יום שלישי, 5 באפריל 2016

אפולו 11 - המשימה


 
אפולו 11 שוגרה ב־16 ביולי 1969 על-גבי טיל סטורן 5. החללית נכנסה למסלול סביב כדור הארץ, ולאחר הקפה וחצי הופעל שוב מנוע השלב השלישי והחללית יצאה לנתיב יירוט אל הירח. זמן קצר לאחר מכן הופרד תא הפיקוד והשירות מן השלב השלישי, הופנה ב-180° לאחור, והתחבר חרטום אל חרטום עם נחתת הירח. זו נשלפה מהמתאם בו אוחסנה, והשלב השלישי הסיים את תפקודו שוגר למסלול שמשי. ב־19 ביולי נכנסה החללית למסלול ירחי. כעבור 24 שעות במסלול, נפרדה הנחתת מתא הפיקוד כשניל ארמסטרונג ובאז אולדרין בתוכה, כהכנה לנחיתה. במהלך הגישה לנחיתה כמעט קרס מחשב ההנחייה מעומס יתר, ובמרכז הבקרה שקלו לבטל את הנחיתה ולהורות לאסטרונאוטים לשוב ולהתחבר לתא הפיקוד. פתרון לבעיה זו הוצע על ידי מהנדס בשם סטפן ביילס, לפיו מוטב כי נתוני המחשב ישודרו לכדור הארץ בלבד, ואיש הקשר צ'ארלס דיוק ידווחם לנחתת ברציפות. הניסיון עלה יפה. כעבור זמן קצר התקשה ארמסטרונג למצוא מקום ראוי לנחיתה, והדלק בנחתת הירח הלך ואזל.
 
בשעה 16:18 שעון קיץ מזרח ארצות הברית, נחתה הנחתת "איגל" על קרקע הירח, כשבמנועה נותר דלק לכ-20 שניות טיסה בלבד. ארמסטרונג דיווח‏:
 
יוסטון, כאן בסיס השלווה. העיט נחת.

Houston, Tranquility Base here. The Eagle has landed
 
 
בשעה 22:56 אותו יום, ירד ארמסטרונג בסולם מן הנחתת, ועם רגל אחת מונחת על קרקע הירח, הכריז:
 
זהו צעד קטן לְאדם‏ - קפיצה גדולה לאנושות.

That's one small step for a‏ man, one giant leap for mankind
 
 
זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליו אולדרין‏. מול מצלמת טלוויזיה ששידרה את תמונותיהם בשידור חי למיליוני צופים בכדור הארץ, הם ביצעו את משימותיהם.
 
בין היתר, השאיר הצוות באתר הנחיתה לוח ובו הכתובת:
 
כאן לראשונה הניחו אנשים מכדור הארץ את כף רגלם על הירח. יולי 1969 לספירה. באנו לשלום בשם כל המין האנושי.

Here Men From Planet Earth First Set Foot Upon The Moon. July 1969 A.D. We Came In Peace For All Mankind.
 
הם עזבו את הירח למחרת, בשעה 13:54, והתחברו אל תא הפיקוד, שם המתין להם קולינס. שלב ההמראה מהירח נותק לאחר שארמסטרונג ואלדרין עברו לתא הפיקוד, והושאר במסלול ירחי. בשלב זה הופעל מנוע תא השירות, והם נכנסו לנתיב שיבה אל כדור הארץ. הם נחתו בעזרת מצנחים באוקיינוס השקט מדרום-מערב להוואי, ב־24 ביולי.

אפולו 11 - הצוות - ניל ארמסטרונג



מפקד המשימה. בוגר בהנדסה אווירונאוטית מאוניברסיטת פרדו, מוסמך בהנדסת תעופה וחלל, אוניברסיטת דרום קליפורניה. בין 1949 ו־1952 היה טייס בצי האמריקאי, וטס במסגרת מלחמת קוריאה. הוא הצטרף ל-NACA, קודמתה של נאס"א, ושירת שם כטייס ניסוי במטוסים נסיוניים, ביניהם מטוס ה-X-15, המטוס המהיר בעולם. נבחר במסגרת הקבוצה השנייה של אסטרונאוטים בשנת 1962. היה מפקד ג'מיני 8 ב־1966, וביצע את העגינה המוצלחת הראשונה של שתי חלליות זו לזו.

 

אפולו 11 - הצוות - מייקל קולינס



טייס תא הפיקוד. בוגר במדעים מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט. לאחר שסיים את לימודיו שם, הצטרף לחיל האוויר כטייס ניסוי. הצטרף לצוות האסטרונאוטים במסגרת הקבוצה השלישית, ב־1963. היה טייס גיבוי של ג'מיני 7. היה טייס במשימת ג'מיני 10, שפרצה דרך בתחום העגינה החללית. במסגרת משימה זו, עגנה ג'מיני 10 עם רכב "אג'נה" ששוגר מראש, השתמשה בו כדי לעבור למסלול שונה, שם עגנה עם רכב "אג'נה" שני. במסגרת משימה זו גם השלים שתי יציאות מרכב החלל.

אפולו 11 - הצוות - אדווין "באז" אולדרין


טייס נחתת הירח. יצא אל פני הירח בעקבות ארמסטרונג, למשך שעתיים ורבע. בוגר במדעים מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט, 1951. דוקטור למדעים באסטרונאוטיקה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. היה טייס במלחמת קוריאה, במהלכה הפיל שני מטוסי מיג 15. הצטרף לנאס"א במסגרת הקבוצה השלישית, ב־1963. ב־1966 טס עם ג'יימס לוֹוֶל בג'מיני 12, האחרונה בחלליות ג'מיני.

 

אפולו 10


אפולו 10 הייתה המשימה המאוישת הרביעית בתוכנית אפולו, אשר שוגרה ב-18 במאי 1969. משימה זו הייתה השנייה שהקיפה את הירח, ואשר כללה חללית אפולו בתצורה מלאה. הורכבה מתא פיקוד ושירות, שכונה "צ'ארלי בראון", ונחתת ירח שכונתה "סנופי"‏. המשימות העיקריות של המשימה היו לבחון את תפקוד הצוות, רכב החלל ומתקני תמיכת המשימה בזמן משימה ירחית. משימה זו כללה את כל הפעולות שבוצעו לאחר מכן באפולו 11, למעט הנחיתה על הירח.

אפולו 10 - המשימה



ב-22 במאי נכנסו תומאס סטאפורד ויוג'ין סרנן אל רכב הנחיתה הירחי והפעילו את רקטות השליטה של תא השירות על מנת להפריד את חלליתם מחללית אפולו. רכב הירח נכנס למסלול נמוך, בגובה מינימלי של 15.6 ק"מ מפני הירח. בזמן ההפרדה, כל מערכותיו נבדקו, כולל תקשורת, הנעה, בקרת כיוון ורדאר. חללית הנחיתה על הירח ותא הפיקוד נפגשו שוב והתחברו 8 שעות לאחר שנפרדו. בסך הכול בוצעו 31 הקפות של הירח.
 
כל מערכות רכב החלל תיפקדו כמצופה. התקלה היחידה הייתה אנומליה במערכת ביטול הניווט האוטומטי בנחתת הירח.
 
בנוסף לצילומים רבים של פני הירח, בוצעו גם צילומי טלוויזיה ששודרו אל כדור הארץ.
 
תא הפיקוד "צ'ארלי בראון" מוצג כיום במוזיאון המדע בלונדון.
 
במשימה זו נרשם שיא גינס במהירות, כאשר תא הפיקוד חדר לאטמוספירה במהירות 39,897 קמ"ש (11.08 קילומטר לשנייה). המשימה הסתיימה בנחיתה באוקיינוס השקט ב-26 במאי אותה שנה. המשימה ארכה 8 ימים ושלוש דקות. מודול הפיקוד נמשה על ידי ה-USS Princeton.

אפולו 10 - הצוות - יוג'ין סרנן



טייס נחתת הירח. היה בין 15 האסטרונאוטים שנבחרו באוקטובר, 1963. היה טייס במשימת ג'מיני 9. במהלך משימה זו שהה שעתיים ועשר דקות בפעילות חוץ רכבית, והיה לאמריקאי השני שהלך בחלל. לאחר מכן היה טייס הגיבוי של ג'מיני 12, ואסטרונאוט גיבוי של אפולו 7.
 
לאחר טיסתו באפולו 10, היה מפקד גיבוי של אפולו 14. בטיסתו השלישית לחלל, היה מפקד החללית של אפולו 17, האחרונה במשימות אפולו ששוגרה, ב-6 בדצמבר 1972. הוא האדם האחרון עד כה שהטביע את טביעת רגלו על אדמת הירח.

 

אפולו 10 - הצוות - ג'ון יאנג



טייס תא הפיקוד. הצטרף לנאס"א בשנת 1962. ב-23 במרץ 1963 טס עם גאס גריסום בג'מיני 3. ב-18 ביולי 1966 שוגר כמפקד ג'מיני 10 עם מייקל קולינס כטייס. הם שבו ב-21 ביולי.
 
לאחר טיסתו באפולו 10, שוגר ב-16 באפריל 1972 כמפקד החללית אפולו 16, שנחתה על הירח. עמו היו קן מטינגלי וצ'ארלי דיוק. משימה זו חזרה ב-27 באפריל. ב-12 באפריל 1981 טס בטיסה הראשונה של מעבורת החלל, STS-1, כמפקד המעבורת. הטייס היה בוב קריפן. הם נחתו בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה ב-14 באפריל. טיסתו האחרונה הייתה כמפקד של STS-9, הטיסה הראשונה שהייתה מעבדת חלל. טיסה זו נחתה גם היא בבסיס אדוארדס.

 

אפולו 10 - הצוות - תומס סטאפורד



מפקד המשימה. הצטרף לנאס"א בספטמבר 1962 במסגרת הקבוצה השנייה, במטרה להשתתף בתוכנית ג'מיני ותוכנית אפולו. בדצמבר 1965 היה הטייס של ג'מיני 6, שהייתה הפעם הראשונה בה שתי חלליות נפגשו בחלל, ועזר לפתח את התאוריות והפרקטיקה של פגישה בחלל. ביוני 1966 פיקד על ג'מיני 9, בה פותחו שיטות מפגש שישמשו מאוחר יותר בתוכנית אפולו.
 
מאוגוסט 1966 עד אוקטובר 1968 היה אחראי לניתוח ותכנון פרויקט אפולו, ולפיתוח התוכנה עבור הפרויקט. הוא הוביל את הקבוצה שתכננה את רצף המשימות שהובילו להנחתת חללית אפולו על הירח.
 
לאחר שפיקד על אפולו 10, הוא פיקד על משימת אפולו-סויוז, שהייתה טיסתו הרביעית לחלל, בין 15 ל־24 ביולי 1975.

 

אפולו 9



אפולו 9 הייתה המשימה המאוישת הרביעית בתוכנית אפולו. שוגרה ממרכז החלל קנדי בפלורידה, ב-3 במרץ 1969, על גבי טיל סטורן 5. זו הייתה המשימה הראשונה בה היה מודול ירח מאויש, והיא נועדה לבדוק את תפקודו ותפקוד הצוות בעת תפעול המודול.

אפולו 9 - המשימה



כ-70 שעות לאחר השיגור, נפרד מודול הירח משאר החללית, התהפך, והתחבר חזרה, כל זאת במסלול סביב כדור הארץ. המשימה הייתה אמורה גם לבדוק יכולות בתחום הפעילות החוץ רכבית, אך עקב מחלתו של שוויקארט, רוב הפעילויות בוטלו. במהלך היום הרביעי למשימה, יצא שוויקארט ממודול הירח, לאחר שרוקן מאויר, ושהה מחוץ לחללית במשך 47 דקות. באותו זמן, יצא סקוט באופן חלקי מן הפתח של מודול הפיקוד, כאשר הוא עדיין מחובר למערכות תמיכת החיים של המודול. הוא ביצע תצפיות, צילומים, ואסף דגימות תרמיות. שוויקארט אסף גם הוא דגימות תרמיות שהיו צמודות לדופן החיצונית של המודול. מעבר חיצוני ממודול הירח אל מודול הפיקוד לא בוצע, עקב הביטולים שהוזכרו.
 
במהלך היום השישי בוצעו תמרוני ניתוק ועגינה של מודול הירח, במהלכם הופעלו מנועי התמרון, הנחיתה וההמראה של המודול.
 
לאחר שביצעה הקפה אחת יותר מהמתוכנן, עקב תנאי מזג אוויר בעייתיים, חזרה המשימה לכדור הארץ כעבור 10 ימים במסלול, ב-13 במרץ, ונחתה באוקיינוס האטלנטי. היא חולצה על ידי ה-U.S.S Guadalcanal.

אפולו 9 - הצוות - ג'יימס מקדיוויט



מפקד המשימה. (נולד ב-10 ביוני 1929) יליד שיקגו, אילינוי.
 
ב-1951 התקבל לחיל האוויר האמריקאי, שם ביצע 145 משימות קרביות במהלך מלחמת קוריאה, במטוסי F-80 ו-F-86. הוא בוגר בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקאי וקורס טיסי מחקר אירוספייס של חיל האוויר. הוא שירת כטייס ניסוי בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה.
 
ב-1959 קיבל תואר בוגר במדעים בהנדסת תעופה מאוניברסיטת מישיגן.
 
בשנת 1962 נבחר על ידי נאס"א כאסטרונאוט. היה מפקד ג'מיני 4, ביוני 1965, ובמרץ 1969 היה מפקד אפולו 9.

 

אפולו 9 - הצוות - ראסל שוויקארט



טייס נחתת הירח. לפני שהצטרף לנאס"א שירת כטייס בחיל האוויר האמריקאי והמשמר הלאומי, משנת 1956 עד שהצטרף לנאס"א.
 
בוגר במדעים בהנדסה אווירונאוטית ומוסמך במדעים באווירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. למד במעבדה לאסטרונומיה ניסויית של המכון, ועבודתו שם כללה מחקרים בפיזיקה של האטמוספירה העליונה, מעקב אחרי כוכבים, וייצוב של תמונות של כוכבים.
 
היה אחד מ-14 האסטרונאוטים שנבחרו באוקטובר 1963, בקבוצה השלישית. לאחר משימת אפולו 9, היה מפקד גיבוי של משימת סקיילאב הראשונה ב-1973.
 
 

אפולו 9 - הצוות - דייוויד סקוט



טייס תא הפיקוד. ב-16 במרץ 1966 שוגר עם ניל ארמסטרונג למשימת ג'מיני 8, שהייתה המשימה הראשונה בה התחברו שני כלי רכב חלליים במסלול. לאחר משימת אפולו 9, היה מפקד הגיבוי של אפולו 12. טיסת החלל השלישית שלו הייתה במשימת אפולו 15, ששוגרה ב-26 ביולי 1971. במסגרת משימה זו נחת על פני הירח יחד עם ג'יימס אירווין, וביצע מגוון פעילויות.
 
 

אפולו 8



אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת השלישית בתוכנית אפולו להנחתת אדם על הירח והראשונה בהיסטוריה האנושית שעזבה את מסלולו ושדה כבידתו של כדור הארץ, נכנסה לשדה כבידתו של גוף שמימי אחר והשלימה את מסעה עם נחיתתה בכדור הארץ.
 
שלושת אנשי הצוות: פרנק בורמן, ג'יימס לוול הבן וויליאם אנדרס הם בני האדם הראשונים שזכו לראות את צידו המרוחק של הירח.
 
אפולו 8 היא המשימה הראשונה שעשתה שימוש בטיל סטורן 5 והמשימה המאוישת הראשונה בתוכנית ששוגרה ממרכז החלל קנדי בפלורידה ב-21 בדצמבר 1968 בשעה 7:51 בבוקר.

אפולו 8 - המשימה



לאחר שלוש שעות של הקפת כדור הארץ בזמן שמערכות החללית נבדקות, החל תהליך המעבר למסלול ירחי. 25 דקות מאוחר יותר נפרד השלב השני של המשגר (שנקרא S-IVB) והחללית התהפכה, כדי לאפשר צילום ובדיקה חיצונית של שלב זה. לאחר מכן הושלך מהשלב חמצן נוזלי בפקודה מהקרקע, כדי לתת לו תנופה שהכניסה אותו למסלול סביב השמש.
 
המשימה בדקה את מערכות מודול הפיקוד, כולל מערכות התקשורת, תמיכת החיים והמעקב, ואיפשרה לבדוק את תפקוד הצוות במסלול ירחי. הצוות צילם את פני הירח, ביצע סקירה טופוגרפית, ואסף ציוני דרך ומידע מדעי אחר, שנדרש למשימות אפולו הבאות.
 
אפולו 8 הכילה מודול פיקוד דומה לזה של אפולו 7, מלבד זאת שפתחי הלחץ וה(ablative) הקדמיים שולבו לפתח אחד, שישמש למעבר למודול הירח במשימות הבאות. מסת החללית (28,817 ק"ג) כללה את מסת מודול הפיקוד ומודול השירות, כולל דלק וחומרים מתכלים. משימה זו לא כללה מודול ירח, משום שפיתוחו פיגר בחמישה חודשים אחר פיתוח שאר חלקי החללית. השיגור בוצע בכל זאת, כדי לעמוד בתחרות עם ברית המועצות, שכבר שיגרה שתי חלליות זונד בלתי מאוישות סביב הירח בספטמבר ונובמבר, והחזירה אותן בשלום לכדור הארץ, והיה חשש שהרוסים יקדימו את האמריקאים בנחיתה על הירח. פרנק בורמן, מפקד המשימה, העיד שזו הייתה למעשה המטרה העיקרית של משימה זו, שבמקור כלל לא תוכננה להגיע אל הירח. במקום מודול הירח החסר, הורכב מודול דמי בעל אותו משקל על המתאם בין החללית לרכב השיגור (הרקטה), לאיזון.
 
במהלך המשימה, כאשר חזרה החללית מעבר לירח ויצרה שוב קשר עין עם כדור הארץ, צילם הצוות את התמונה המפורסמת של זריחת הארץ מעל אופק הירח. החללית נחתה ב-27 בדצמבר אותה שנה, באוקיינוס השקט, וחולצה על ידי USS Yorktown.

אפולו 8 - הצוות - פרנק בורמן



בגיל 15 כבר למד לטוס. סיים את האקדמיה הצבאית האמריקאית בשנת 1950 כבוגר במדעים. בשנת 1957 השלים תואר שני בהנדסה אווירונאוטית במכון הטכנולוגי של קליפורניה. שירת בחיל האוויר האמריקאי כטייס קרב, מדריך וטייס ניסוי. בשנת 1962 נבחר על ידי נאס"א לתוכנית ג'מיני ואפולו. בשנת 1965 היה מפקד ג'מיני 7, שם, יחד עם ג'יימס לוול, ביצע את הפגישה הראשונה בחלל, עם ג'מיני 6. בשנת 1968 השתתף בוועדת החקירה לאסון אפולו 204 (שכונתה "אפולו 1" מאוחר יותר). מאוחר יותר קיבל את תפקיד מנהל תוכנית אפולו, והנהיג את הצוות שתכנן מחדש את חללית אפולו. השתתף במשימת אפולו 8, שהייתה הפעם הראשונה שבני אדם עזבו את מסלול כדור הארץ, והקיפו את הירח.

 

אפולו 8 - הצוות - ג'יימס לוול הבן



היה אסטרונאוט בתוכנית ג'מיני ותוכנית אפולו. בשנת 1952 סיים תואר בוגר במדעים באקדמיה למדעים של הצי האמריקאי. בשנת 1958 סיים לימודים בבית הספר לטייסי ניסוי. בשנת 1961 סיים לימודים בבית הספר לבטיחות תעופתית של אוניברסיטת דרום קליפורניה. סרן בחיל האוויר האמריקאי. שירת כטייס ניסוי במרכז הניסויים של הצי. היה מנהל תוכנית מטוס ה־F-4 פנטום, ובמקביל שירת כמהנדס בטיחות בטייסת הקרב 101. נבחר לתפקיד אסטרונאוט ב־1962, והיה אסטרונאוט גיבוי לג'מיני 4 ו־9, וכן היה גיבוי של ניל ארמסטרונג באפולו 11. ב־4 בדצמבר 1965 שוגר בג'מיני 7, שהייתה הפעם הראשונה בה שתי חלליות נפגשו בחלל. ב־11 בנובמבר 1966 שוגר עם באז אולדרין לג'מיני 12, המשימה האחרונה בתוכנית ג'מיני.
 
ג'יימס לוול התפרסם לאחר מכן כמפקד משימת אפולו 13, שנכשלה במשימתה לנחות על פני הירח בשל תקלה, אולם הצליחה לחזור לכדור הארץ בשלום.

 

אפולו 8 - הצוות - ויליאם אנדרס



אנדרס נולד בהונג קונג. בשנת 1955 קיבל תואר בוגר במדעים מהאקדמיה של הצי האמריקאי. בשנת 1962 קיבל תואר שני בהנדסה גרעינית מהמכון הטכנולוגי של חיל האוויר. בסיום לימודיו באקדמיה של הצי הצטרף לחיל האוויר כטייס בטייסת יירוט בכל מזג אוויר. מאוחר יותר מונה לאחראי על ניהול טכני של תוכניות תוצאי סיכוך וקרינה של כורים גרעיניים במעבדת הנשק של חיל האוויר בניו מקסיקו. בשנת 1964 נבחר על ידי נאס"א כאסטרונאוט כחלק מהקבוצה השלישית. היה טייס גיבוי של ג'מיני 11 ואפולו 11, והיה טייס מודול הירח באפולו 8.
 
 

אפולו 7



אפולו 7 הייתה המשימה המאוישת המוצלחת הראשונה בתוכנית אפולו להנחתת אדם על הירח. מטרתה הייתה לבדוק את תפקוד תא הפיקוד, לבדוק את ביצועי הצוות, רכב החלל ואמצעי תמיכת המשימה. במשך 11 יום בוצעו מבחנים שונים בחללית. מערכת ההנעה של החללית, שנועדה להכניס אותו למסלול סביב הירח ולהוציא אותו משם, פעלה ללא תקלה במשך שמונה הפעלות שנמשכו בין חצי שנייה ל־67 שניות.

אפולו 7 - תיאור המשימה



אפולו 7 שוגרה ב־11 באוקטובר 1968. צוותה כלל את דון אייסל, וולט קנינגהאם, והמפקד וואלי שירה. החללית שוגרה על גבי טיל סטורן IB, והייתה זו הפעם הראשונה בה שוגרו אסטרונאוטים בעזרת טיל זה (השיגור המאויש הראשון שתוכנן, אפולו 1, בוטל עקב תאונת אימונים בה נספו 3 אסטרונאוטים).
 
הספירה לאחור לשיגור עברה ללא תקלות משמעותיות, למעט עיכוב קל שנבע מהתחממות במערכת המימן של השלב השני, והמשימה יצאה לדרכה בשעה 11:02:45 (שעון מקומי). השלב הראשון סיים את תפקידו והושלך שתי דקות ו־25 שניות לאחר השיגור. השלב השני, שכונה S-IVB, נותק לאחר הקפה וחצי, ונשאר במסלול קרוב לחללית, שם שימש לאימוני מפגש בחלל.
 
לאחר ניתוק השלב השני, הפעיל שירה את מנועי תא הפיקוד כדי להתרחק ממנו למרחק כ־17 מטרים, והתהפך כדי לדמות עגינה. ביום שלמחרת, כאשר השלב השני היה מרוחק כ־128 ק״מ [דרוש מקור] ממודול הפיקוד, הצוות התקרב אליו והגיע עד למרחק של כ־23 מטרים.
 
וולטר קנינגהאם דיווח שלוחות חיפוי של הטיל סאטורן 5 לא נפרשו במלואם. בטיסות מאוחרות יותר לוחות אלה יושלכו בעזרת מטעני נפץ. לאחר זאת, נוסו מנועי תא השירות. הניסיון הראשון טילטל מעט את רכב החלל, עד ששירה קרא "יאבאדאבאדו!" מאוחר יותר אמר אייסל, "לא ידענו בדיוק למה לצפות, אבל קיבלנו יותר ממה שציפינו לו." רכב החלל תפקד כמעט ללא תקלות במשך קרוב ל־11 יום. מדי פעם, הטמפרטורה באחד מתאי הדלק שסיפקו חשמל לחללית עלתה, אך מנגנוני חלוקת עומס מנעו מחסור בחשמל. הצוות התלונן על רעש המאווררים במעגלי סביבת החיים, וכיבה אחד מהם. זה לא הועיל, ולכן כובה גם המאוורר השני. התא נשאר נוח לשהייה, אם כי מים התעבו על צינורות הקירור. הצוות ניקז את המים העודפים החוצה בעזרת מערכת סילוק השתן.
 
רגע אחד של חרדה עבר בבקרת המשימה, כאשר שני קוי מתח חילופין הפסיקו לעבוד, ביחד עם מחזורים אוטומטיים של מאווררי מכלי החמצן וגוף החימום שלהם. אך איפוס ידני של מפסקי מתח החילופין החזיר אותם לפעולה תקינה.
 
שלושה מתוך חמשת חלונות החללית צברו אדים עקב שימוש בחומר איטום לא מתאים (שהוחלף רק באפולו 9). זמן קצר לאחר שהחללית עזבה את כן השיגור ומגדל החילוץ הושלך, על שניים מהחלונות היו משקעי פיח, ועל שניים אחרים התעבות מים. כעבור יומיים, קנינגהאם דיווח שרוב החלונות היו במצב טוב למדי, למרות שלחות הצטברה בתוך אחד החלונות. המצב היה דומה גם ביום השביעי. אך גם עם מגבלות אלו, החלונות היו שמישים. אלו ששימשו לתצפית במהלך המפגש עם השלב השני היו נקיים מספיק. תצפיות ניווט בעזרת טלסקופ וסקסטנט היו קשות לביצוע אם בוצעו מיד לאחר השלכת פסולת נוזלית. לעתים היה צורך להמתין מספר דקות עד שחלקיקי הקרח יתפזרו. אך באופן כללי, החלונות היו נקיים די הצורך לתצפיות כלליות ולצורך זיהוי ציוני דרך, ולצורך צילומים דרך החלון.
 
רוב המערכות תמכו בפעולות החללית ובתפקודה כמתוכנן. מערכת סילוק הפסולת פעלה היטב, אך הייתה מרגיזה. שקיות הפסולת נסגרו בקלות ואוכסנו במכלי מזון ריקים במחסן הציוד. אך השקיות היו לחלוטין לא נוחות ולעתים קרובות העלו ריחות לא נעימים.
 
המטענים של הסוללות הדרושות לחזרה לכדור הארץ הראו ערכים של 50 עד 75 אחוז פחות מהמצופה. החמורה מכל הייתה התחממות היתר של תאי דלק, שהיו עלולים להיכשל כאשר החללית הייתה רחוקה מכדי לחזור לכדור הארץ בכח הסוללות בלבד, גם אם היו מלאות. בעיות אלו טופלו לפני שיגור אפולו 8.
 
כ-15 שעות לאחר השיגור פיתח שירה הצטננות, וקנינגהאם ואייסל נדבקו ממנו זמן קצר לאחר מכן. בעוד בתנאי כבידה הצטננות יכולה להיות בלתי נוחה, בתנאי חוסר כבידה היא הופכת למטרד אמיתי. בהיעדר כוח משיכה, עודפי ליחה אינם מתנקזים מהאף ומצטברים בו. הפתרון היחיד הוא לנשוף חזק, מה שיכול להכאיב בעור התוף. מספר ימים לפני חזרתם אל פני כדור הארץ, החלו האסטרונאוטים להעלות חששות, שמא לא יוכלו לנקז את אפם כאשר ראשם נתון בתוך הקסדה של חליפת החלל. הלחץ המצטבר בתוך מערות האף עלול היה לפרוץ את עור התוף שלהם. איש בקרת המשימה על הקרקע ניסה לשכנע אותם לחבוש את הקסדות בכל זאת, אך שירה נשאר במריו. כל אחד מהם לקח כדור להקלת הלחץ שעה לפני הנחיתה, והיא עברה בשלום מבחינה זו.
 
המשימה השלימה 163 הקפות, והייתה הראשונה לשדר שידור טלוויזיה חי ממסלול. היא הושלמה בנחיתה תקינה באוקיינוס האטלנטי מדרום מזרח לברמודה. שקי הציפה של האפולו נוסו לראשונה בנחיתה זו. קפסולת הנחיתה התהפכה בעת הנחיתה במים, ושקי הציפה החזירו אותה למצב ישר. הצוות נאסף על ידי מסוק אל ה-USS Essex בשעה 8:20 בבוקר.

אפולו 7 - הצוות - וולטר שירה הבן



מפקד המשימה. נולד ב-12 במרץ 1923 בהאקנסק, ניו ג'רזי. סיים לימודים באקדמיית הצי ב-1945, ובבית הספר לטיס של הצי ב-1947. קיבל תואר דוקטור לשם כבוד בהנדסה אסטרונאוטית ממכללת לפאייט, דוקטור לשם כבוד באסטרונאוטיקה מהמכללה להנדסה של ניוארק, ותואר דוקטור לשם כבוד במדעים מאוניברסיטת דרום קליפורניה. התאמן כאסטרונאוט בנאס"א בשנים 1959 - 1969.

1948 - 1959: טייס בצי האמריקאי. בין תפקידיו היו טייס על נושאת מטוסים וקצין מבצעים. השתתף כטייס במלחמת קוריאה.

1959 - 1969: אחד משבעת האסטרונאוטים הראשונים והיחיד שטס על שלוש החלליות - מרקורי, ג'מיני ואפולו. כטייס מפקד הטיס את הטיסה הראשונה של אפולו אפולו 7).
 
שירה פרש משירות בנאס"א ובצי ב-1970, ומאז כיהן בהנהלת מספר חברות פרטיות בתחום המימון, איכות הסביבה, ואחרים. נפטר במאי 2007.

אפולו 7 - הצוות - וולטר קנינגהאם



טייס רכב הנחיתה על הירח (שלא נכלל במשימת אפולו 7). נולד ב-16 במרץ 1932, בקרסטון, איובה. בוגר בית הספר התיכון "וניס" בווניס, קליפורניה. הצטרף לצי האמריקאי ב-1951 והחל בלימודי הטיסה ב-1952. ב-1953 הצטרף לטייסת נחתים, ושירת בשירות פעיל בחיל הנחתים האמריקאי עד אוגוסט 1956, ובמילואים עד 1975. הוא מחזיק בדרגת קולונל בחיל הנחתים.
 
 

אפולו 7 - הצוות - דון פ' אייסל


טייס תא הפיקוד. נולד ב-23 ביוני 1930 בקולומבוס, אוהיו. נפטר ב-1 בדצמבר 1987 מהתקף לב.
 
סיים לימודים באקדמיית הצי, והצטרף לחיל האוויר כטייס. הטיס מטוסי סילון, והיה טייס ניסוי. ב-1964 הצטרף לנאס"א כאסטרונאוט. מלבד אפולו 7, היה חבר בצוותי הגיבוי של אפולו 1 ואפולו 10.
 
ב-1972 פרש מחיל האוויר האמריקאי ומתוכנית החלל בדרגת קולונל, כדי להיות מנהל חיל השלום האמריקאי בתאילנד. בסוף שליחות זו מונה לתפקיד בכיר בחברה פרטית.
 
בין שאר העיטורים שקיבל, נמנה פרס אמי על שידור הטלוויזיה הראשון מהחלל, במסגרת אפולו 7.

 

אפולו 6



אפולו 6 שוגרה ב-4 באפריל 1968, והייתה הטיסה הבלתי מאוישת השלישית והאחרונה בתוכנית אפולו. מטרת הטיסה הייתה הדגמה של יכולות הטיל סטורן 5, לשגר חללית אל הירח וכן בדיקת מגן החום של תא הפיקוד של החללית אפולו.
 
הקשיים בשיגור החלו כעבור שתי דקות מההמראה. כשלים במנועי השלב השני והשלישי של הטיל, מנעו ממנו מלהביא את החללית למסלול הגעה לירח, אך הוא הצליח לנוע במהירות הקרובה למהירות השיבה מן הירח, באמצעות שימוש במנוע החללית. למרות כשל המנועים, הטיסה סיפקה לנאס"א את הביטחון לשגר באמצעות הטיל טיסה מאוישת, בשל כך בוטל תכנון אפשרי לטיסה בלתי מאוישת נוספת, והטיסה הבאה בתוכנית הייתה אפולו 7, הטיסה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו.
 
שיגור אפולו 6 לא עורר הד תקשורתי רב, זאת בשל העובדה שמרטין לותר קינג נורה ונהרג ביום השיגור.

אפולו 5



אפולו 5 הייתה הטיסה הבלתי מאוישת הראשונה של 'מודול הירח של אפולו', המודול שהנחית מאוחר יותר אסטרונאוטים על פני הירח. אפולו 5 שוגר בשנת 1968 באמצעות טיל מסוג סטורן IB.

אפולו 5 - יעדים



מטרתה של משימת אפולו 5, הייתה בדיקת תקינותו של מודול הירח בתנאי חלל, במיוחד תקינותם של מערכת המנועים להמראה ונחיתה ויכולת ההתנתקות של שלבי ההמראה והנחיתה בשלב בו סיימו את תפקידם. מנוע הנחיתה, היה המנוע הרקטי הראשון שהופעל בחלל באמצעות מצערת.
 
במהלך המשימה נערך גם ניסוי "אש בחור" (Fire in the Hole - המאוייר ב'סמל המשימה'), בו הובער שלב ההמראה של המנוע, כשהוא עדיין מחובר לשלב הנחיתה. הדבר נועד לדמות ביטול של הנחיתה על פני הירח עוד בטרם השלמתה.

אפולו 5 - הטיסה



ההכנות למשימת החלל אפולו 5, התאפיינו באיחורים רבים, הגורם העיקרי לכך היה בעיות ועיכובים שונים בהכנת 'מודול הירח' לשיגור. בין היתר, במהלך בדיקות העמידות בלחץ, התפוצצו חלונות מודול הירח (LM-1) שהיו עשויות ‫זכוכית אקרילית, בשל כך הוחלפו החלונות בלוחות אלומניום אטום.
 
טיל השיגור של אפולו 5 היה הסטורן IB, טיל קטן מסטורן V, אבל כזה שביכולתו לשגר את החללית למסלול סביב כדור הארץ. כדי לזרז את השיגור, הוחלט שלא לצרף את הרגליות של מודול הירח. כמו כן בהיעדר אנשי צוות, לא הותקנה מערכת מילוט. כתוצאה מכך היה גובהו של הטיל הטעון 55 מטר במקום גובה 69 מטר בחלליות אפולו אחרות.
 
ב-22 בינואר המריאה אפולו 5, זמן קצר לפני השקיעה. טיל הסטורן IB פעל באופן מושלם והכניס את השלב השני ואת רכב הנחיתה על הירח (LM) למסלול של 167×222 ק"מ. לאחר שתי הקפות, אמור היה המחשב להפעיל את מנוע הנחיתה, אך בשל תקלת תכנות, נאלץ צוות הבקרה הקרקעי לעבור לתוכנית אלטרנטיבית, והפעיל את המנוע ידנית פעמיים כדי להביא את החללית למסלול המתוכנן. לאחר מכן בוצע בהצלחה הניסוי 'אש בחור'.
 
לאחר 11 שעות ו-10 דקות הסתיים הניסוי. השלבים היו ממוקמים במסלול נמוך מספיק עד כדי לגרום להם לצנוח באטיות ולהיכנס חזרה לאטמוספירת כדור הארץ, והשליטה על שני השלבים הושבתה. שלב ההמראה (1968-007A), נכנס לאטמוספירה כעבור יומיים (24 בינואר) ונשרף מהחיכוך האטמוספירי, שלב הנחיתה (1968-007B) נכנס לאטמוספירה כעבור 20 יום (12 בפברואר) ונפל לאוקיינוס השקט.
 
למרות התקלה בתכנות של מנוע הנחיתה, הוגדרה המשימה על ידי נאס"א כמוצלחת, בכך שניסתה בהצלחה את מערכות מודול הירח (LM). בשל כך בוטלה התוכנית לשלוח חללית בלתי מאוישת נוספת (LM-2) ונסללה הדרך לשיגור חללית מאוישת (LM-3) באפולו 9.

אפולו 4


אפולו 4 (ידועה גם כאפולו סטורן וכמשימה A S-501), הוא שמה של טיסת חלל בלתי מאוישת, שהייתה שלב בתוכנית החלל האמריקנית להנחתת אדם על הירח. באפולו 4 נעשה שימוש ראשוני וניסיוני במספר רב של רכיבים ושיטות פעולה, מרביתם שימשו בסופו של דבר בנחיתת האדם הראשון על הירח.

אפולו 4 - יעדים



משימת אפולו 4 נועדה כאמור, לבחון את הרכיבים ושיטות הפעולה שבהם תוכנן להשתמש במשימה להנחתת אדם על הירח. באפולו 4 נעשה לראשונה שימוש בכל שלושת השלבים של המשגר סטורן 5: הראשון S-IC, השני S-II והשלישי S-IVB, סטורן 5 הוא המשגר הגדול ביותר שתוכנן אי פעם.
 
הייתה זו גם הטיסה הראשונה מקומפלקס השיגור 39, שנבנה במיוחד למשגרי סטורן 5. למשימה היו מאפיינים ראשוניים וניסיוניים נוספים ובשל הצורך לבדוק את כולם, הוצבו על הטיל והחללית 4,098 מכשירי מדידה שונים.
 
הייתה זו הפעם הראשונה, בה השתמשו בשיטה בה מנוסים כל חלקי הטיל יחד (the all-up testing), במקום ניסוי של כל שלב של הטיל בנפרד, כפי שנעשה בטילים רב שלביים קודמים שנבנו בארצות הברית. שיטה זו צמצמה באופן ניכר את מספר הבדיקות, וקיצרה את משך הזמן שנדרש כדי להגשים את תוכניתו של הנשיא קנדי להנחית אדם על הירח עד 1970.
 
הטיל נשא את תא הפיקוד, שמספרו 017. היה זה מודול מספר 1 שתוכנן לבדיקת מערכות ולא מודול מספר 2 ששימש לנחיתה על הירח. לטיל צורף גם מתקן דמי של רכב הנחיתה על הירח, באמצעותו נערכה הדמיה של רכב הנחיתה על מתקן השיגור.

אפולו 4 - הטיסה



לאחר סדרת בדיקות שנמשכו חודשיים, היה הטיל מוכן לשיגור. הטענת הטיל בדלק החלה ב-6 בנובמבר. להובלת הדלק נדרשו 89 משאיות טעונות בחמצן נוזלי, 28 משאיות טעונות מימן נוזלי, ו-27 משאיות טעונות בקרוסין מזוקק.
 
השיגור התרחש בשעה 12:00 ב-9 בנובמבר. בסיומה של ההמראה הוצבו השלב השלישי (ה-S-IVB) ותא השירות והפיקוד (ה-CSM) במסלול כמעט מעגלי של 190 קילומטר, בדומה למסלול שתוכנן למשימת הנחיתה על הירח. לאחר שתי הקפות, הוצתו מנועי השלב השלישי בפעם הראשונה, והביאו את החללית למסלול אליפטי של 17,218 ק"מ אַ‏פּוֹ‏גֵיאָ‏ה ובמכוון ופֶּ‏רִיגֵיאָ‏ה של 84.6 קילומטר מתחת לפני השטח של כדור הארץ; זאת במטרה להבטיח את חזרתו של מודול הפיקוד במהירות גבוהה וכניסה אטמוספירית והשמדה של השלב השלישי של הטיל. בשלב זה נפרד מודול הפיקוד מהשלב השלישי ומנועיו של המודול הודלקו כדי להעלות את האפוגיאה ל-18,092 ק"מ ואת הפריגיאה למסלול −74 קילומטר. לאחר שעברה את האפוגיאה, מנועו של מודול השירות הודלק שוב ל-281 שניות, כדי להעלות את מהירות החללית בעת שובה לכדור הארץ ל-11,139 מטר לשנייה, בגובה 120 קילומטר ונתיב טיסה בזווית של -6.93 מעלות, בכך הדמתה החללית מסלול שיבה מן הירח.
 
תא הפיקוד נחת במרחק של כ-16 קילומטר מאתר הנחיתה המתוכנן. נחיתתו נראתה מסיפונה של ספינת הצי האמריקני בנינגטון , הספינה שהשיבה את המעבורת לבסיסה.

אפולו 4 - תמונת כדור הארץ


 
מודול הפיקוד הכיל מצלמת 70 מ"מ אוטומטית, שצילמה את התמונות הראשונות בהיסטוריה בהן נראה כמעט כל כדור הארץ מן החלל. במשך השעתיים וחצי בהן הגיעה החללית אל נקודת האַ‏פּוֹ‏גֵיאָ‏ה (הנקודה המרוחקת ביותר במסלולה מכדור הארץ) והתרחקה ממנה, צילמה החללית מהחלון הקדמי של תא הפיקוד 755 תמונות צבעוניות. התמונות שצולמו מגובה של 13,510 ועד 18,092 ק"מ, לא היו ברזולוציה גבוהה אך עוררו עניין גאוגרפי, קרטוגרפי, מטאורולוגי, אוקיינוגרפי, גאולוגי, הידרולוגי.

אפולו 4 - מיקומה



מודול הפיקוד של אפולו 4, מוצג כיום באתר הניסויים הגדול של נאס"א John C. Stennis Space Center, שבמסיסיפי.

יום ראשון, 3 באפריל 2016

אפולו 1



אפולו 1 הייתה אמורה להיות המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו. אך ב־27 בינואר 1967, אירע אסון. בעת בדיקה לפני טיסה, שריפה שפרצה בתא הפיקוד של החללית, שאמורה הייתה להיות משוגרת ב־21 בפברואר, קיפדה את חייהם של האסטרונאוטים וירג'יל "גאס" גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי.

אפולו 1 - מהלך האירועים



האסטרונאוטים נכנסו אל החללית בשעה אחת בצהריים באותו יום. הבעיות צצו מיד. הראשונה הייתה ריח מוזר בו הבחין גאס גריסום לאחר שחיבר את חליפת הלחץ שלו לאספקת החמצן. הצוות דגם את החמצן במערכת, אך החליט להמשיך בבדיקה.
 
הבעיה הבאה הייתה זרם חמצן גבוה מדי, שהפעיל את האזעקה מדי פעם. הצוות העלה את הנושא בפני אנשי בקרת הסביבה, אך אלה שיערו שהסיבה היא תנועות של חברי הצוות.
 
בעיה שלישית צצה בתחום התקשורת. תחילה היו בעיות בתקשורת בין גריסום לחדר הבקרה. הצוות ביצע התאמות נדרשות. מאוחר יותר, הבעיה התרחבה והפכה לבעיה בתקשורת בין בניין הפעולות והבדיקות והמבנה בקומפלקס 34 (כן השיגור).
 
בעיה זו חייבה את עצירת הספירה לאחור בשעה 17:40. בשעה 18:31 צוות הבקרה היה מוכן להמשיך בספירה, כאשר המכשירים הצביעו על עלייה בלתי מוסברת בזרם החמצן לתוך החליפות. אחד מאנשי הצוות, ככל הנראה גריסום, זז מעט.
לאחר ארבע שניות, אחד האסטרונאוטים, ככל הנראה צ'אפי, אמר כבדרך אגב, "אש, אני מריח אש". שתי שניות מאוחר יותר, קולו של וייט היה החלטי יותר: "אש בקוקפיט!"
 
טכנאי החללית מיהרו אל תא הצוות, אך לפני שהגיעו, התא נפרץ ותמרות עשן סמיך ולהבות עלו ממנו. רבים חששו שהאש תצית את מערכת המילוט שבראש הרקטה, וזאת תצית את כל מודול השירות. חלק מן המחלצים נמלטו כדי לא להילכד באש, אך אחרים נשארו כדי לנסות להציל את האסטרונאוטים.
 
פתח התא היה מורכב משלוש דלתות. החיצונית בהן לא הייתה סגורה לחלוטין, עקב כבלים שחוברו דרכה לצורך הבדיקה. למרות זאת, היה צורך בכלי מיוחד כדי לפתוח אותה, אך עקב העשן הסמיך ב"חדר הלבן" הצמוד לרכב החלל מבחוץ, על מתקן השיגור, נדרשו מספר ניסיונות על ידי מספר אנשים כדי לפתוח דלת זו.
 
הדלת הפנימית נפתחה כלפי פנים. עקב הלחץ הגבוה יותר בתוך החללית, היה זה בלתי אפשרי לפתוח אותה מבלי להוריד את הלחץ. החום שיצרה האש העלה את הלחץ עוד יותר, וכך, לא הצליחו האסטרונאוטים לפתוח את הדלת, עד שנפרצה בעצמה. בניסיונם להגיע אל האסטרונאוטים, הטכנאים נהדפו מפני האש בזה אחר זה, אך בסופו של דבר הצליחו להגיע אליהם. אך זה היה מאוחר מדי, הם כבר היו מתים. כוחות הכיבוי הגיעו שלוש דקות לאחר פתיחת הצוהר, ורופאים הגיעו זמן קצר לאחריהם.
 
הבדיקות הרפואיות קבעו שהאסטרונאוטים מתו מהרעלת פחמן חד-חמצני, וכוויות כגורם תורם. האש כילתה 70% מחליפת החלל של גריסום, 20% מחליפת החלל של וייט ו־15% מחליפתו של צ'אפי. 27 אנשים נפגעו משאיפת עשן, שניים אושפזו.

אפולו 1 - החקירה


 
במהלך חקירת האסון, שוחזרו התנאים ששררו בתוך תא הפיקוד בעת השריפה, ונקבע שהאש פרצה ליד או בתוך אחת מצמות הכבלים שמשמאל ומול מושבו של גריסום, בצד השמאלי של התא - מקום שהיה נראה לצ'אפי. האש הייתה ככל הנראה בלתי נראית למשך חמש או שש שניות, עד שצ'אפי התריע עליה.
 
ועדת החקירה קבעה שתא הפיקוד הכיל חומרים דליקים רבים, הסמוכים למקורות אש אפשריים. בנוסף, אטמוספירת התא הורכבה מ־100% חמצן בלחץ 16PSI. הוועדה קבעה שיש להפחית מאוד את כמות החומרים הדליקים בתא, ולבחון את האפשרות להשתמש באטמוספירה המורכבת משני גזים שונים.
 
כאמור, מבנה צוהר היציאה גרם לכך שלא ניתן היה לפתוח אותו במהירות מבפנים. הוועדה המליצה לשנות את הפתח, כך שניתן יהיה לצאת מן התא במהירות גבוהה יותר. במנגנון הפתיחה המקורי נדרשו 90 שניות המתנה, ובתכנון המחודש 3 שניות.
 
חקירת האירוע והשינויים שהוכנסו לתא הפיקוד עיכבו את המשך תוכנית אפולו, ורכב השיגור שנשא בסופו של דבר את הכינוי AS-204 נשא כמטען את רכב הנחיתה הירחי בטיסת המבחן הראשונה ובלתי מאוישת שלו - אפולו 5. משימות AS-201 ו־AS-202 נשאו רק חרוט אווירודינמי, ולא חלליות אפולו כמתוכנן.
 
באביב 1967 הכריז סגן מנהל נאס״א לטיסות מאוישות, כי המשימה שיועדה לגריסום, וייט וצ'אפי תיקרא "אפולו 1", והמשימה הראשונה שעשתה שימוש בסטורן 5, שתוכננה לנובמבר אותה שנה, תיקרא "אפולו 4". לא היו משימות אפולו 2 ו־3.