לקראת סוף שנת 1988, בהתאם למדיניות הפרסטרויקה של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, החליטה מולדובה על אימוץ השפה המולדבית (רומנית) כשפה רשמית והחלפת האלף בית מכתב קרילי לכתב לטיני. המיעוט הסלאבי במולדובה דרש מעמד שווה לשפה הרוסית והגנה מפני דומיננטיות רומנית, ואולי אף איחוד של מולדובה עם רומניה. אולם לאחר שהמפלגה המולדבית הלאומית זכתה בבחירות במולדובה באביב 1990, החליטו מנהיגי הסלאבים, שהיו הרוב בחבל טרנסניסטריה, להכריז על עצמאות ממולדובה ב-2 בספטמבר 1990, כאשר מולדובה עדיין הייתה חלק מברית המועצות.
לטרנסניסטריה העצמאית, שכונתה "הרפובליקה הסובייטית סוציאליסטית מולדבית של פרידנסטרוביה" לא הייתה הכרה גם בתוך ברית המועצות.
גורבצ'וב הכריז על הכרזת העצמאות כחסרת בסיס חוקי ובטלה ב-22 בדצמבר 1990. אולם למעט פעילויות מקומיות של ממשלת מולדובה, ברית המועצות ומולדובה לא נקטו באמצעים למנוע את התארגנותה העצמאית של טרנסניסטריה. ב-17 במרץ 1991 בברית המועצות התקיים רפרנדום בהקשר להמשך קיומה של המדינה. שלטונות מולדובה אסרו על קיום ההצבעה בשטח הרפובליקה. לעומת זאת, בערים ובכפרים של טרנסניסטריה ההצבעה התקיימה ומעל ל-90% מהמצביעים תמכו בהמשך קיום ברית המועצות. קיום ההצבעה הגדיל את המתח הפנימי. לאחר הפוטש של אוגוסט השלטונות בקישינב החלו לתמוך ביציאת הרפובליקה מברית המועצות. לעומת זאת, מנהיגי טרנסניסטריה תמכו בגלוי במנהיגי הפוטש הנכשל. ב-25 באוגוסט 1991 הם הכריזו על עצמאותה של טרנסניסטריה, אך כבר ב-29 באוגוסט בהיותו בקייב איגור סמירנוב שהיה בראש השלטון בטרנסניסטריה נעצר על ידי שרותי הביטחון של מולדובה. בסוף ספטמבר 1991 החלו התנגשויות מזוינות בין הצדדים. ב-1 באוקטובר איגור סמירנוב שוחרר ועבר לטירספול.
ב-18 בדצמבר מולדובה הכריזה על עצמאותה וקיבלה הכרה מרוסיה ומדינות נוספות.
לאחר פירוק ברית המועצות, במרץ 1992, שלחה ממשלת מולדובה את צבאה להשתלט על החבל, ובין הצדדים פרצה מלחמה הידועה בשם מלחמת טרנסניסטריה. הכוחות המזוינים של טרנסניסטריה נעזרו במתנדבים אוקראינים ורוסיים אך נשענו בעיקר על יחידות צבא מתוך הארמייה ה-14 הסובייטית (בראשות המפקד הצבאי הרוסי אלכסנדר לבד (Alexander Lebed), שפעל על דעת עצמו) שהוצבה בטרנסניסטריה והורכבה ברובה מחיילים מקומיים. מולדובה לא הצליחה להשתלט על "המחוזות המורדים" והיא פנתה לעזרת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה בבקשה להצבת כוח צבאי לפיקוח על האזור. ניסיון זה נכשל והמלחמה הסתיימה ביולי 1992, בהסכם הפסקת אש בתיווך נשיא רוסיה בוריס ילצין. בהסכם שהביא לסוף העימות הכירה רוסיה בשלמותה הטריטוריאלית של מולדובה, כולל חבל טרנסניסטריה, והחבל קיבל אוטונומיה מורחבת משלטונות מולדובה. כמו כן הוענקה לטרנסניסטריה הזכות לקבוע את מעמדה במקרה שמולדובה תחליט על איחודה מחדש עם רומניה. באוקטובר 1994 הצבא הרוסי נסוג מטרנסניסטריה עד 1997.
מאז הסכם הפסקת האש נשמר. אך מעמדה הפוליטי של טרנסניסטריה לא נקבע ולמעשה טרנסניסטריה מאז היא מדינה עצמאית, המתפקדת כרפובליקה נשיאותית, בעלת ממשלה ופרלמנט.
בשנת 2003 גובשה טיוטת הסכם בין מולדובה לטרנסניסטריה בתיווך רוסי, שעל פיו תהיה פדרציה בין טרנסניסטריה למולדובה, כאשר מולדובה תהיה בעלת זכויות-רוב בפדרציה אולם לטרנסניסטריה תהיה זכות וטו. בנוסף כלל ההסכם הצבת כוחות רוסיים בשטח טרנסניסטריה. ההסכם נדחה על ידי המולדבים בגלל הפגנות חריפות נגדו מבית, ובעקבות זאת התקררו היחסים בין מולדובה לרוסיה. מאז נסוגו גם שלטונות טרנסניסטריה מטיוטת ההסכם והם דורשים פדרציה על בססי שוויוני.
שלטונות טרנסניסטריה אימצו חוקה, ואת כל הסממנים של מדינה עצמאית כגון: סמל מדינה, דגל, המנון, בולי דואר, מטבע, משטרה וצבא.
ב-1994 נערך משאל עם שבו העדיפו רוב התושבים עצמאות על פני איחוד עם רומניה. ב-17 בספטמבר 2006 נערך משאל עם נוסף בין תושבי טרנסניסטריה ועל פי התוצאות הרשמיות 97% מהמצביעים הצביעו בעד סיפוח לרוסיה. מולדובה ומדינות המערב טענו שהמשאל לא היה חופשי וכי כלל לא הייתה להנהגת טרנסניסטריה זכות לקיים משאל כזה. רוסיה, לעומת זאת, טענה שהמשאל התקיים באווירה חופשית, ונכחו בו משקיפים זרים רבים. גם להנהגת טרנסניסטריה ברור שאין כוונה לספח את טרנסניסטריה לרוסיה והם מנצלים את תוצאות המשאל כמנוף לעצמאות של החבל.
במהלך דצמבר 2011 התקיימו בחירות לנשיא. בהתאם לתוצאות הבחירות החל מ-30 בדצמבר 2011 בתפקיד זה מכהן יבגני שבצ'וק. עד אז, ב-4 מערכות בחירות ניצח איגור סמירנוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה