אוקיינוס - אזורים

אוקיינוגרפים מחלקים את האוקיינוס לאזורים כתלות במרחק מן היבשת ובעומק, כאשר לכל אזור מאפיינים פיזיקליים וביולוגיים שונים. האזור הקרוב ביותר ליבשת הוא האזור החופי, נקודת המעבר בין היבשת לאוקיינוס הכוללת את תחומי הגאות והשפל. אזור הים הפתוח, האזור הפלָגי, נחלק לאזור נריטי, שהוא האזור שמעל המדף היבשתי, ולאזור אוקייני. מבחינת שכבות עומק, השכבה העליונה באזור הפלגי היא השכבה המוארת, המגיעה לעומק של 200 מ'. שכבה זו היא השכבה בעלת המגוון הביולוגי הרחב ביותר מבין שכבות העומק באוקיינוס, בשל האפשרות לקיים בה פוטוסינתזה. בשכבות עמוקות יותר היצורים ניזונים מחומר אורגני השוקע מן השכבה המוארת או שהם מוצאים לעצמם מקור אנרגיה חלופי. מתחת לשכבה המוארת מופיעה השכבה המזופלגית, המובחנת מהשכבה שמתחתיה על ידי תרמוקלינה של 12 מעלות צלזיוס, שבאזורים הטרופיים ממוקמת בעומקים של 700–1,000 מ'. השכבה הבאה בעומק היא השכבה הבתיפלגית שבה הטמפרטורה נעה בין 4 ל-10 מעלות צלזיוס. שכבה זו מגיעה לעומק של 2,000–4,000 מ'. מעל המישור המצולי שוכנת השכבה האביסלפלגית שמגיעה לעומק של 6,000 מ', ובשקעים האוקיניים מופיעה שכבה נוספת, העמוקה ביותר מבין שכבות האוקיינוס, והיא השכבה ההדלפלגית. בנוסף לשכבות עומק אלה, שכבת האוקיינוס הממוקמת ממש מעל קרקעית הים נקראת אזור בֶּנְתִי, והיצורים החיים בה נקראים בשם כולל – בנתוס.