המקובלים ראו את הדמיון כלוח, עליו נכתבים דברים רבים ממקורות מגוונים. חלקם מתוך האדם – שכל, רגשות, תנועות נפשיות מותירות את חותמן על הדמיון. עם זאת, גם דברים חיצוניים לאדם מותירים את רישומם בדמיון. מגעים רופפים עם מציאויות שמעבר להישג ההגיון, נגיעות והשלכות מתנועות חיים ברבדים שונים של העולמות, גם הם מוסיפים את רישומם ל"סלט" הנוצר בדמיון.
מבחינה זו, הדמיון הוא כלי למגע עם מה שמעבר, חיישן של נסתרות במרחב, בחלל ובזמן. הבעיה היא שהדמיון מעורבב ומלא צללים, אין האדם יכול לדעת אלו מהרשמים בדמיונו הם הדים למציאות חיה ונעלמת ואלו הם כזבים המצטברים בסלי המיחזור של החיים התודעתיים. בטהרתו הופך הדמיון לנבואה, ולצערנו מדרגה זו אבדה מאיתנו לעת עתה.
מבחינה זו, הדמיון הוא כלי למגע עם מה שמעבר, חיישן של נסתרות במרחב, בחלל ובזמן. הבעיה היא שהדמיון מעורבב ומלא צללים, אין האדם יכול לדעת אלו מהרשמים בדמיונו הם הדים למציאות חיה ונעלמת ואלו הם כזבים המצטברים בסלי המיחזור של החיים התודעתיים. בטהרתו הופך הדמיון לנבואה, ולצערנו מדרגה זו אבדה מאיתנו לעת עתה.
הרעיון שהדמיון עשוי להיות מעין אנטנה, ושיצירי הדמיון עשויים להיות הד קלוש של מציאויות שאיננו יכולים לבוא במגע איתן בכלים אחרים, יוצר אתגר חינוכי ורוחני מרתק. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, הקדיש לברור שאלות אלו קטעים נרחבים ועמוקים בספרו (הקשה!) אורות הקודש (חלק א' בעיקר בפרקי "הוודאות המקורית"). אלו נושאים עמוקים ורחבים המצריכים ברור בבמות אחרות.
רק נזכיר, שאם בכל זאת מישהו פוגש חייזר, לא לשכוח לברך "עושה מעשה בראשית" - כדין הברכות על כל הפלאים של היצירה האלקית. (משיב: הרב דרור ברמה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה