלה בתיארוך רדיומטרי שנעשה לסלעים. גילם נע בין 3.2 מיליארד שנים לסלעים בזלתיים שמקורם בימות הירחיות, לבין 4.6 מיליארד שנים לסלעים שמקורם בקרום הרמות הירחיות.‏[83] ככאלו, סלעים ודוגמאות קרקע אלו מייצגים דוגמאות מתקופה מוקדמת ביותר בהתפתחות מערכת השמש, הנעדרים מכדור הארץ. סלע חשוב במיוחד שנמצא במהלך התוכנית הוא "סלע בראשית" (Genesis Rock), שנאסף על ידי ג'יימס אירווין ודייוויד סקוט במהלך משימת אפולו 15 בתחילה הוערך כי סלע זה נוצר מוקדם להתמצקות פני הירח וכך הסלע קיבל את כינויו. הסלע מהסוג אנורתוסיט (Anorthosite), מורכב כמעט אך ורק מהמינרל אנורתיט, סוג נדיר יחסית של פלגיוקלז. גילו מוערך בכ-4 מיליארד שנים, אך מעט לאחר שקרום הירח התמצק. כמו כן התגלה על הירח רכיב גאוכימי הנקרא KREEP, אשר אין לו אף עמית יבשתי ידוע. יחד, KREEP והדוגמאות האנורתוסיטיות, הביאו את המדענים למסקנה כי חלקו החיצוני של הירח היה בעבר מותך לחלוטין.
 
כמעט כל הסלעים שהובאו מן הירח מראים הוכחות לכך כי חוו תהליכי התנגשות. לדוגמה, דוגמאות רבות נושאים "צלקות" - מכתשי פגיעה קטנים - שנוצרו על ידי מיקרומטאוריטים, דבר שלא ניתן למצוא בסלעים בכדור הארץ בגלל האטמוספירה העבה שלו השורפת כליל את המיקרומטאורים. בנוסף, דוגמאות רבות מראות סימנים לכך שחוו לחצים שנוצרו מגלי הלם, הנוצרים במהלך אירועי התנגשות. חלק מהדוגמאות שהובאו, מקורן בחומרים שהותכו במהלך התרסקות על הירח, ונמצאו סמוך למכתשים. לבסוף, כל הדוגמאות שהובאו מן הירח מורכבים משברי אבנים ומינרלים שונים שהתאחדו ככל הנראה בעקבות התנגשויות רבות להן היו עדים.
 
תוצאות ניתוח הרכב דוגמאות הירח, תומכות בתאוריית המכה הגדולה, לפיה הירח נוצר משברים שהועפו מכדור הארץ לחלל בעקבות התנגשות גוף כלשהו בו.

תוכנית אפולו - תוצאות התוכנית - השפעה טכנולוגית



אף על פי שבמקרים רבים קשה להבחין בין תרומת תוכנית אפולו להתפתחות הטכנולוגית לבין תרומת פרויקטים צבאיים (כגון טילים בליסטיים) שפותחו לפני או במקביל לה, ישנם תחומים מסוימים בהם ניתן לזהות בכל זאת השפעה ישירה של התוכנית.
 
פיתוח מחשב הטיסה ששימש את החלליות היה הכוח המניע מאחורי המחקר המוקדם לפיתוח המעגלים המשולבים. תא הדלק המעשי הראשון פותח עבור תוכנית זו. תעשיית המתכת, שנדרשה לעמוד בדרישות מחמירות במיוחד, הביאה לפיתוח טכניקות ריתוך חדשות שעמדו באותן דרישות. היה צורך בפיתוח סגסוגות וחומרים מרוכבים חדשים. לראשונה יוצרו חלקים על ידי עיבוד שבבי ממוחשב. מכשירי המדידה שהותקנו בחלליות היו צריכים לעמוד בדרישות האמינות, הדיוק, והמהירות הגבוהים בהרבה מהמקובל באותה עת. פותח מכשור ביו-רפואי ששימש לניטור מערכות גופם של האסטרונאוטים בעת הטיסה.

תוכנית אפולו - תוצאות התוכנית - השפעה ציבורית



היעד שהציב הנשיא קנדי ב-1961: "להנחית אדם על הירח עד סוף העשור ולהחזירו לכדור הארץ בשלום", הושלם במלואו. תעשיית החלל האמריקאית הצליחה לפתח ולבנות בזמן שיא משגרים וחלליות בעלי כוחות ויכולות שנחשבו למדע בדיוני עשור קודם לכן: להנחית אדם על גרם שמימי אחר. למרות ה"קפיצה" הטכנולוגית המשמעותית, אחוז הצלחת משגרי הסטורן עמדה על 100%, וכל הצוותים חזרו לכדור הארץ בשלום. בעיני העולם הייתה תוכנית אפולו הפגנת היכולות והעליונות האמריקאית על פני ברית המועצות בכלל ועל פני תוכנית החלל שלה בפרט. עבור אמריקאים רבים המחיש ה"ניצחון" במרוץ לירח את עליונות החברה האמריקאית על פני החברה הסובייטית,‏ אם כי אמונתם במערכת חברתית זו התערערה באותה תקופה על ידי המחאות נגד מלחמת וייטנאם ומאי השקט החברתי שהשפיע במיוחד על המיעוט האפרו-אמריקאי בערים הגדולות שהיה קשור לתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית.
 
עידן החלל החל בתקופת "תור הזהב" של ספרות המדע הבדיוני בארצות הברית, שהושפעה מהפיתוחים הטכנולוגיים של מלחמת העולם השנייה, ושהובלה על ידי סופרים כגון אייזק אסימוב, רוברט היינליין וארתור סי. קלארק. ביצירותיהם מוצגים הדמיות ופורטרטים אמינים של ציוויליזציות יבשתיות, בעיקר אמריקאיות, שהתפשטו לכוכבי לכת שכנים. מדענים ומהנדסים, כדוגמת ורנר פון בראון (אבי משפחת משגרי הסטורן), עזרו גם הם בהפצת חזון הטיסות המאוישות לחלל ובהפיכתו לפופולרי. כשהחלה תוכנית אפולו נפוצה הרטוריקה הבסיסית של ספרות המדע הבדיוני ("גבולות חדשים", "חקר החלל") בנאומיהם של הפוליטיקאים ומנהלי התוכנית. מוכוונים על ידי נאס"א, מגזינים כגון לייף והטלוויזיה האמריקאית הגדלה, הפכו את המרוץ לחלל בכלל ואת תוכנית אפולו בפרט למעין סדרת דרמה, שנעקבה בשקיקה על ידי רבים, והפכה את האסטרונאוטים האמריקאיים לגיבורים. סרט הקולנוע "2001: אודיסיאה בחלל" שהוקרן לראשונה ב-1968 והופק בסיוע צמוד של מומחים בתחומי מחקר ותעשיית החלל, שיקפה את הרעיון של חקר החלל העתידי, שהיום הוא בר הישג.

האסטרונאוטים של משימת אפולו 8, המשימה המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח, שלחו תמונות טלוויזיה של כדור הארץ והירח אל כדור הארץ, וקראו בפסוקי הבריאה מספר בראשית, בערב חג המולד, 1968, בתשדיר הטלוויזיה שהוערך כי היה הנצפה ביותר בכל הזמנים עד לאותה תקופה. תמונות נוספות של כדור הארץ, ובמיוחד "הגולה הכחולה" שצולמה מאפולו 17, שהראו את כדור הארץ כ"חללית ארץ" (Spaceship Earth) - גוף זעיר ושברירי ביחס ליקום הסובב אותו, העלו רבות את המודעות הסביבתית באותה תקופה.

תוכנית אפולו - תוצאות התוכנית - ביקורת



ב-20 ביולי 1969 צפו כ-600 מיליון איש, חמישית מאוכלוסיית העולם באותה תקופה, בצעדיו הראשונים של ניל ארמסטרונג על הירח. אף על פי שאין עוררין על כך שהנחיתה על הירח היא אבן דרך משמעותית בתולדות האנושות, היו וישנם קולות שקבלו על הכספים שבוזבזו לטעמם על התוכנית, שיכלו לשמש פרויקטים אחרים שהיו תורמים ישירות לחיים בכדור הארץ, ובמיוחד לחיים בארצות הברית. סופר המדע הבדיוני ריי ברדבורי, שהשתתף בדיון טלוויזיוני על הנחיתה בירח בלונדון בליל הנחיתה, במהלכו ספג ביקורת מהפעילה הפוליטית האירית ברנדט דוולין, מחה ואמר: "הלילה, אחרי 6 מיליון שנים של אבולוציה, הגענו אל הכוכבים ואת מסרבת לחגוג? לעזאזל איתך!".
 
ביקורת נוספת לתוכנית הגיעה דווקא מהקהילייה המדעית, שלטענתה ההישגים המדעיים מהתוכנית מזעריים ביחס לכמות הכספים שנשפכה עליה. מלבד זאת, תוכניות המחקר הלא מאוישות אל כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש צומצמו בתקופת תוכנית אפולו ופחות משימות מחקר שוגרו.

תוכנית אפולו - מורשת התוכנית - תאוריית הקשר



לאחר ההתקדמות המהירה בתחום החלל של שנות ה-60, שהגיעה לשיאה עם הנחיתה על הירח, ב-50 השנים האחרונות חלה נסיגה בתחום הטיסות המאוישות לחלל, זאת בניגוד לכל התחזיות שהיו אז. האסטרונאוט יוג'ין סרנן (מפקד משימת אפולו 17 והאדם האחרון להלך על הירח) כתב באוטוביוגרפיה שלו שיצאה לאור ב-1999: "נראה שתוכנית אפולו באה טרם זמנה, כאילו הנשיא קנדי מצא עשור באמצע המאה ה-21 והצליח להכניס אותו לתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20". לדברי ההיסטוריון האמריקאי ג'יי. אר. מקניל, חקר החלל בכלל והרפתקאות תוכנית אפולו בפרט עשויים להיתקל בעתיד במבוי סתום ולהפוך להערת שוליים בלבד בהיסטוריית האנושות, אלא אם כן האנושות תיתקף בפרץ סקרנות וגילויים או שיחל "מרוץ חלל" נוסף שמטרתו השגת יוקרה בינלאומית.
‏
כבר בזמן הנחיתה על הירח הייתה קבוצת מיעוט של ספקנים, שכללה בעיקר אנשים מקבוצות האוכלוסייה החלשות, אנשים חסרי ידע ומיעוטים, שטענה כי הנחיתה על הירח בוימה על ידי נאס"א. תאוריית הקשר צברה מאמינים נוספים בשנות ה-70 לאחר התפוצצות פרשת ווטרגייט ואווירת חוסר האמון בממשלה ומוסדותיה. ב-1978 יצא לאקרנים הסרט "קפריקורן 1" שעלילתו הדמיונית תיארה ניסיון כושל של נאס"א לביים נחיתה על מאדים. ב-2001 הוקרנה ברשת FOX האמריקאית תוכנית הטלוויזיה "Conspiracy Theory: Have we landed on the moon?" שהתבססה על עובדות פסבדו-מדעיות וזכתה לרייטינג גבוה. למרות חוסר עיקביותה, לתאורייה ישנם גם כיום תומכים ומאמינים לא מעטים.

תוכנית אפולו - מורשת התוכנית - נסיונות חוזרים לנחיתה על הירח



מאז משימת אפולו 17 בדצמבר 1972 אף משימת חלל מאוישת ואף אדם לא עזב את מסלול כדור הארץ. ב-20 ביולי 1989 (יום השנה ה-20 לנחיתה הראשונה על הירח) הציג נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש האב, תוכנית שאפתנית לחקר החלל שתיפרש על פני 30 שנה. חזון זה, שנקרא Space Exploration Initiative (ובקיצור SEI), יועד להביא להקמת בסיס קבע על הירח,‏ אך בעיות כגון תקציב, חוסר תמיכה ציבורית וחוסר תמיכה בקונגרס האמריקאי הובילו לקטילת התוכנית עוד לפני שהחלה. ב-2004, בעקבות מסקנות ועדת החקירה של אסון הקולומביה, הציג בנו של בוש האב, ג'ורג' ווקר בוש (שכיהן כנשיא ארצות הברית), את החזון לחקר החלל, שקרא לפרישת צי המעבורות המתיישנות של נאס"א, השלמת בניית תחנת החלל הבינלאומית ושיגור אסטרונאוטים אל הירח, לאסטרואידים ולבסוף למאדים. הנחיתה על הירח יועדה להתבצע עד שנת 2020 ונשקלה האפשרות להקים בו בסיס קבע בו יבחנו הטכנולוגיות שידרשו לנחיתה מאוישת על מאדים.‏ בשונה מאביו, חזונו של בוש הבן דווקא קיבל תמיכה מהציבור ומהקונגרס, ונאס"א החלה לפתח את תוכנית קונסטליישן. במסגרת התוכנית החל פיתוחם של שני משגרים חדשים: ארס 1 וארס 5 - שיועד להיות עוצמתי יותר מהסטורן V, ושתי חלליות חדשות: אוריון CEV (שתתפקד ב-CSM) ואלטאיר (שתתפקד כרכב נחיתה).‏[93] כדי לחסוך בעלויות פיתוח התוכנית החליטו בנאס"א להיעזר בפיתוחים ורכיבים קיימים, כגון מנוע ה-J-2 ששימש את שלבו השלישי של הסטורן V, אותו הוחלט לשדרג ולהפוך ל-J-2X, ומאיצי מעבורות החלל, אותם הוחלט להתאים לשימוש הארס 5, וכן רכיבים ומערכות נוספות, בעיקר "שאריות" מתוכנית מעבורות החלל. אך התוכנית נתקלה בעיכובים וחוסר עמידה בלוחות הזמנים שהוצבו לה וכן בבעיות תקציביות.‏ לאחר כניסתו לבית הלבן ב-2009 הקים ברק אובמה את "ועדת אוגוסטין" שמטרתה הייתה להעריך בין היתר את תוכנית קונסטליישן. הוועדה קבעה כי חסרים לנאס"א כ-3 מיליארד דולרים כל שנה כדי לעמוד ביעדי התוכנית, אך גם כי יש צורך במשימות מאוישות אל הירח לפני שיגור משימות מאוישות למאדים.‏ מסקנות הוועדה הובילו את אובמה לבטל את תוכנית קונסטליישן בתחילת 2010.‏ למרות ביטול התוכנית הורה אובמה להמשיך בפיתוח חללית ומשגר לשיגור משימות אל מעבר למסלול כדור הארץ, וב-2011 הציגה נאס"א את החללית אוריון MPCV (שהיא למעשה האוריון של תוכנית קונסטליישן) ואת ה-SLS - המשגר העתידי של נאס"א
 

תוכנית אפולו - מורשת התוכנית - תצפיות נוכחיות



ב-2008, הגשושית SELENE, ששוגרה על ידי סוכנות החלל היפנית, צפתה ב"הילת" המכתש שיצר רכב הנחיתה הירחי (LM) של אפולו 15 במהלך המראת המשימה מן הירח. ב-2009 צילמה המקפת לסקר הירח של נאס"א את "השרידים" (שלבי הנחיתה של רכבי נחיתה, רכבי הנדידה הירחיים ומכשירים מדעיים שונים) התוכנית שהושארו על הירח וכן את אתרי הנחיתה בכללותם, בעודה מקיפה את הירח בגובה 50 ק"מ מעל פניו.
‏
משימות ירחיות עתידיות, המיועדות לנחות על הירח, כגון Google Lunar X PRIZE, מכוונים במטרה להשיג תצלומים קרובים של אותם "שרידים" כמו גם "שרידים" מתוכניות אחרות - נחתות שנחתו במסגרת תוכניות סרוויור, לונה ועוד.


    אתר הנחיתה של אפולו 11



   אתר הנחיתה של אפולו 12



   אתר הנחיתה של אפולו 14



   אתר הנחיתה של אפולו 15



   אתר הנחיתה של אפולו 16



   אתר הנחיתה של אפולו 17

יום שני, 7 במרץ 2016

טלסקופ



טלסקופ (מאנגלית: Telescope) הוא מכשיר לצפייה בעצמים רחוקים. בצורתו הפשוטה ביותר הטלסקופ הוא צינור שבכל אחד מקצותיו עדשה מרכזת. טלסקופים משמשים בעיקר לצפייה בעצמים רחוקים בחלל כגון כוכבי לכת, כוכבים, גלקסיות וערפיליות, והגדולים שבהם ממוקמים במבנה מיוחד להם, מצפה כוכבים. טלסקופים משמשים גם לצפייה בציפורים וכן יש להם שימושים צבאיים. המילה טלסקופ מורכבת משתי מילים יווניות, "טֶלֶה" שפירושה מרחק ו"סקופ" שפירושו לראות.

טלסקופ - היסטוריה



המצאת הטלסקופ הנה בעיה היסטוריוגרפית לא פתורה, החורגת מעבר לשאלת זהות הממציא - אם כלל ישנו ממציא אחד ומוגדר - לעבר שאלות מהותיות הרבה יותר; על תפקיד הראייה במדע המערבי, על תפקידם של מכשירים בהשגת ידע על העולם, על יכולתו של מכשיר אופטי לתווך את הראייה מבלי לעוות אותה, ועוד. תפיסת הראייה ומקומה בעשייה המדעית עברה מהפך באותה תקופה - מחַשְׁדָנוּת ודחייה של חוש הראייה ויכולתו להשיג מידע אמיתי על העולם, שאפיינה את הפילוסופיה בימי-הביניים, ועד להסתמכות מרכזית על חוש הראייה במדע המודרני. מושג התצפית המדעית עצמו עבר שינוי מהותי, מרגע שמכשירים אופטיים דוגמת הטלסקופ או המיקרוסקופ התמקמו בין העין הצופה לבין העולם הנצפה.
 
המכשיר המדעי המודרני נולד בתקופה שבין 1550 ל-1700; המכשירים המדעיים הראשונים לא עוצבו לשם מדידה, והגיעו לרוב ממסורת "קסמי הטבע", כשהדגש בהם היה על הטעייה ובידור, ולא על תצפית זהירה ואדישה. מהבחינה הזו, הטלסקופ כמכשיר מדעי היה מכשיר מסוג שונה וחדש לגמרי. הטלסקופ, ובעיקר השימוש שעשה בו גלילאו גליליי, הציג שדה ידע מורכב שבו מגוון תאוריות ופרקטיקות שונות נפגשות. העקרונות האופטיים שנכללו בו לא היו מובנים, והתוצאה שהפיק חתכה והשפיעה לרוחב גבולות דיסציפלינאריים מסורתיים, משום שהשליכה על הקוסמולוגיה - תחום שלא נכלל בסמכות הדיון המדעי-מתמטי-אסטרונומי, אלא התאולוגי.

טלסקופ - ממציא הטלסקופ



עד היום לא ברור מי היה האדם הראשון שבנה טלסקופ. חוקרי ההיסטוריה של האופטיקה מציינים כי לערבים ולוויקינגים הייתה האפשרות הטכנולוגית לצפות בעדשות כבר במאה העשירית לספירה, וידוע כי עדשות ראייה היו בנמצא באירופה מאז 1280 לערך. רוג'ר בייקון תכנן טלסקופים כבר במאה ה-13, וסביר כי ג'מבטיסטה דלה פורטה השתמש במה שהוא בעקרון שילוב טלסקופי, של עדשה קמורה ועדשה קעורה האחת לפני רעותה, כבר בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-16. דלה-פורטה השיג ודאי יחס הגדלה נמוך מאוד, של 1.5 בערך, אך מעבר לכך, עניינו לא היה בפיתוח מכשיר תצפית מדעי, אלא ביצירת אפקטים קסומים, כחלק מסדרת "קסמי-הטבע" שאסף לספרו Magia Naturalis.
 
בשנת 1608 בנו 3 אנשים, בלתי תלויים זה בזה, טלסקופים. שלושתם היו יצרני עדשות הולנדים (פלמים), שני יצרני עדשות מהעיר מידלבג מתחרים על תואר הממציא; האנס ליפרסהיי (1570 - 1619) וזכריה ינסן. עם זאת, ההמצאה מיוחסת גם לז'אקוב מטיוס מהעיר אלקמר, בנו של מתמטיקאי ומהנדס צבאי ידוע. מבין השלושה, ליפרסהיי קיבל את הקרדיט להמצאה היות ששמו של ליפרסהיי מופיע על המסמך הראשון הידוע בנוגע לטלסקופ. ב-2 באוקטובר 1608 הוא הגיש בקשה לרישום פטנט על המצאת "מכשיר לראיית דברים מרוחקים כאילו הם קרובים"‏[1]. עובדה זו אינה מוכיחה בהכרח כי ליפרסהיי גם המציא את המכשיר, מה גם שבאותו החודש הוגשה עוד בקשה להוצאת פטנט על מכשיר זהה, הפעם על ידי מטיוס, בקשה שנידונה ב-17 באוקטובר 1608. אחת הסברות היא שמטיוס הזמין עדשות אצל יצרן העדשות ליפרסהיי, וזה הצליח לנחש את תוכניתו של הראשון.
 
יהיה אשר יהיה הממציא, הטלסקופים הראשונים הגיעו לשוק ב-1604, אך עוררו עניין מועט בלבד; יכולת ההגדלה שלהם הייתה קטנה (פי 3 לערך), ואיכותם האופטית הייתה גרועה. מדענים התייחסו אליהם כאל אבזרי אשליה, והציבור לא ראה במתקנים הללו יותר מצעצועים.

טלסקופ - גלילאו גליליי והטלסקופ



גלילאו גליליי בנה את הטלסקופ שלו בשנת 1609, וקרא לו בתחילה perspicillum, ולאחר מכן השתמש במונח הלטיני טלסקופיום ובאיטלקית טלסקופיו (מהם גם נגזר השם באנגלית ובשפות רבות אחרות כיום). הוא הבין שהטלסקופ יהיה חסר שימוש אם הדמות שהוא מייצר אינה בהירה וחדה. הואיל והבין את חשיבות המכשיר, גלילאו התמסר כולו לבניית טלסקופים, תוך שימוש בזכוכית משלו ובעיבוד עצמי של העדשות, מבלי להיעזר בעדשות של יצרני משקפיים אומנים.
 
המכשיר האופטי החדש המצויד בעדשות הציב מערך שלם של בעיות; היה צורך לפתור גורמי טעות שמקורם בחוש הראיה, בטבעו של האור, וכן לפתור בעיות הכרוכות באופן בו ניתן לפרש תמונה ויזואלית כידע פִיזִיקָלִי. גלילאו ערך מגוון ניסויים ופיתוחים כדי להוכיח שהדמויות הנראות בטלסקופ אינן פגמים אופטיים, כשלים של עין הצופה, או אשליות שנוצרות על ידי העדשות. הוא הביט על אותו האובייקט בו זמנית בעין אחת חשופה ובשנייה דרך הטלסקופ, והחל לשפר את איכות הדמות כשהוא מוחק בשיטתיות את כל אותן תופעות אשר נראות דרך המכשיר אך אינן נראות בעין בלתי מזוינת. הוא ייצר עדשות בעצמו והתאימן למכשירים שבנה, דאג למקם את העדשות על ציר אופטי מדויק, הוא התקין צמצמים בצורות ובקטרים שונים שהפחיתו את האפקטים שנגרמו בשל מה שגלילאו הגדיר "כקרני האור האלכסוניות" (סטיות אופטיות בלשון ימינו) והעיוותים שהן יצרו ושיפר את הרזולוציה של הטלסקופ. בנוסף, כדי למדוד את המרחק הזוויתי בין גרמי השמיים, גלילאו המציא מיקרומטר אותו הרכיב על שפופרת הטלסקופ. גלילאו הביט בעין אחת דרך הטלסקופ בעוד העין השנייה התבוננה דרך שנתות המיקרומטר כך שחפיפת שתי הדמויות אפשרה לו למדוד את המרחק בין העצמים הנצפים.
 
 
 
 
 
ב-10 במרץ 1610 פרסם גלילאו את ספרו Sidereus Nuncius, בו חשף את תגליותיו המרעישות בעזרת הטלסקופ. בכך היה גלילאו הראשון לפרסם תצפיות אסטרונומיות שמתבססות על שימוש בטלסקופ. תגליתו הראשונה הייתה כי פני הירח אינם מושלמים וחלקים, כפי שמקובל היה לחשוב, אלא מחורצים בהרים ובעמקים, בדומה לפני כדור הארץ. בכול מקום ברקיע שאליו הפנה גלילאו את הטלסקופ התגלו כוכבים חדשים. שביל החלב, שלעין הבלתי מזוינת נראה בעבר רק כזוהר חיוור בשמיים, התגלה כמצבור עצום של כוכבים. אך התגלית המרכזית הייתה גילוי ארבעת הירחים הגדולים של צדק. תצפיות אלו הוכיחו, אליבא דגלילאו, כי אותה פיזיקה שולטת בשמים ובארץ, וכי תנועת גרמי השמיים אינה סובבת סביב כדור הארץ. לאחר פרסום הספר גלילאו גילה עוד, בעזרת הטלסקופ, את הטבעות של שבתאי, את העובדה שכוכב הלכת נוגה סובב סביב השמש, והצליח להסביר את הכתמים על פני השמש. ישנם חוקרים אשר רואים בשימוש שעשה גלילאו בתמונות ניסיון של המדען לשכנע באופן ויזואלי את קוראיו באמיתות טענותיו ובאמינות מכשירו - ניסיון שנבע מחוסר יכולתו להסביר באופן מדעי כיצד פועל המכשיר.
 
לאחר פרסום הספר, שעורר סערה גדולה ונתקל בהתנגדות, הוביל גלילאו מסע נמרץ לאישור תגליותיו ולקבלת מכשירו ככלי החדש שאיתו יש לצפות ברקיע. התגובה הראשונית של העולם האקדמי הייתה לדחות את טענותיו המדהימות, לא רק משום טבען יוצא הדופן אלא גם משום שנעשו באמצעות טלסקופ, מכשיר שנתפס כלא אמין ויוצר אשליות. במסגרת נסיונותיו לבסס את מעמדו וסמכותו של הטלסקופ ככלי מדעי, שלח גלילאו לאסטרונומים חשובים את הטלסקופים שייצר, כדי שיוכלו לצפות במו עיניהם בתגליותיו, ובכך יאשרו ויתַקֶפו את תצפיותיו. התשובה שקיבל מכמה קולגות הייתה סירוב לבדוק את המכשיר, משום שחשבו שהדימויים שמראה המכשיר אינם משתקפים דרכו אלא נוצרים על-ידו (כמו בקלידוסקופ)‏[2]. אחרים טענו שאם אלוהים היה מעוניין שבני אדם ישתמשו בהמצאות מעין אלו כדי להשיג ידע על העולם, הוא היה מצייד אותם בעיני טלסקופ‏.
 

טלסקופ - טלסקופ מחזיר אור



כבר ב-1616 הגה הנזיר האיטלקי ניקולו זוקי את השימוש במראה קעורה במקום בעדשה על מנת לרכז את האור, אולם הוא לא הצליח לייצר מראה קעורה מדויקת דיה. אייזק ניוטון בנה טלסקופ מחזיר אור 40 שנה מאוחר יותר, ועל שמו נקרא המודל טלסקופ ניוטוני.
 
בטלסקופ ניוטוני מותקנת מראה ראשית בעלת חתך של פרבולה, המרכזת את קרני האור לעבר מראה משנית שטוחה. המראה המשנית מוחזקת בזווית בת 45 מעלות לציר האופטי של המראה הראשית, וכך מחזירה את חרוט האור המתקבל מן המראה הראשית לצד הטלסקופ, בו ממוקמת עדשת העינית.
 
המודל הניוטוני סבל מתחילת דרכו מהקושי בייצור מראה בעלת חתך פאראבולי. בנוסף לכך סובל הטלסקופ הניוטוני מעיוות ההולך וגובר ככל שזווית האור הנכנס מתרחקת מהציר האופטי של המראה הראשית.
 
מודלים אחרים המשתמשים במראות פותרים בעיות אלו באמצעות חתכים שונים וארגון שונה של המראות. ראויים לציון הטלסקופ של מקסוטוב, המשתמש במראה ספרית עם עדשת מיניסקוס מתקנת ומספק חדות גבוהה מאד, וטלסקופ של ריצ'י-קרטיין המשתמש בזוג מראות ששתיהן בעלות חתך של היפרבולה ומצטיין בשדה נטול עיוותים גאומטריים. מודל ריצ'י-קרטיין הוא הנפוץ ביותר לטלסקופים המשמשים למחקר כיום, דוגמת טלסקופ החלל האבל. לעומת זאת המודל הניוטוני עדיין נמצא בשימוש רחב בקרב חובבי אסטרונומיה בזכות עלות יצורו הנמוכה.
 
העתק הטלסקופ של ניוטון
 
 

טלסקופ - סוגי טלסקופים



כל הטלסקופים נועדו לאסוף גלי אור או גלים אלקטרומגנטיים אחרים ‏‏‏למקדם ולתרגמם לתמונה שהצופה יכול להבין. כל אחד מסוגי הטלסקופים שבהמשך נועד לטפל בגלים באורך גל שונה.
 
טלסקופים אופטיים
 
טלסקופ אופטי אוסף ומרכז אור בעיקר מהתחום הנראה של הספקטרום האלקטרומגנטי, ישנם טלסקופים שעובדים בתחום התת אדום והעל סגול. טלסקופים אופטיים מתחלקים ל-3 סוגים.

טלסקופ שובר-אור עובד באמצעות סידור של כמה עדשות.
טלסקופ מחזיר-אור עובד באמצעות סידור של מראות.
טלסקופ קטדיופטרי עובד באמצעות שילוב של עדשות ומראות.
 
טלסקופ רדיו
 
רדיו-טלסקופ הוא טלסקופ שמשתמש בקרינת רדיו, שהיא קרינה אלקטרומגנטית המאופיינת בתדירות נמוכה יחסית ואורכי גל ארוכים. קרינת רדיו נפלטת על ידי מגרמי שמים שונים בחלל, כמו כוכבים וגלקסיות. לרוב, טלסקופי רדיו בנויים בצורת אנטנות צלחת פארבוליות ענקיות, או מערכים של צלחות קטנות יותר.
 
טלסקופ קרני גמא וקרני רנטגן

טלסקופים הצופים בקרינת גמא ובקרני רנטגן הינם קשים לעיצוב ולהרכבה בגלל שסוגי קרינה אלה עוברים דרך רוב המתכות והזכוכיות. טלסקופים אלה מותקנים לרוב על לווינים או בלונים המשייטים בגובה גבוה, היות שהאטמוספירה של כדור הארץ חוסמת ומעמעמת חלק זה של הספקטרום האלקטרומגנטי.

טלסקופ - חלקי הטלסקופ האופטי ומאפייניו




עינית - העדשה או מכלול העדשות הקרובים לעין הצופה. לעתים קרובות היא גם צמצם השדה (וכמובן חלון היציאה) של הטלסקופ. העינית בטלסקופ רגיל היא עדשה מרכזת אבל בטלסקופ גלילאו היא מפזרת כך שאורך הטלסקופ קטן והדמות ישרה (יתרון) אבל זווית השדה קטנה יותר (חיסרון).
 
עצמית - העדשה הקרובה לעצם הנצפה. לעתים קרובות היא גם צמצם התאורה (וכמובן אישון הכניסה) של הטלסקופ. העצמית היא עדשה מרכזת וככל שהיא גדולה יותר כך ההפרדה, שטף האור באישון היציאה, זווית השדה וההפרדה הזוויתית גדולים יותר.
 
בטלסקופ פשוט המרחק בין העינית והעצמית שווה לסכום אורכי המוקד שלהם.
 
בטלסקופ גלילאו המרחק בין העינית והעצמית שווה להפרש אורכי המוקד שלהם.
 
עדשה מיישרת - עדשה שמציבים בתוך הטלסקופ כדי לקבל תמונה ישרה. עדשה זו מגדילה את הטלסקופ פי ארבעה מאורך המוקד שלה מכיוון שכדי להפך עצם יש להציב אותו במרחק 2f לפני העדשה והדמות מתקבלת במרחק 2f אחרי העדשה. לחלופין התמונה יכולה להישאר הפוך או שיעשה שימוש ב:
 
מנסרת היפוך - מנסרת Porro או שתי מנסרות ישרות זווית המודבקות זו לזו וההופכות את הדמות.
 
עדשת שדה - עדשה המוצבת במוקד המשותף של העצמית והעינית על מנת להגדיל את זווית השדה (אינה משנה את ההגדלה).
 
בלט עין - זהו המרחק בין העינית לאישון היציאה. זהו גם כן המרחק שבו יש להציב את העין על מנת לקבל תמונה מיטבית.
הפרדה זוויתית - הזווית המינימלית בה ניתן להבחין בין שתי נקודות. ההפרדה הזוויתית ברדיאנים שווה ל-1.22 כפול אורך הגל חלקי קוטר העצמית.
 
הפרדה קווית - המרחק המינימלי בו ניתן להבחין בין שתי נקודות במישור הדמות. ההפרדה הקווית שווה ל-1.22 כפול אורך הגל כפול f# ‏(f number) של העצמית.
 
הגדלה קווית - ההגדלה בטלסקופ אסטרונומי רגיל שווה ל:

1.גודל הדמות חלקי גודל העצם.

2.אורך מוקד העצמית חלקי אורך מוקד העינית.

3.קוטר אישון הכניסה חלקי קוטר אישון היציאה.
 

רדיו-טלסקופ



רדיו-טלסקופ הוא מתקן הצופה בעצמים המצויים בחלל באמצעות קרינת רדיו (קרינה אלקטרומגנטית המאופיינת בתדירות נמוכה יחסית ואורך גל ארוך). טלסקופ אופטי צופה בעצמים רחוקים על ידי שימוש בקרינה נראית המגיעה מן העצמים הנצפים בחלל. טלסקופ רדיו, לעומת זאת, עושה זאת באמצעות קרינת רדיו המגיעה מגרמי שמים שונים בחלל.

רדיו-טלסקופ - שימושים



טלסקופי רדיו משמשים לחקר כוכבים וגלקסיות בחלל כגון גלקסית שביל החלב וכוכב שמש. לרוב, טלסקופי רדיו בנויים בצורת אנטנות צלחת פארבוליות ענקיות, או מערכים של צלחות קטנות יותר.
 
תת-התחום של האסטרונומיה העושה שימוש בתצפיות של טלסקופי הרדיו הוא רדיו-אסטרונומיה. גופים שמימיים רבים, כגון פולסרים וגלקסיות פעילות (כדוגמת קוואזרים) מייצרים קרינה בתחום תדרי הרדיו, כך שהם נראים באופן הטוב ביותר רק בתחום הרדיו של הספקטרום האלקטרומגנטי. באמצעות מחקר של התדרים הללו, עוצמתם והתזמון של פליטות הרדיו מעצמים אלה, האסטרונומים יכולים לשפר את הבנתנו אודות היקום.
 
טלסקופי רדיו מסייעים גם לפרויקט חיפוש אותות תבוניים מהחלל החיצון (פרויקט סט"י - SETI) ולמעקב אחר חלליות רחוקות (רשת החלל העמוק).

רדיו-טלסקופ - היסטוריה



אנטנת הרדיו הראשונה ששימשה לקליטת אותות מהחלל נבנתה על ידי קארל ג'נסקי ב-1931. הוא קיבל משימה ממעבדות בל בהן עבד לנסות לגלות את מקור הרעשים שהפריעו לשירות רדיו-טלפונים שסיפקה החברה. הוא בדק תחומי רדיו רבים עד שנתקל בהפרעה שנמשכה 23 שעות -56 דקות, ג'נסקי זיהה שמקורה של ההפרעה בשביל החלב.
 
אחד הפיתוחים הבולטים בתחום התרחש בשנת 1946 עם פיתוח טכניקה הקרויה אינטרפרומטריה אסטרונומית שבה משולבים כמה רדיו-טלסקופים במערך גדול כדי לדמות אנטנה וירטואלית גדולה, דבר שמאפשר השגת רזולוציה טובה בהרבה. הרדיו-אסטרונום הבריטי מרטין רייל (Martin Ryle), מקיימברידג' זכה בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1974 בזכות פיתוח זה יחד עם פיתוח של עבודות אחרות (Aperture synthesis) בתחום.

רדיו-טלסקופ - רדיו טלסקופים מפורסמים



טלסקופ הרדיו הראשון היה בקוטר 9 מטרים והוא נבנה על ידי גרוט רבר (Grote Reber) בשנת 1937 במדינת אילינוי. בראשית שנות החמישים מיפה האינטרפרומטר של קיימברידג' את מקורות הרדיו בשמים ויצר שני סקרים גדולים של מקורות הרדיו.
 
הטלסקופ במצפה ג'ורדל בנק (Jodrell Bank Observatory), שהחל לפעול בשנת 1957, היה בעל צלחת בקוטר 76 מטרים. זה היה טלסקופ הרדיו בעל הצלחת הבודדת הגדול ביותר בעולם, בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים. היה זה האחרון מבין טלסקופי רדיו רבים שהוקמו באמצע המאה העשרים, ואחר כך עברו אותו טלסקופים מודרניים רבים ומערכי טלסקופים.
 
טלסקופ הרדיו הגדול ביותר בעולם הוא טלסקופ RATAN-600 ברוסיה שקוטרו 576 מטרים והוא בעל אנטנה עגולה. טלסקופ הרדיו הגדול באירופה הוא הטלסקופ שהאנטנה שלו היא בקוטר 100 מטרים באפלסברג, גרמניה, שגם היה הטלסקופ בר הניווט הגדול ביותר במשך 30 שנה עד פתיחתו של טלסקופ גרין בנק בשנת 2000. טלסקופ הרדיו הגדול ביותר בארצות הברית עד שנת 1998 היה "האוזן הגדולה" של אוניברסיטת אוהיו.
 
קוטרה של אנטנה טיפוסית של טלסקופ רדיו היא 25 מטרים, ועשרות טלסקופי רדיו בעלי אנטנות בקוטר כזה פועלים ברחבי העולם. הידוע שבהם, והגדול ביותר בעולם בעל מפתח יחיד, (אף כי ניתן לנווט בו רק ל־20 מעלות מהזנית) הוא הרדיו טלסקופ במצפה ארסיבו, הממוקם בארסיבו שבפוארטו ריקו, קוטר צלחתו הוא 305 מטר.
 
טלסקופ רדיו ידוע נוסף הוא המערך הגדול מאוד (VLA) בסקורו, ניו מקסיקו. טלסקופ זה כולל מערך אינפרומטרי‏‏‏[1] שנוצר מכמה קולטים. מערך הטלסקופים הגדול ביותר כיום הוא טלסקופ תדרי המטר הענק (Giant Metrewave Radio Telescope) בפונה, הודו. מערך גדול "LOw Frequency ARray" נבנה כעת במערב אירופה, והוא יכלול 25 אלף אנטנות קטנות על שטח בקוטר 100 קילומטר.
 
ב-1 בפברואר 2009 הניחו הסינים אבן פינה לרדיו-טלסקופ חדש שייקרא FAST. רדיו טלסקופ זה אמור להיות בעל הצלחת הגדולה בעולם. קוטרו יהיה 500 מטר‏. על פי התכנון, רדיו-טלסקופ זה יוכל לקלוט אותות המגיעים מגלקסיות רחוקות ואף מפולסרים הנמצאים במרחק שממנו אי אפשר היום לקלוט אותות רדיו. תכונה נוספת של מתקן זה היא היכולת לשנות את המוקד כך שיפנה לנקודות שונות בחלל (ברוב המתקנים המוקד מקובע).

יום רביעי, 2 במרץ 2016

הגשושית ג'ונו



ג'וּנוֹ באנגלית: Juno היא גשושית לחקר כוכב הלכת צדק, המהווה חלק מתוכנית הגבולות החדשים של נאס"א. ג'ונו שוגרה בהצלחה מנמל החלל קייפ קנוורל בפלורידה ב-5 באוגוסט 2011, על גבי משגר אטלס 5.
 
משך מסעה המתוכנן אל צדק הוא כ-5 שנים, והיא צפויה להגיע אליו ב-4 ביולי 2016. שנתיים לאחר תחילת מסעה, השתמשה ג'ונו בשיטת המקלעת הכבידתית כאשר חלפה על פני כדור הארץ כדי להאיץ את מהירותה ולהגיע לצדק. עם הגעתה אל ענק הגזים, הגשושית תיכנס למסלול קוטבי ואליפטי סביב צדק, בעל משך הקפה של 14 ימים. לאחר כ-20 חודשים של תצפיות סביב צדק, עתידה הגשושית לבצע עליו התרסקות מבוקרת, על מנת למנוע אפשרות שתתנגש באחד מירחיו של צדק ותגרום ל"זיהום" שלו בבקטריות מכדור הארץ.
 
משימת המחקר העיקרית של ג'ונו היא לחפש רמזים לאופן שבו נוצר צדק, לחקור את הרכבו הפנימי, את השדה המגנטי ואת תופעת זוהר הקוטב שלו. בין השאלות עליהן ינסו החוקרים לענות: מה כמות המים האצורים באטמוספירה הפנימית יותר של צדק, ואיך מפולגת המסה בתוך כוכב הלכת. נוסף על כך תחקור ג'ונו את התופעות המטאורולוגיות והרוחות באטמוספירה של צדק, אשר יכולות להגיע למהירויות של כ-600 קמ"ש.
 
ג'ונו היא גשושית המחקר הראשונה שמשתמשת באנרגיה סולארית מעבר לחגורת האסטרואידים. במהלך מסעה אל צדק, בינואר 2016, "שברה את השיא" של הגשושית רוזטה עבור החללית הרחוקה ביותר מהשמש שמשתמשת באנרגיה סולארית, כאשר הגיעה למרחק של כ-800 מיליון ק"מ מהשמש.‏[3] מכיוון שבמרחק של צדק מהשמש (5.2 יחידות אסטרונומיות) קרינת השמש חלשה פי 25 מאשר בכדור הארץ, הגשושית נזקקת לשלושה לוחות סולאריים בגודל 9 מטר כל אחד, שמורכבים באופן סימטרי בין צדדי הבסיס המשושה של הגשושית.

הגשושית ג'ונו - שם הגשושית



שם הגשושית לקוח משמה של האלה יונו (Juno) מהמיתולוגיה הרומית, מקבילתה של הרה מהמיתולוגיה היוונית. למשימה, אשר נועדה בין היתר לחקור את מבנהו הפנימי של צדק מתחת למעבה העננים שמכסים את פניו, יש דמיון מסוים לסיפור האהבה המיתולוגי של איו והאל יופיטר, בעלה (וגם אחיה) של יונו. יופיטר (Jupiter) הוא גם שמו הלועזי של כוכב הלכת צדק.
 
לפי הסיפור המיתולוגי, נימפת המים איו שובה את קסמו של יופיטר והוא מתנה עמה אהבים. כדי להסתיר את מעשיו מיונו, הוא מפזר מעטפת של עננים (או לפי גרסה אחרת - הופך עצמו לענן). יונו חושדת במעטפת העננים, ורגע לפני שהיא מפזרת אותם וחושפת את תכסיסו, יופיטר הופך את איו לעֶגְלָה.
 
הסיפור מתואר באפוס מטמורפוזות מאת אובידיוס, ולהלן קטע חלקי מתוך תרגומו של יהושע פרידמן:
 
תָּמַהּ הִשְׁתּוֹמֵם לֵב יוֹנוֹ כִּי רָאֲתָה שְׂדוֹת הָעֲמָקִים לוֹטִים בָּאֹפֶל וְחַשְׁרַת-עֲרָפֶל תִּפְרשֹׁ כְּנָפֶיהָ, תַּחְשִׁיךְ אוֹר שֶׁמֶשׁ, וְלֹא מִן הַנָּהָר יִתְקַבְּצוּ הָאֵדִים לֹא מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִתַּמְּרוּ, כִּי שָׁתְתָה לִרְוָיָה. אָז עַל סְבִיבֶיהָ תִּתְבּוֹנֵן וּבִקְּשָׁה אֶת אִישָׁהּ, כִּי יָדְעָה רַבּוּ מְאֹד תַּעֲלוּלָיו, רַבּוּ מִתְּמוֹל וּמִשִּׁלְשׁוֹם. אָכֵן אַיֵּהוּ? אֵינֶנּוּ! ,,הַאֻמְנָם גְּאוֹנִי יְחַלֵּל? אוֹ אַךְ שָּׁגִיתִי?" תִּתְמַרְמֵר הָאֵלָה וּתְמַהֵר וְיָרְדָה אָרְצָה, שָׁם תִּגְעַר בְּעַב-הָעֲרָפֶל וְהָלַךְ וְנָמֵס. רָאָה יֻפִּיטֶר אֶת יוֹנוֹ וְהִנֵּה הִיא קְרוֹבָה וּבָאָה, מִהֵר וַיַּהְפֹּךְ אֶת פְּנֵי בַת אִינָךְ [איו] לְעֶגְלָה נֶחְמָדָה.

הגשושית ג'ונו - רקע היסטורי ופיתוח המשימה - משימות קודמות לצדק



מבין כוכבי הלכת שמחוץ למערכת השמש הפנימית צדק נחקר אולי יותר מכל גרם שמים אחר. צדק הוא ענק גזים וכוכב הלכת הגדול ביותר במערכת השמש ובשל כך מעורר עניין מדעי נרחב בנוגע לשאלות רבות, כגון אופן היווצרות מערכת השמש. סיבה נוספת למחקר הרב היא שגם גשושיות שלא נועדו לחקור אותו עברו במסלולו כדי לנצל את כוח הכבידה שלו על מנת להאיץ את מהירותן.
 
הגשושית הראשונה שחקרה את צדק והביאה צילומים ראשונים שלו הייתה פיוניר 10 בשנת 1973. אחריה ביקרו אותו גם פיוניר 11, וויאג'ר 1 ווויאג'ר 2, יוליסס, גלילאו, קאסיני וניו הורייזונס. גשושיות אלו השיגו מידע רב וחשוב אודות צדק אולם כולן, פרט לגלילאו, חלפו על פניו באופן שמכונה "יעף" (Flyby), ולא חקרו אותו ואת ירחיו ביסודיות. כבר בשנות ה-60 הצבת מקפת סביב צדק הייתה יעד חשוב של נאס"א, ותצפיותיהן הראשונות של גשושיות הפיוניר היו חשובות בפיתוחה של משימה כזו, שכן הן גילו שחגורות הקרינה במגנטוספירה שלו‏ - שפוגעות במכשור אלקטרוני - פחות חזקות מכפי שסברו קודם לכן, ושמשימה לשליחת מקפת לצדק אפשרית.‏[5] המקפת "גלילאו" שוגרה לבסוף בשנת 1989 והיא, עד להגעתה של ג'ונו לצדק, הגשושית היחידה שהקיפה אותו (בין השנים 1995–2003). היא כללה גם גשוש קטן אותו שנפל לתוך האטמוספירה של צדק וחקר אותה מבפנים.

הגשושית ג'ונו - רקע היסטורי ופיתוח המשימה - אישור המשימה ופיתוחה



במהלך שנות התשעים הוצעו מספר משימות למחקר נוסף של צדק וירחיו. הרעיון לגשושית שתקיף את צדק במסלול קוטבי אקסצנטרי עלה כבר אז בהצעה שכונתה "צופה זוהר הקוטב של צדק" (Jupiter Auroral Observer). הצעה נוספת בשם "INSIDE Jupiter", שכללה שיגור מקפת לצדק, הגיעה לשלבים הסופיים בתחרות במסגרת תוכנית דיסקברי בשנת 2000, אך במקומה נבחרו המשימות "שחר" וטלסקופ החלל קפלר. בשנת 2003 פרסמה האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, לבקשת נאס"א, דוח בו המלצות למשימות שונות לחקר מערכת השמש במהלך העשור שבין 2003–2013. מבין המשימות שהוצעו בדו"ח הושם גם דגש על חקר צדק והוצעה בו משימה שכונתה "מקפת צדק קוטבית עם גשושי עומק" (Jupiter polar orbiter with deep probes).

משימת ג'ונו התבססה על אותן הצעות קודמות והוגשה בשנת 2004 להתמודדות בתחרות למשימה השנייה של תוכנית הגבולות החדשים, עליה הכריזה נאס"א שנה לפני כן. ביולי 2004, נבחרו שתי הצעות לשלב הסופי - ג'ונו ומונרייז #Moonrise#. מונרייז הציעה לשלוח לירח נחתת ושני רוברים ולהחזיר ממנו דגימה לכדור הארץ. ההצעה נראתה מתאימה יותר לאותה תקופה, שכן באותה שנה הכריז הנשיא ג'ורג' ווקר בוש על החזון לחקר החלל לפיו תחזור ארצות הברית לבצע משימות מאוישות לירח.‏[9] אף על פי כן, נאס"א הכריזה בשנת 2005 על ג'ונו כמנצחת בתחרות, והחלה בפיתוח המשימה.
‏
התכנון המקורי היה לשגר את ג'ונו כבר באמצע 2009, אולם בהמשך יעד השיגור נדחה ל-2011 כדי לעמוד בלוח הזמנים. בניית הגשושית החלה באפריל 2010 על ידי לוקהיד מרטין במתקן של החברה בדנוור. בתחילת 2011, החלה הגשושית לעבור סדרת ניסויים שנועדו לבדוק את מכשיריה השונים ויכולתה לשרוד בתנאים הקיצוניים בחלל.‏ באפריל 2011, כהכנה לשיגורה מנמל החלל קייפ קנוורל באוגוסט, ג'ונו הועברה לעיר טיטוסוויל בפלורידה בסמוך לנמל החלל, שם המשיכה לעבור בדיקות שונות.