בשנת 1760 מינתה החברה המלכותית את מסקלין לאסטרונום באחת ממשלחותיה לצפות במעבר נוגה על פני השמש בשנת 1761. הוא והמתמטיקאי רוברט וודינגטון נשלחו לאי סנט הלנה. התצפית הייתה חשובה, משום שמדידות מדויקות היו מאפשרות חישוב מדויק של מרחק כדור הארץ מן השמש, ואלה מצדן יאפשרו חישוב מציאותי, ולא יחסי, של גודל מערכת השמש. מכאן, נטען, אפשר יהיה להפיק לוחות אסטרונומיים מדויקים יותר, בייחוד אלה המנבאים את תנועת הירח.
מזג אוויר סגרירי מנע את התצפית בליקוי; אף על פי כן, מסקלין ניצל את מסעו לניסוי שיטה לקביעת קו אורך, תוך שימוש במיקום הירח, שנודעה בהמשך כשיטת הניווט על פי מרחק הירח. אחרי שובו לאנגליה ב-1761 חזר מסקלין למשרתו ככהן דת בצ'יפינג בארנט והחל לעבוד על ספר, שהסביר את שיטת מרחק-הירח לחישוב קו האורך וסיפק טבלאות ככלי עזר לשימוש בו.
הספר יצא לאור ב-1763 כ"מדריך לימאי הבריטי", שכלל הצעה לחשב מראש את מרחקי הירח לכל שנה והודפס בפורמט נוח לשימוש לנווטים.
בשנת 1763 שלחה ועדת קו האורך את מסקלין לברבדוס, כדי לבצע שם ניסוי רשמי של שלושה מתמודדים על פרס קו האורך. היה עליו לבצע תצפיות על גבי ספינה ולחשב את קו האורך של עיר הבירה, ברידג'טאון, על ידי צפייה בירחי צדק. שלוש שיטות הניסוי השעון הימי של ג'ון הריסון (הידועה עתה כH4), הלוחות הירחיים של טוביאס מאייר וכיסא ימאים שבנה כריסטופר אירווין, בכוונה לסייע לתצפיות לווייני צדק מעל גבי ספינה. הן השעון של הריסון והן תצפיות הניווט באמצעות מרחק הירח, שהתבססו על לוחות הירח של מאייר, הניבו תוצאות שתאמו את תנאי חוק קו האורך, אם כי נראה שהשיטה הראשונה מדויקת יותר. השעון של הריסון ציין את קו הורך של ברידג'טאון בשגיאה של פחות משישה-עשר ק"מ, ואילו תצפיות מרחק הירח הגיעו לדיוק בטווח של 30 מייל ימיים.
מסקלין מסר את תוצאות הניסוי שלו למועצת קו האורך ב-9 בפברואר 1765.
במועד זה כבר התמנה לאסטרונום המלכותי והיה, בתוקף תפקידו, לאחד מ"מפקחי קו האורך". המפקחים הבינו, שמדידת הזמן והשיטות האסטרונומיות למציאת קו האורך משלימות אלו את אלו. שיטת מרחק-הירח הייתה נוחה יותר לפרסום מהיר, הודות להצעתו של מסקלין להוציא לאור לוחות כגון אלה שב"מדריך הימאי הבריטי" שלו מדי שנה בשנה. הצעה זו הביאה לייסודו של "האלמנך הימי", שעל הפקתו היה מסקלין אחראי, בתוקף תפקידו כאסטרונום מלכותי. קיום תצפיות אסטרונומיות, גם אם לעתים מזומנות בלבד, הייתה גם הדרך היחידה לבדוק, שמד הזמן אכן עומד במשימתו כהלכה לאורך מסע ימי ממושך. המפקחים צריכים היו גם לוודא, שאפשר להתקין יותר משעון ימי אחד ושיש אפשרות להעביר את השיטות של הריסון ליצרני שעונים אחרים.
מועצת קו האורך החליטה אפוא על מתן מענקים להריסון (10,000 ליש"ט), מאייר (3000 ליש"ט, לאחר מותו) ואחרים, שהייה להם חלק בפיתוח שיטת מרחק-הירח. להריסון נאמר, שיזכה במענק נוסף של 10,000 ליש"ט אם יוכל להוכיח, שהשעון שלו ניתן לשיחזור. ראוי לציין, שאף כי הריסון ובנו האשימו לאחר זמן את מסקלין בדעה קדומה נגד שיטת מדידת הזמן שלהם, האשמות שעליהן חזרו כותבים כמו דאוה סובל ורופרט גולד, מסקלין מעולם לא הציג שיטה או רעיון משלו לשיקול מועצת קו האורך. הוא מילא תפקיד חשוב בבדיקה, בפיתוח ובשימוש בכרונומטרים ימיים ובשיטת מרחק-הירח על סיפון ספינות במסעות ימיים.
הואיל ונתצפיות שהוזנו אל תוך האלמנך הימי נערכו במצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ', המרידיאן של גריניץ' הוא שהיה לנקודת הייחוס למדידות קו האורך בצי המלכותי ובמפות האדמירליות הבריטית. ב-1884 הומלץ לאמץ אותו כמרידיאן הראשי הבינלאומי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה