בשנת 1899 חתם השייח' הראשי של כווית (שהייתה אז מחוז של האימפריה העות'מאנית), מובארכ א-סבאח על חוזה חסות עם בריטניה, דבר שלמעשה הביא לשלטון בריטי לא-רשמי בכווית. ההסכם אושר על ידי העות'מאנים ב-1913 בהסכם שנקרא האמנה האנגלו-עות'מאנית ובה סוכם כי תוענק לכווית אוטונומיה מסוימת וששתי האימפריות יהיו מעורבות בניהולה ובמדיניות החוץ שלה. האמנה בוטלה על ידי בריטניה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה כשהיא החליטה לבטל את מעורבות העות'מאנים ולהשתלט בעצמה על מאגרי הנפט האדירים שהפכו את כוויית לנכס אסטרטגי ולהכריז עליה כפרוטקטורט (מדינת חסות).
מיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל-1920, פרצה מלחמה בין כוויית לבין סולטנות נג'ד בראשות אבן סעוד. על מנת להפסיק את הלחימה כינס הנציג הבריטי הבכיר באזור, הממונה על המנדט הבריטי על מסופוטמיה, פרסי קוקס, ועידה לשרטוט הגבולות האזור בעוקיר. ב-2 בדצמבר 1922 נחתם פרוטוקול עוקיר, ללא נציגות כווייתית. הפרוטוקול הכיר בקיומה של כוויית אך קבע גבול צפון-מזרחי של נג'ד עם עיראק וכוויית והעניק לה את האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית והאזור הנייטרלי בין כוויית וערב הסעודית, כלומר קיצץ את שטחה של כוויית בשליש.
בשנת 1952 הפכה כוויית ליצואנית הנפט הגדולה ביותר במפרץ הפרסי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התפתחה כוויית במהירות, כמדינת חסות בריטית, בזכות כמויות הנפט האדירות שהופקו מאדמתה ורמת החיים של תושביה, שהיו רובם ככולם בני שבטים בדואים זינקה. לכוויית זרמו עובדים זרים ממצרים, מהודו ומקרב הפליטים הפלסטינים.
ב-1961 סיימה בריטניה את הסדר הפרוטקטורט והכירה בכוויית כאמירות עצמאית בראשות עבדאללה א-סלים א-סבאח. ב-23 בינואר 1963 נערכו בכוויית, לראשונה באזור, בחירות לפרלמנט, שתפקידו הראשון היה לאשרר את החוקה. הפריחה הכלכלית והתרבותית במדינה המשיכה לאורך שנות השישים והשבעים בהם הייתה המדינה המפותחת והמתקדמת ביותר באזור המפרץ ואחת המתקדמות והחופשיות בעולם. חופש הביטוי ששרר בה משך אליה יוצרים מרחבי העולם הערבי וראו בה אור פרסומים, כתבי עת וספרים שלא יכלו לראות או בשום מקום אחר במרחב הערבי.
בשנת 1981 פיזר שליט כויית האמיר ג'אבר אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח את הפרלמנט, דבר שסימן את תום תקופת הזוהר של המדינה. ב-1982, עם הצניחה העולמית במחירי הנפט, התמוטטה הבורסה לניירות ערך של כויית ועמה החלה התדרדרות בכלכלתה. מלחמת עיראק-איראן זלגה לתחומה והרתיעה תיירים ומשקיעים. השקעות במחקר ופיתוח כמו גם בתרבות נעצרו ונוצר מתח בין כוויית לבין סדאם חוסיין, שליט עיראק, שהטיף להשתלטות ארצו על "המחוז הדרומי המורד של עיראק" (כלומר כוויית).
ב-3 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק למדינה ושלט בה עד פברואר 1991.
הפלישה למדינה ריבונית, בעלת זיקה מערבית ועתודות נפט הובילה את ארצות הברית להתערב, דבר שהוביל למלחמת המפרץ. כ-600 כווייתים דווחו כנעדרים במהלך השלטון העיראקי וסביר שהוצאו להורג. בתמורה לשחרור המדינה על ידי האמריקאים השיב האמיר ג'אבר את הפרלמנט (האספה הלאומית) על מכונו. ב-2003 שימשה כוויית כבסיס לפלישת ארצות הברית לעיראק במטרה להפיל את ממשלו של סדאם חוסיין.
לאחר מותו של ג'אבר אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח ב-2006, ירש אותו בנו סעד אל-עבדאללה א-סאלם א-סבאח, אך הוא הודח על ידי האספה הלאומית כעבור עשרה ימים והשלטון ניתן לאחיו של ג'אבר, סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה