השערה מקובלת מייחסת את הגילוי הראשוני של מאוריציוס למלחים ערבים ומלאים במאה ה-10, אך אין לכך הוכחות מוצקות. הפורטוגזים גילו את האי ב-1505, אך לא הקימו בו בסיס של קבע. ההולנדים גילו את האי ב-1598 עקב סופה שאילצה שייטת ספינות הולנדיות בדרכן לאיי התבלינים לסטות מדרכה לנתיב דרומי יותר. ההולנדים נחתו על האי ונתנו לאי את השם "פרינס מאוריץ ואן נאסאו-איילאנד" (Prins Maurits van Nassaueiland), על שם הנסיך מאוריץ, נסיך אורנג' (או בשמו בלטינית - מאוריציוס) לבית נאסאו, העוצר (בהולנדית stadthouder – ראש המדינה) של הולנד. בשנת 1638 התיישבו ההולנדים באי כשכוונתם לנצל את עצי ההובנה יקרי הערך ולגדל בקר ותבלינים. לשם כך הובאו עבדים ממדגסקר, אך אוכלוסיית המתיישבים הקטנה שמנתה בשיאה כ-100 הולנדים וכמה מאות עבדים לא הצליחה מעולם להתבסס באי. אסונות טבע כדוגמת ציקלונים, מחלות בקר ובצורות אילצו את ההולנדים לנטוש את האי כמה פעמים, עד שב-1710 עזבו את האי לתמיד. בתקופתם הושמדו כמה מינים של בעלי חיים מקומיים. הדודו (Raphus cucullatus), סוג של עוף גדול מסדרת היונאים שהיה חסר יכולת תעופה, הוא הדוגמה הידועה ביותר למין שהושמד בתקופת ההתיישבות ההולנדית.
חמש שנים אחרי שעזבו ההולנדים תבעו הצרפתים בעלות על האי. הם שינו את שמו ל"איל דה פרנס" (Isle de France). המתיישבים הצרפתים הראשונים הגיעו ב-1721 ובעזרת עבדים הקימו מטעים של קנה סוכר שהפכו את האי למושבה משגשגת. בסוף המאה ה-18 התגוררו באי קרוב ל-60,000 (רובם עבדים). בדצמבר 1810, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, כבשו הבריטים את האי. בחוזה פריז הועברה הבעלות על האי "איל דה פרנס", ששמו חזר להיות מאוריציוס, לבריטניה.
הבריטים שלטו באי עד שנת 1968, אבל האי שמר על השפה, המסורת והחוקים שהיו בו בתקופת השלטון הצרפתי. בשנת 1835 בוטלה העבדות במאוריציוס ובעלי חוות קנה הסוכר הגדולות שהיו תלויים בכוח אדם זול שכרו את שרותיהם של עובדים הודים (המכונים קולים). בתמורה להתחייבות לעבודה אצל מעסיק אחד במשך 10 שנים התחייב המעסיק לדאוג לשכר, לינה ולתשלום הנסיעה הביתה של העובד. בתחילה לא היו תנאי חייהם של העובדים ההודים שונים בהרבה מתנאי חייהם של העבדים אותם החליפו, אבל בהדרגה שופר מצבם וזרם העובדים מהודו לא פסק. מ-1834 עד 1910, שאז הופסק מנהג יבוא העובדים, עברו באי כ-450,000 עובדים מהודו כשמתוכם 150,000 המשיכו למקומות אחרים. התוצאה הייתה שינוי דרמטי במבנה הדמוגרפי של אוכלוסיית האי. כבר ב-1871 היוו ההודים 68% מהאוכלוסייה ואחוז זה נשאר קבוע עד ימינו. צאצאי המתיישבים הצרפתים שהיו האליטה הכלכלית והפוליטית של האי איבדו את הכוח הפוליטי כשהחוקים אפשרו לכל האוכלוסייה להצביע. המתחים הבין עדתיים התפרצו מדי פעם בדמות מהומות, שבהם היו גם הרוגים, שהגיעו לשיאן לקראת הכרזת העצמאות הצפויה ב-1968 ושבהן נאלץ הצבא הבריטי להתערב על מנת להרגיע את הרוחות.
מאוריציוס קיבלה עצמאות מבריטניה ב-12 במרץ 1968. ראש הממשלה הראשון של מאוריציוס היה עורך דין ממוצא הודי, סיר סיווסאגור ראמגולם (Seewoosagur Ramgoolam), ראש מפלגת העבודה של מאוריציוס.
מאוריציוס הייתה אחת מממלכות חבר העמים הבריטי, כלומר מלכת בריטניה אליזבת השנייה נשאה בתפקיד מלכת מאוריציוס ומינתה את המושלים הכלליים (מבין תושבי האי). בבחירות שבאו אחרי העצמאות התחזקה המפלגה הרדיקלית " ה"תנועה המיליטנטית של מאוריציוס" ובסופו של דבר זכתה ברוב בבחירות ומנהיגיה הובילו את מאוריציוס במשך רוב התקופה מאז. ב-1992 שונה המשטר לרפובליקה בתוך חבר העמים הבריטי.
מאוריציוס כיום היא מדינה דמוקרטית ויציבה, וכלכלתה מבוססת על שירותים פיננסיים, הייטק, חקלאות (בעיקר קנה הסוכר) ותיירות משגשגת.
למאוריציוס יש קשר לתולדות מדינת ישראל. הבריטים השתמשו באי מאוריציוס כמחנה מעצר לפליטים ניצולי שואה שניסו להגיע לחופי ארץ ישראל. המקרה הידוע ביותר הוא 1,600 מעפילי האונייה אטלנטיק, שגורשו למאוריציוס בדצמבר 1940, לאחר שהאונייה המקורית שנועדה להעבירם למאוריציוס, פאטריה, טובעה על ידי ההגנה (וראו גם בערך המורחב על ההיסטוריה של מאוריציוס).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה