ישראל - המדינה, ערכיה וסמליה - שפת המדינה

הגיוון הרב באוכלוסיית ישראל מתבטא במספר השפות המדוברות בה.

 

בישראל מדוברות כ-30 שפות, רובן בקהילות עולים ומהגרי עבודה. השפה הראשית המשמשת הן לתקשורת רשמית והן לתקשורת יומיומית בין תושבי ישראל היא עברית מודרנית. עם הקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנות ה-20 הוכרזו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. עם הקמת מדינת ישראל הוכנס תיקון בחוק המבטל את החובה להשתמש בשפה האנגלית ואת העדיפות המשפטית שלה. עם זאת, נשמרו זכויות השימוש בשפה בפניה לרשויות, וכן השילוט והתוויות בישראל כוללים לרוב את השפה האנגלית. מבחינה מעשית הפכה העברית לשפה הרשמית העיקרית, בעוד הערבית משמשת כשפה נוספת בחלק מהפרסומים הרשמיים, וכמו כן מותר להשתמש בה בנאומים בכנסת או בפניות לרשויות.

 

העלייה הגדולה מארצות ברית המועצות לשעבר והעלייה מאתיופיה, הביאו לשימוש נרחב גם בשפה הרוסית ובאמהרית.

 

המדיניות החדשה (בשונה מהמדיניות שנהגה בשנותיה הראשונות של המדינה) מעמידה לרשות העולים שירותים שונים בשפת ארץ מוצאם. מצד שני נעשה מאמץ להקנות לעולים את השפה העברית, בעיקר באמצעות אולפנים מיוחדים ללימוד עברית. מערכת החינוך הישראלית הממלכתית כוללת בתי ספר המלמדים בעברית ובתי ספר המלמדים בערבית.

ישראל - היסטוריה - היסטוריה של ארץ ישראל, היסטוריה של עם ישראל

מדינת ישראל קמה על שטח שהיה חלק מארץ ישראל, מקום מושבן ההיסטורי של ממלכות ישראל (המכונה גם: אפרים, התקיימה עד המאה ה-8 לפנה"ס) ויהודה (התקיימה לסירוגין, עד המאה ה-1 לספירה). על-פי התנ"ך, זוהי הארץ שהובטחה לשבטי ישראל לאחר יציאת מצרים, ואשר בה שכנה ממלכת ישראל המאוחדת בימי ממלכת שאול, דוד ושלמה.

 

מ-63 לפנה"ס החלה יהודה לאבד את עצמאותה, כאשר ירושלים נכבשה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. המרד הגדול, שפרץ ב-66 לספירה, דוכא בידי הרומאים, ובסיומו החריב טיטוס את בית המקדש השני. בעקבות מרד בר כוכבא, שפרץ ב-135, הפכו היהודים למיעוט בארץ. יישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל התקיים עד המאה ה-9, אך מאוחר יותר, ובמשך כאלף שנים היו בארץ קהילות יהודיות קטנות מאוד.

 

מהמאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-20 החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשׂתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית.

ישראל - היסטוריה - התנועה הציונית והמדינה שבדרך

במאה ה-19 הוקמה התנועה הציונית ובשלהי המאה הוקמו מוסדותיה.

 

ההסתדרות הציונית הגדירה בתוכנית בזל את מטרתה של התנועה הציונית להקים "מולדת לעם היהודי בארץ ישראל במשפחת העמים". בנימין זאב הרצל היה מייסד ההסתדרות הציונית ומנהיגה מהיווסדה ב-1897 ועד מותו ב-1904. לצד הרצל פעל המנהיג הציוני והמדען חיים ויצמן, שתרם לפרסום הצהרת בלפור בידי ממשלת בריטניה ב-1917. במקביל להקמת התנועה הציונית התחוללה פעילות ציונית מעשית, שבאה לידי ביטוי בעלייה גדולה יחסית לארץ. לאחר הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-בסיס הצהרת בלפור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל היישוב העברי בארץ להתפתח ולשגשג, למרות התנגדות ערביי ארץ ישראל, ולמרות ניסיונות מאוחרים של ממשלת בריטניה להתנער מהצהרת בלפור, כגון קביעת תקנות (הספר הלבן של 1939).

 

דוד בן-גוריון היה מראשי תנועת העבודה ביישוב, ובשנים 1935–1948 שימש כיושב ראש הסוכנות היהודית, שהייתה "הממשלה" של היישוב היהודי בארץ, או ממשלת "המדינה שבדרך" (ממשלת מדינת ישראל שטרם הוקמה ואף טרם נקראה בשם).

 

בן-גוריון הוביל את הדרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אף במחיר חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. התנועה הציונית קיבלה את תוכניתו של בן-גוריון בוועידת בילטמור ב-1942. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות השואה ובעיית הפליטים שלא הצליחו להגיע ארצה, זכה העניין היהודי לאהדה כלל-עולמית, וגברה ההכרה בצורך להעניק ליהודים בית לאומי וריבונות בחלקים מארץ ישראל, לאחר התפרקות בריטניה מארצות החסות שלה.

ישראל - היסטוריה - הקמת המדינה ואחריה

בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (יום שישי, ה' באייר תש"ח, ערב סיום המנדט הבריטי 15 במאי), קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.

אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש ("ההפוגה הראשונה") למשך חודש ימים. בסוף מאי הוקם צבא ההגנה לישראל, ולאחר ההפוגה הייתה ידו על העליונה והוא עבר להתקפה. לאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת הנשק – הקו הירוק. "הקו הירוק" לא הוגדר מעולם כגבול קבע (ראו גבולות מדינת ישראל), אולם במשך הזמן החלו רבים להתייחס אליו ככזה.

 

על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה או שהיו בשטחים והועברו אליה בעקבות הסכמי שביתת הנשק הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.

 

ב-11 במאי 1949 הצטרפה ישראל לאומות המאוחדות.

ראש הממשלה בן-גוריון ביקש לבסס את הממלכתיות כעקרון מנחה בהנהגת המדינה. בשנה הראשונה להקמתה, הוא פירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות אצ"ל ולח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה הטבעת אוניית הנשק אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט, שבעקבותיו הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח"י וארגון בשם "חזית המולדת", שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור. מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה החלו גלי עלייה מארצות רבות, ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. גל העלייה הגדול ביותר היה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות, ונקרא העלייה ההמונית. מבצעים מיוחדים נעשו להעלאת יהודים, במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים, להעלאת יהודי תימן.

ישראל - היסטוריה - שנות ה-50

בשנים 1955-1954 התחוללה בארץ פרשת לבון, שעוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובמוסדות הביטחון. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ ושורה של פעולות טרור מצד הפדאיון, פתחה ישראל, בשיתוף פעולה סודי עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש – לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. במלחמה הציג צה"ל תמרונים מזהירים של חיל השריון שהביסו את הצבא המצרי, וכבש את סיני. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה, בלחץ המעצמות.

ישראל - היסטוריה - שנות ה-60

ב-1961 לכד המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, והוא הובא למשפט בישראל. במהלך משפטו נחשפו בציבוריות הישראלית פרטים רבים וקשים על השואה, והחברה החלה לגלות יותר עניין בנושא זה. אייכמן נמצא אשם ונידון למוות. הוא הוצא להורג ב-1962.

 

במהלך חודש מאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו"ם מרצועת עזה וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה "עילת מלחמה" (Casus Belli), פתחה ישראל ב-5 ביוני במתקפת מנע נגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הסתיימה בניצחון למדינת ישראל, שהביסה שלושה צבאות ערביים גדולים, וכבשה את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה, את יהודה ושומרון ואת ירושלים. קו הפסקת האש החדש כונה "הקו הסגול". בעקבות המלחמה הפך "הקו הירוק" לגבול מנהלי בין שטחים הנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבתוך הקו הירוק, וכן על החלק המזרחי של ירושלים (שאוחד עם החלק המערבי) ועל רמת הגולן (מאז 1981). רוב השטחים שמחוץ ל"קו הירוק" כפופים לממשל מיוחד. כעבור שנים, לאחר הסכמי אוסלו (בשנות ה-90), נמסרו עזה וחלקים מהשטחים בגדה המערבית לרשות הפלסטינית, סיני הוחזרה למצרים בהסכם השלום בין המדינות.

ישראל - היסטוריה - שנות ה-70

בין השנים 1968–1972 התחוללו קרבות בין ישראל לבין סוריה ומצרים לאורך "הקו הסגול". תקופה זו מכונה "מלחמת ההתשה". בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטיניים, בראשות אש"ף והחזית העממית, בהפעלת גל טרור כנגד ישראל ונגד מטרות יהודיות בחו"ל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים במינכן בזמן אולימפיאדת מינכן 1972.

 

ביום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, במטרה להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים או לפחות חלק מהם.

 

למרות ההפתעה והמכה שספג צה"ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש, הייתה דמשק בטווח הארטילריה הישראלית. מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה בתולדות המדינה, עקב המספר הגבוה של ההרוגים במערכה ובעקבותיה מונתה ועדת אגרנט. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

 

הבחירות שנערכו במאי 1977, שהתנהלו ערב גילוי פרשיות שחיתות רבות תחת שלטונו הראשון של יצחק רבין, הביאו למהפך בישראל. בפעם הראשונה מאז קום המדינה חדלה מפא"י (על נגזרותיה: המערך הראשון, מפלגת העבודה, המערך השני) להיות מפלגת השלטון. מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין, השיגה רוב בכנסת יחד עם המפד"ל, והרכיבה ממשלה (שהצטרפה אליה גם מפלגת ד"ש).

 

בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכמי קמפ דייוויד. במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה מספר יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות ה-70. כמו כן, הסכימה לתת אוטונומיה לפלסטינים בשטחים שמעבר לקו הירוק.

ישראל - היסטוריה - שנות ה-80

ב-1982 תקפה ישראל את לבנון ופתחה במבצע שלום הגליל (ומאוחר יותר: "מלחמת לבנון"). מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר מטעם ארגונים פלסטינים שהתרכזו בדרום לבנון, באזור שכונה בישראל "פתחלנד". המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ, אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון, ביירות. צה"ל גירש את אנשי אש"ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לתוניס. המלחמה גבתה צה"ל מחיר דמים גבוה. ב-1986 נסוג הצבא מרוב שטחי לבנון, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון.

 

ב-1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין מראשות הממשלה, כשהצהיר בישיבת הממשלה: "איני יכול עוד".

 

שנות ה-80 של המאה ה-20 התאפיינו בתיקו פוליטי בין גוש מפלגות הימין בהנהגת מנחם בגין ויצחק שמיר לגוש מפלגות השמאל בהנהגת שמעון פרס.

 

מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה התלת-ספרתית והתיקו הפוליטי חייבו ב-1984 הקמת ממשלת אחדות לאומית שכללה רוטציה בראשות הממשלה.

 

בבחירות 1988 ניצח הליכוד בהפרש של רבבות קולות. שמיר, ראש הליכוד, הקים ממשלת אחדות לאומית בלי רוטציה. ב-15 במרץ 1990 הפילו ש"ס והמערך את ממשלת האחדות, בניסיון להקים ממשלת שמאל-דתיים, במהלך שנודע לימים בשם "התרגיל המסריח". הניסיון כשל, ושמיר הרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה.

 

ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, שהתבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי סכינאות ופיגועי ירי.

ישראל - היסטוריה - שנות ה-90

במלחמת המפרץ (ינואר-פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות נגד עיראק. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר נמנעה מלהגיב.

 

בבחירות שנערכו במאי 1992 הצליחו מפלגות השמאל להשיג רוב מוצק בכנסת, לראשונה מאז 1977, ויצחק רבין מונה בשנית לראשות הממשלה. הממשלה בראשותו של רבין הובילה מספר מהלכים מדיניים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו, שבמהלכם הכירה תנועת אש"ף בקיומה של ישראל, והוקמה הרשות הפלסטינית שבמסגרתה ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בשטחים בדמות שטחי A ו-B. לאחר מכן התבצעו גם מגעים לשלום עם סוריה לאורך העשור.

 

הסכמי אוסלו, וגל הטרור הפלסטיני שבא בעקבותם, גרמו למחלוקת קשה בעם, שגררה הפגנות רבות אך לעתים גם גלשה לאלימות. ב-25 בפברואר 1994 רצח ברוך גולדשטיין 29 ערבים בטבח מערת המכפלה. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר שהתנגד לפשרות עם הפלסטינים שאותן הוביל רבין. לאחר מותו החליף אותו שמעון פרס לזמן קצר, עד שהפסיד לבנימין נתניהו בבחירות 1996, בעקבות גל פיגועי התאבדות של חמאס ב-1996. בבחירות אלה לראשונה התנהלה הצבעה נפרדת ואישית על ראשות הממשלה, לצד הבחירות לכנסת.

 

בתקופת נתניהו קטן היקף הטרור, אחרי שהתנה התקדמות מדינית במאבק מצד הרשות הפלסטינית בטרור ובפרט בתנועת חמאס. בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל על רקע פתיחת מנהרת הכותל בירושלים. ב-1997 מסר נתניהו את רוב חברון לפלסטינים במסגרת הסכם חברון, ובאוקטובר 1998 נחתם במרילנד הסכם ואי, אשר היווה צעד נוסף במסגרת מימוש הסכמי אוסלו. במקביל לתהליך המדיני, דחף נתניהו לכלכלה קפיטליסטית והחל בהפרטת חברות וגופים ממשלתיים.

 

ב-1999 הפסיד נתניהו לאהוד ברק בבחירות 1999, שהתנהלו ברובן על הרקע החברתי-כלכלי והדמויות האישיות של שני המתמודדים, על רקע השקט הביטחוני-כלכלי ששרר באותה תקופה. נתניהו פרש אחרי הפסדו ובליכוד החליף אותו אריאל שרון.

ישראל - היסטוריה - העשורים הראשון והשני של המאה ה-21

 

בבחירות שהתקיימו במאי 1999 נבחר לראשות הממשלה אהוד ברק. במהלך כהונתו התבצעה נסיגה חד-צדדית מלבנון, בתמיכת הציבור בישראל, וב-24 במאי 2000 יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון. בניגוד לתקוות ודרישות ישראל, לא התפרס צבא לבנון באזור, וכוחות החזבאללה שלטו בו.

 

מאז הנסיגה שרר שקט יחסי בגבול הצפון שבא לסיומו באופן חד ביולי 2006 עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לכך פתחה ישראל בלחימה בחזבאללה על כלל שטח לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה, ושהובילה לפריסת כוחות בינלאומיים רחבים (יוניפי"ל) ושל צבא לבנון בדרום לבנון.

 

בשנת 2000, בסמוך לעליית מנהיג האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית, החל גל טרור פלסטיני ומאבק אלים ומתמשך בין ישראל לפלסטינים במסגרת האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 פרצו מהומות אוקטובר 2000, שבהן נהרגו 13 אזרחים ערביים ואזרח יהודי אחד, אחרי מהומות קשות ואלימות מצד ערביי ישראל. בעקבות המהומות הוקמה ועדת אור, וחלה הרעה ביחסי יהודים-ערבים בישראל.

 

ב-2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, בעקבות התפטרות ראש הממשלה ברק, שבהן ניצח שרון. השנים 2001–2004 היו קשות מבחינת פיגועים, שיא הפיגועים היה ב"מרץ השחור" (2002), אשר הוביל למבצע חומת מגן. הפעילות הצבאית הניבה תוצאות וגל הטרור דעך. בעקבות האינתיפאדה הוחלט לבנות את גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל, ברובה סמוך לקו הירוק. בבחירות לכנסת ה-16, כשלוש שנים לאחר מכן, שב שרון, יו"ר הליכוד, וניצח באופן ניכר. המהלך המשמעותי ביותר של ממשלת ישראל בראשותו של שרון הייתה תוכנית ההתנתקות ב-2005, שבמהלכה, באורח חד-צדדי וללא הסכם, פונו ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון. לקראת בחירות 2006, עזב שרון את הליכוד והקים את מפלגת המרכז קדימה. עוד לפני הבחירות, אושפז שרון והוחלף בידי אהוד אולמרט, שגם הרכיב את הממשלה לאחר הבחירות.

 

בנוסף לאירועים הביטחוניים-מדיניים חלו שינויים בישראל גם בתחומי הכלכלה והחברה. שרי האוצר בתקופה זו היו סילבן שלום (עד 2003) ובנימין נתניהו (עד אוגוסט 2005). בעקבות האינתיפאדה המשק נכנס למיתון בשנים 2002–2004 אך לאחר מכן התאושש ושב לצמוח, תוך כדי העמקת הפערים בין העשירונים ופגיעה בקצבאות הסעד. כמו כן הופרטו מספר חברות ממשלתיות גדולות, בהן אל על, מפעל הנשק הקל של תע"ש, בזק ובנק דיסקונט.

 

בגזרת רצועת עזה שאחרי ההתנתקות המשיכה הלחימה בין ישראל לארגוני הטרור, ובראשם חמאס שאף השתלט צבאית על הרצועה. ב-25 ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט, דבר שהביא לפתיחת מבצע גשמי קיץ. כתגובה לירי של רקטות מרצועת עזה יצאה ישראל למספר מבצעים שהביאו בסיומם להפסקות אש זמניות: ב-27 בדצמבר 2008 עד 18 בינואר 2009 נערך מבצע עופרת יצוקה, ב-14 בנובמבר עד 21 בנובמבר 2012 מבצע עמוד ענן וב-8 ביולי 2014 עד 26 באוגוסט 2014 נערך מבצע צוק איתן. בכל מבצע נהרגו בין מאות לאלפי פלסטינים, אנשי חמאס ואזרחים, ונגרמו נזקים גדולים לתשתית בעזה, ובמקביל שיגרו המחבלים אלפי רקטות על העורף הישראלי.

 

בעקבות המבצעים נמתחה ביקורת קשה על ישראל והיא הואשמה בפשעי מלחמה, והוקמו ועדות לבדיקת הנושא מטעם האו"ם: צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה בראשות ריצ'רד גולדסטון (בעקבות עופרת יצוקה) וועדת שייבס (בעקבות צוק איתן). מאמצע שנת 2015 בעקבות עימותים בסוגיית הר הבית החל גל טרור שאופיין בהתקפות בנשק קר של יחידים, לרוב צעירים ואף בני נוער וילדים.

כווית

מדינת כווית (בערבית: دولة الكويت, בתעתיק מדויק: דולת אלכוית) היא מדינה ערבית השוכנת לחוף המפרץ הפרסי, גובלת בעיראק מצפון ובערב הסעודית מדרום. המשטר במדינה הוא משטר מלוכני בראשותו של אמיר כווית.

 

בשנת 1990 כבש סדאם חוסיין, שליט עיראק דאז, את כווית, דבר שהיווה למעשה עילה לפתיחתה של מלחמת המפרץ.

כווית - היסטוריה

בשנת 1899 חתם השייח' הראשי של כווית (שהייתה אז מחוז של האימפריה העות'מאנית), מובארכ א-סבאח על חוזה חסות עם בריטניה, דבר שלמעשה הביא לשלטון בריטי לא-רשמי בכווית. ההסכם אושר על ידי העות'מאנים ב-1913 בהסכם שנקרא האמנה האנגלו-עות'מאנית ובה סוכם כי תוענק לכווית אוטונומיה מסוימת וששתי האימפריות יהיו מעורבות בניהולה ובמדיניות החוץ שלה. האמנה בוטלה על ידי בריטניה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה כשהיא החליטה לבטל את מעורבות העות'מאנים ולהשתלט בעצמה על מאגרי הנפט האדירים שהפכו את כוויית לנכס אסטרטגי ולהכריז עליה כפרוטקטורט (מדינת חסות).

 

מיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל-1920, פרצה מלחמה בין כוויית לבין סולטנות נג'ד בראשות אבן סעוד. על מנת להפסיק את הלחימה כינס הנציג הבריטי הבכיר באזור, הממונה על המנדט הבריטי על מסופוטמיה, פרסי קוקס, ועידה לשרטוט הגבולות האזור בעוקיר. ב-2 בדצמבר 1922 נחתם פרוטוקול עוקיר, ללא נציגות כווייתית. הפרוטוקול הכיר בקיומה של כוויית אך קבע גבול צפון-מזרחי של נג'ד עם עיראק וכוויית והעניק לה את האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית והאזור הנייטרלי בין כוויית וערב הסעודית, כלומר קיצץ את שטחה של כוויית בשליש.

 

בשנת 1952 הפכה כוויית ליצואנית הנפט הגדולה ביותר במפרץ הפרסי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התפתחה כוויית במהירות, כמדינת חסות בריטית, בזכות כמויות הנפט האדירות שהופקו מאדמתה ורמת החיים של תושביה, שהיו רובם ככולם בני שבטים בדואים זינקה. לכוויית זרמו עובדים זרים ממצרים, מהודו ומקרב הפליטים הפלסטינים.

 

ב-1961 סיימה בריטניה את הסדר הפרוטקטורט והכירה בכוויית כאמירות עצמאית בראשות עבדאללה א-סלים א-סבאח. ב-23 בינואר 1963 נערכו בכוויית, לראשונה באזור, בחירות לפרלמנט, שתפקידו הראשון היה לאשרר את החוקה. הפריחה הכלכלית והתרבותית במדינה המשיכה לאורך שנות השישים והשבעים בהם הייתה המדינה המפותחת והמתקדמת ביותר באזור המפרץ ואחת המתקדמות והחופשיות בעולם. חופש הביטוי ששרר בה משך אליה יוצרים מרחבי העולם הערבי וראו בה אור פרסומים, כתבי עת וספרים שלא יכלו לראות או בשום מקום אחר במרחב הערבי.

 

בשנת 1981 פיזר שליט כויית האמיר ג'אבר אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח את הפרלמנט, דבר שסימן את תום תקופת הזוהר של המדינה. ב-1982, עם הצניחה העולמית במחירי הנפט, התמוטטה הבורסה לניירות ערך של כויית ועמה החלה התדרדרות בכלכלתה. מלחמת עיראק-איראן זלגה לתחומה והרתיעה תיירים ומשקיעים. השקעות במחקר ופיתוח כמו גם בתרבות נעצרו ונוצר מתח בין כוויית לבין סדאם חוסיין, שליט עיראק, שהטיף להשתלטות ארצו על "המחוז הדרומי המורד של עיראק" (כלומר כוויית).

 

ב-3 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק למדינה ושלט בה עד פברואר 1991.

 

הפלישה למדינה ריבונית, בעלת זיקה מערבית ועתודות נפט הובילה את ארצות הברית להתערב, דבר שהוביל למלחמת המפרץ. כ-600 כווייתים דווחו כנעדרים במהלך השלטון העיראקי וסביר שהוצאו להורג. בתמורה לשחרור המדינה על ידי האמריקאים השיב האמיר ג'אבר את הפרלמנט (האספה הלאומית) על מכונו. ב-2003 שימשה כוויית כבסיס לפלישת ארצות הברית לעיראק במטרה להפיל את ממשלו של סדאם חוסיין.

 

לאחר מותו של ג'אבר אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח ב-2006, ירש אותו בנו סעד אל-עבדאללה א-סאלם א-סבאח, אך הוא הודח על ידי האספה הלאומית כעבור עשרה ימים והשלטון ניתן לאחיו של ג'אבר, סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר א-סבאח.

כף ורדה

הרפובליקה של כֵּף וֶרְדֶה (בפורטוגלית: República de Cabo Verde, נהגה: קָבּוּ וֶרדִי) היא רפובליקה המורכבת מקבוצת איים באוקיינוס האטלנטי, כ-500 קילומטרים מערבית לאפריקה. האיים יושבו לראשונה על ידי הפורטוגזים במאה ה-15. במרוצת השנים שימשו האיים כאחד המרכזים הגדולים לסחר בעבדים אפריקאים.

כף ורדה - היסטוריה

כשספינה פורטוגזית תחת הנהגתו של אלביס קדמוסטו הגיעה לאיי כף ורדה בשנת 1456 לערך, האיים לא היו מיושבים, אך היו מלאים בצמחייה. הם נקראו על שמו הפורטוגזי של חצי האי קאבו ורדה (הכף הירוק), השוכן בקצה המערבי של יבשת אפריקה (בסנגל של היום), כ-560 ק"מ מזרחה מן האיים.

 

הפורטוגזים, בהנהגתו של הנסיך אנריקה הספן, סיפחו את האיים לממלכתם ומשלחות פורטוגזיות נוספות ביקרו באיים. לאחר שש שנים, בשנת 1462, ייסדו באי סאו טיאגו את "ריבריה גרנדה" (היום סידדה ווליה), המושבה האירופאית הראשונה באזור טרופי. בהמשך, הפורטוגזים הביאו למושבה עבדים ממערב אפריקה. בשנת 1495 האיים הועברו באופן רשמי לשליטת פורטוגל.

 

בשנת 1581 שליטה על האיים הועברה לספרד, אך הם חזרו להיות מושבה פורטוגזית בשנת 1640.

 

עם גילוי אמריקה, נמצאו איי כף ורדה על נתיבי השיט בין אפריקה, אירופה ואמריקה, והמושבה שגשגה מעסקי סחר בעבדים במאה ה-16. השגשוג של ריבריה גרנדה הביא איתו פשיטות של פיראטים, דוגמת הפשיטות של סר פרנסיס דרייק בשנים 1582 ו-1585.

 

החל משנת 1747 האיים הוכו בבצורות רבות, אשר הביאו למותם מרעב של מעל 100,000 אנשים. הבצורות היו חמורות יותר מבעבר בגלל בירוא היערות ורעיית יתר. בעקבות ההרעה במצב הכלכלי, התרחשה הגירה גדולה של תושבי האיים, במיוחד לארצות הברית.

 

בנוסף לבצורות, האיים סבלו ממגפות ומהתפרצויות של הרי געש. הפסקת הסחר בעבדים במהלך המאה ה-19 תרמה להרעה במצב הכלכלי, בסוגרה מקור הכנסה חשוב של תושבי האיים. מקור זה הוחלף על ידי התגברות השיט באוקיינוס האטלנטי, והפיכת איי כף ורדה לתחנה ראשית בדרכי השיט. הירידה החדה בתנועת אוניות במהלך מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בכלכלת האיים.

 

עד לשנת 1878 הייתה מותרת עבדות באיים.

 

בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, עלו בארצות הברית דיבורים על הרחבת דוקטרינת מונרו לכלול גם את כף ורדה, כדי להגן על השייט באוקיינוס האטלנטי, וסנאטור אמריקני אף הציע להשתלט על האיים. בפועל, המלחמה לא הגיעה אל כף ורדה והם שמרו על הנייטרליות הפורטוגזית עד סוף המלחמה.

 

בשנת 1951 שינתה פורטוגל את המעמד של כף ורדה ממושבה למחוז. למרות זאת, בשנת 1956 הקים אמילקר קברל תנועה לשחרור כף ורדה וגינאה ביסאו.

 

בשנת 1961 החל מאבק מזוין, בעיקר בגינאה ביסאו. בשנת 1972 רוב השטח של גינאה ביסאו היה בשליטת התנועה, אך לא היו ניסיונות להרחיב את הפעילות לכף ורדה. רק בשנת 1974, לאחר מהפכת הציפורנים בפורטוגל החלה פעילות פוליטית בכף ורדה. ב-30 ביוני 1975 התקיימו בחירות כלליות וב-5 ביולי 1975 הוכרזה עצמאות האיים מפורטוגל.

 

בשנת 1990 בוטל סעיף בחוקה שביסס את השיטה החד-מפלגתית. ב-13 בינואר 1991 נערכו הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות בהן זכתה אחת המפלגות החדשות. בשנת 2013 שינתה המדינה את שמה הרשמי בכל השפות לרפובליקה של קאבו ורדה.

לאוס

לָאוּס, או בשמה המלא הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאוס (בלאית: ສາທາລະນະລັດ ປະຊາທິປະໄຕ ປະຊາຊົນລາວ, בתעתוק לעברית: סָתָלָנָלַט פָסָתִיפָטַי פָסָסוֹן לאָו) היא מדינה ללא מוצא לים בדרום-מזרח אסיה הגובלת עם מיאנמר והרפובליקה העממית של סין בצפון, וייטנאם במזרח, קמבודיה בדרום ותאילנד במערב. אוכלוסייתה מוערכת בכ-7 מיליון בני אדם (2015). מאז שנת 1975, השלטון בה הוא מרקסיסטי, קומוניסטי.

 

בירת המדינה, ויינטיאן, ממוקמת בסמוך לגבול עם תאילנד, ליד נהר המקונג.

לאוס - היסטוריה

 

ההיסטוריה של לאוס מתחילה מהקמת הממלכה של לן סאנג (מיליון הפילים) על ידי המלך פה נגום בשנת 1353. תחת שלטונו, הממלכה כללה את החלק הצפוני של תאילנד, כל לאוס ומחוז סטאנג טרנג שבקמבודיה. יורשיו, במיוחד המלך פוטיסארת' במאה ה־16, עזרו ליישם את זרם הטרוואדה הבודהיסטי כזרם הדומיננטי בממלכה.

 

במאה ה־17, ממלכת לן סאנג הדרדרה בגלל מאבקים ומריבות עם שכניה. בסוף המאה ה־18, סיאם השתלטה על החלק שכיום הוא לאוס. בעקבות הפיכת וייטנאם למושבה צרפתית, צרפת החליפה את סיאם והחלה לשלב את לאוס בתוך האימפריה הצרפתית. החוזה הצרפתי-סיאמי של 1907 הגדיר את התחום הנוכחי של לאוס עם תאילנד.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה, היפנים כבשו את הודו-סין, שכללה את לאוס. המלך סיסוואנג ונג של לואנג פראבאנג, שוכנע להכריז עצמאות מצרפת ב־1945, קצת לפני כניעתה של יפן. בתחילת 1946, כוחות צרפתיים כבשו מחדש את המדינה והעניקו לה אוטונומיה מוגבלת.

 

בזמן מלחמת הודו-סין הראשונה בין צרפת לבין התנועה הקומוניסטית בוייטנאם, הנסיך סופהנובונג יסד את ארגון ההתנגדות פאת'ט לאו (אדמות לאוס) שהתחייבה למאבק הקומוניסטי נגד הקולוניאליזם. ללאוס לא הוענקה ריבונות מלאה עד אשר צרפת הפסידה לוייטנאם ובעקבות ועידת ז'נבה לשלום ב-1954 אשר הובילו לעצמאות. בחירות נעשו ב-1955 והממשלה הקואליציונית הראשונה, ברשות הנסיך סוואנה פוהומה, נוסדה ב־1957. הקואליציה התמוטטה ב־1958 בעקבות חילוקי דעות וכוחות ימין השתלטו על הממשלה.

 

ועידת ז'נבה השנייה, שנערכה ב־1962-1961, תמכה בעצמאותה ובנייטרליות של לאוס. אף על פי שהמדינה ניסתה להיות נייטרלית, נוכחות צבאית אמריקאית וצפון וייטנאמית הולכת וגוברת במדינה גררה את לאוס למלחמת וייטנאם (1975-1954). במשך קרוב לעשור, לאוס סומנה כמדינה המופצצת ביותר בהיסטוריה של הלוחמה, כשארצות הברית רצתה להשמיד את דרך הו צ'י מין, שעברה במזרח לאוס. לא פחות מ-2000000 טונות של פצצות הוטלו עליה במלחמה.

 

זמן קצר לאחר שהסכם פריז לשלום הוביל לנסיגת כוחות ארצות הברית מוייטנאם, הסכם ויינטיאן (1973), בין המפלגה הקומוניסטית, מפלגת הלאו המהפכנית (LPRP), לבין הממשלה, הביא להפסקת אש ולתפקיד של ה־LPRP בקואליציה החדשה. המאבק הפוליטי בין הקומוניסטים, הנייטרלים והימנים נמשך. נפילת סייגון ופנום פן לידי כוחות הקומוניסטים באפריל 1975 האיצה את הדרדרותה של הקואליציה בלאוס. כמה חודשים אחרי ניצחון זה, פאת'ט לאו נכנסו לויינטיאן. ב-2 בדצמבר 1975, המלך ויתר על כס המלוכה במונרכיה החוקתית ו"הרפובליקה הדמוקרטית הקומוניסטית של לאוס" נוסדה. לאוס שמרה על קשרים הדוקים עם ברית המועצות ובנות בריתה המזרחיות, והתבססה על תמיכה של ברית המועצות עד התמוטטותה ב־1991.

לבנון

לבנון או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה; בצרפתית: République libanaise) היא מדינה ערבית במזרח התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ-10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-5.9 מיליון בני אדם (2016)  - המשתייכים לדתות ועדות שונות. ההיסטוריה המודרנית שלה רוויית סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים, ומעורבות שכנותיה והמעצמות בנעשה בה, עקב השלטון המרכזי החלש שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה.

 

הארץ נקראת על-שם הר הלבנון, בעל הצבע הלבן. השם המקראי הוא שמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لـُبـْنـَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban.

לבנון - היסטוריה - היסטוריה של לבנון

חבל הארץ הנקרא כיום לבנון היה מאוכלס כבר באלף החמישי לפני הספירה, ונמצאו בו שרידים מהתקופה הנאוליתית והכלקוליתית. בתקופת התנ"ך נחשב החבל כחלק הצפוני של ארץ כנען, ותושביו היו הפיניקים, עם כנעני הנמנה עם משפחת העמים השמיים המערביים, שעסק במסחר ובשיט ונחשב לממציא האלפבית הפיניקי. מלכי ממלכות יהודה וישראל קשרו איתם קשרים מסחריים ומדיניים הדוקים. חירם מלך צור סיפק לשלמה המלך ארזים לבניית בית המקדש, ואחאב מלך ישראל נשא לאישה את איזבל בת אתבעל, מלך צידון.

 

מאז עליית האימפריה האשורית במאה השמינית לפני הספירה היו הר הלבנון וחופיו נתונים לשלטונם של כובשים זרים: מלכי אשור ואחריהם מלכי מצרים, מלכי בבל, מלכי פרס, היוונים ואחריהם קיסרי רומא, הכובשים הערבים לבית אומיה ולבית עבאס והצלבנים בימי מסעי הצלב ואחריהם הממלוכים.

לבנון - היסטוריה - מהשלטון העות'מאני ועד מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור, והעניקו את השליטה באזור הרי השוף והסביבה לאמיר פח'ר אל דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען (בהמשך "בית שהאב"). באותה תקופה הונהגה מערכת פיאודלית מיוחדת שלא התבססה כמקובל על כפיפות לאדון אלא על חכירה. כמו בראש המערכת הפיאודלית האירופית, גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על שתוארו "אמיר ההר". אדמת הר-הלבנון חולקה ל-24 מוקאטעאת (אזורים). בראש כל מוקאטעה עמד שליט האזור – המוקטעג'י, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר שבתורו מחויב להפריש מס לואלי של צידון.

טבח עין דארה בשנת 1711 הביא בהדרגה לדלדול האוכלוסייה הדרוזית באזור דרום הר-הלבנון, אל מול הגירה לאזור של נוצרים מארונים. בשנות השלטון המצרי של מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה (1832–1840) בלבנון, ביטלו המצרים את האפליה המקובלת כלפי המארונים ובכך העלו עליהם את רוגזם של הדרוזים. בתקופת זו הושלם המהפך הדמוגרפי באוכלוסיית ההר מבחינת הרכב העדות: המארונים אשר היו מיעוט נהפכו לרוב גדול. עם הסתלקות איברהים פאשא מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר השני (1840) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר הסולטאן העות’מאני. על מנת להפיג את המתח הבין-עדתי ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי הכולל שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון: אחד מארוני והשני דרוזי.

לבנון - היסטוריה - ממלחמת העולם הראשונה עד מלחמת האזרחים

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נחתם בשנת 1920 הסכם סייקס-פיקו, במסגרתו הוקמה מדינת "לבנון הגדולה", בשליטה ישירה של צרפת. בכך למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים דרום לבנון, בקעת הלבנון, אזור החוף עם ביירות וצפון לבנון. על פי החוקה הלבנונית שהתקבלה בשנת 1926, בראש המדינה עמד נשיא (הראשון שבהם היה שרל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא הושתתה על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים. מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית. למעשה מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון – ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) 5:6, עובדה שעוררה חוסר-יציבות.

בבחירות 1943 זכו הנציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרלמנט. הממשלה אשר קמה – בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אלצלח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי.

 

באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת ועל זיקתם הרשמית המיוחדת אליה, ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב-22 במרץ 1945). כמו כן הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932, ובהתאם לכך לחלוקת התפקידים בממשלת לבנון בהתאם לו, חלוקה אשר השתנתה רק בעקבות הסכם טאיף משנת 1989. צרפת – שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, נאלצה להשלים עם עצמאות לבנון, שהוכרה רשמית ב-22 בנובמבר 1943.

 

לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים (השיעים) – שישבו בדרום – להגר לביירות. עקב הריבוי הטבעי הגבוה באוכלוסייה המוסלמית והדרוזית, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המארונים, המיעוט השולט, אשר רבים מקרב האליטה שלה החלו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי, וביתר שאת לאחר מלחמת האזרחים בלבנון ב-1958.

לבנון - היסטוריה - מלחמת האזרחים (1975–1990)

על רקע הכנה של המיליציות לעימות הצפוי, על ידי אגירת נשק והגברת האימונים פרצה מלחמת האזרחים ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת קודמים בלבנון.

 

הקבוצות הלוחמות העיקריות מהמחנה השמרני, אשר ביקשו לשמר את הסטטוס קוו (ומעמדם העליון של המארונים) היו: הפלנגות של מפלגת הכתאיב, הנמרים של המפלגה הליברלית הלאומית, שומרי הארזים ועוד מיליציות קטנות אחרות. המחנה המתון כלל את אש"ף, מפלגות קומוניסטיות, נאצריסטים לבנוניים, המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של הדרוזים, פשיסטים ונציונל-סוציאליסטים לבנוניים. סוריה שהתערבה במלחמה ב-1976 שינתה את עמדותיה מספר פעמים במהלך המלחמה, כשהיא תומכת לעתים במחנה השמרן ולעתים במחנה השמאלני. מיליציית אמל השיעית והמיליצה הפלסטינית א-סאעקה פעלו בדרך כלל בהתאם לעמדת דמשק. הצבא שמר על נייטרליות (למעט מקרים חריגים) ואיפשר ללחימה בין הצדדים להימשך.

 

מספר מעשי טבח מזעזעים של שני הצדדים, פיצולה לשניים של בירות והמשך הלחימה העיקשת משכו אליהם את תשומת הלב של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וממון לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון.

 

לאחר פלישת צה"ל ללבנון במבצע ליטני הוקם יוניפי"ל על ידי האו"ם כדי לשמור על הסדר באזור דרום לבנון. ב-1982 פתחה ישראל במלחמת שלום הגליל וסייעה למחנה השמרני, שבאותה התקופה אוגד תחת הכוחות הלבנוניים. נסיגת ישראל לרצועת הביטחון ב-1985 הותירה את המחנה השמרני בעמדת נחיתות, לוחמיו ספגו מספר תבוסות (בין היתר באזור טריפולי והרי השוף). השתלטותה ההדרגתית של סוריה על כל לבנון (למעט אזור הדרום) הובילה לעימותים בין צבא סוריה וגרורותיו לבין המיליציות הנוצריות. לאחר ההתנקשות בראש הממשלה ראשיד כראמה, מינה הנשיא המארוני אמין ג'ומייל לתפקיד ראש הממשלה מארוני נוסף, מישל עון מפקד צבא לבנון. המוסלמים התנגדו למינוי זה משום שתפקיד ראש הממשלה שמור למוסלמי סוני על פי האמנה הלאומית. בתגובה מונה סלים אל-חוס הסוני לראש הממשלה, לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה. במרץ 1989 הכריז מישל עון על "מלחמת שחרור" נגד הכיבוש הסורי בלבנון, מאבקו זכה לתמיכה בקרב חלק מהנוצרים בלבנון, אולם תמיכתם לא הבטיחה את הישרדותו הפוליטית.

 

ב-13 באוקטובר 1990 חוסלו (ויש האומרים נטבחו) כיסי ההתנגדות האחרונים של עון. הסכם טאיף שנחתם בשלהי 1989 איפשר לצדדים מוכי האבדות לחדול מלהלחם. ההסכם קרא לפירוק כל המיליציות הלבנוניות, וכולן אכן עשו כך למעט חזבאללה. ההסכם הגדיל את הייצוג המוסלמי בפרלמנט והקטין את סמכויותיו של הנשיא המארוני. נזקי המלחמה הוערכו על ידי קרן המטבע הבינלאומית בכ-25 מיליארד דולר, בלחימה נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים.

לבנון - היסטוריה - לאחר מלחמת האזרחים (1990–היום)

לאחר מלחמת האזרחים חולקה לבנון לשלושה חלקים בלתי שווים: צפון ומרכז לבנון היו נתונים לשליטת ממשלת בובות שנשלטה על ידי סוריה, רצועת הביטחון בדרום נשלטה על ידי ישראל בסיוע צד"ל. בין שני החלקים הקודמים הפרידה רצועה דקה יחסית של שטח שרובו בשליטת החזבאללה ומיעוטו (מובלעת ג'זין) בשליטת צד"ל.

 

במהלך שנים אלו התאוששה לבנון לאיטה, בהובלת רפיק אל-חרירי, שמונה בהמשך לראש ממשלת לבנון. הגורם העיקרי שהפריע במהלך תקופה זו להתאוששות הכלכלית היה העימותים בין ישראל לחזבאללה, שהתפרצו באופן חמור ב־1993 (מבצע דין וחשבון) וב־1996 (מבצע ענבי זעם). בעוד שבשנים הראשונות הייתה הסכמה כלל לבנונית על החיוניות של נוכחות הכוחות הסוריים, הרי מצב זה הלך והשתנה. תהליך זה הואץ משמעותית לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב־2000, שלאחריה אנשי כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) שבו לאזור.

הלחצים לעזיבת הסורים אלו גרמו לבסוף לקבלת החלטה 1559 של מועצת הביטחון ב־2 בספטמבר 2004 שקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון. מצב זה הגיע לכדי משבר לאחר רצח רפיק אל-חרירי שיוחס לסוריה. ההפגנות ההמוניות שפרצו בלבנון, שכונו "מהפכת הארזים", והפגיעות הרבות בפועלים סורים הכריחו את סוריה לפנות את כל כוחותיה הרשמיים עד ל־24 באפריל 2005. למרות נסיגתה של סוריה, המשיך ארגון חזבאללה להיות השליט בדרום המדינה, דבר שעורר התנגשויות חוזרות ונשנות עם ישראל ולבסוף הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006. לאחר המלחמה גבר הלחץ הלבנוני הפנימי על חזבאללה, שהואשם על ידי הכוחות האנטי-סוריים באחריות להרס שגרמה הלחימה, ובמעורבות ברצח חרירי.

 

בשנת 2014 פלשו כוחותיה של דאעש לערסול, עיירת גבול שנמצאת בסמוך לסוריה.

לוב

לוּב (בערבית: لِيبِيَا, לִיבִּיָא) היא מדינה בצפון אפריקה הגובלת בים התיכון, מצרים, סודאן, צ'אד, ניז'ר, אלג'יריה ותוניסיה. בירת לוב היא טריפולי.

 

עם שטח של כ-1,800,000 קמ"ר, לוב היא המדינה הרביעית בגודלה באפריקה, וה-17 בגודלה בעולם. הבירה, טריפולי, משמשת כביתם של 1,700,000 אזרחים לובים מתוך 6.4 מיליון איש החיים בלוב כולה. שלושת החלקים המסורתיים של המדינה הם טריפוליטניה (בצפון המדינה), פאזאן (בדרום-מערב), וקירנאיקה (במזרח). בשנת 2009 לוב החזיקה בתמ"ג הרביעי הגבוה ביותר ביבשת אפריקה ומיקומה במדד הפיתוח האנושי היה הגבוה באפריקה. מדדי הפיתוח הגבוהים הושפעו בעיקר מעתודות הנפט הגדולות; ערב פרוץ מלחמת האזרחים בלוב ב-2011, היא הייתה המדינה העשירית בעולם מבחינת עתודות הנפט המוכחות שלה.

 

במהלך מלחמת האזרחים הקימו המורדים את מועצת המעבר הלאומית, (ערבית: المجلس الوطني الانتقالي) בהנהגת מוסטפא עבד אל-ג'ליל, שהוכרה על ידי האומות המאוחדות. מועצת המורדים כינתה את המדינה "לוב" או "הרפובליקה של לוב" (בערבית: الجمهورية الليبية) ובמשך מספר חודשים פעלה במקביל לממשל מועמר קדאפי, שתחת הנהגתו המדינה נקראה הקהילייה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה (בערבית: الجماهيريّة العربيّة الليبيّة الشعبيّة الإشتراكيّة العظمى, תעתיק מדויק:

 

אַלְגַ'מַאהִירִיָּה אלְעַרַבִּיָּה אללִּיבִּיָה אלשַּעְבִּיָּה אלְאִשְׁתִרַאכִּיָּה אלְעֻטְ'מַא (מוסדותיה היו בעיר סירת). ב-20 באוקטובר 2011 נלכד קדאפי על ידי קבוצת מורדים ונרצח במהלך לינץ' שביצעו בו, וכך נותרה מועצת המעבר הלאומית הגוף השלטוני היחיד במדינה, עד להעברת סמכויותיה לפרלמנט באוגוסט 2012.

לוב - היסטוריה

 

התיישבות התקיימה בלוב עוד בתקופה הנאוליתית, החל בערך משנת 8000 לפנה"ס. במאה ה-7 לפני הספירה השתלטו על האזור הפיניקים. טריפוליטניה וקירנאיקה נכבשו במאה ה-1 לפני הספירה על ידי הרומאים ובהמשך עברו לשליטת העולם הביזנטי.

 

בשנת 642 לספירה נכבשה לוב על ידי שושלת בית אומיה המוסלמית. בשנת 1551 היא נפלה לידיה של האימפריה העות'מאנית. בראשית המאה ה-19 התקיימה המלחמה הברברית הראשונה בין ארצות הברית לבין חבל טריפוליטניה שבלוב.

 

בעקבות המלחמה האיטלקית-עות'מאנית ב-1911–1912 עברה לוב לשלטון איטליה, וכ-150,000 איטלקים התיישבו, ועבדו במדינה. לוב הפכה לחלק מ"איטליה הגדולה", התרבות האיטלקית הושלטה בלוב בתחומי החינוך, תרבות, מסחר שפה וקולינריה.

 

במהלך מלחמת העולם השנייה התקיימו בשטחה של לוב קרבות עזים, כחלק מהמערכה בצפון אפריקה בין כוחות איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לבין בעלות הברית. בין הקרבות הבולטים ניתן למנות את מבצע מצפן, מבצע צלבן, המצור על טוברוק, קרב גזאלה וקרב ביר חכים. בינואר 1943 נאלצו כוחות הציר לסגת, לאחר שכוחות בריטיים כבשו את נמל טריפולי.

 

לוב הכריזה על עצמאותה ב-24 בדצמבר 1951 בתמיכת האו"ם, בעקבות תנאי של בעלות הברית להסכם שלום עם איטליה. לוב הוכרזה כממלכה חוקתית וסידי אידריס הוכרז כמלך לוב. ב-1959 נמצא נפט רב במדינה, והדבר הביא לשינוי במעמד הכלכלי והעניין הבינלאומי בה. ב-1 בספטמבר 1969, קבוצה קטנה של קציני צבא בהנהגתו של מועמר קדאפי ביצעה הפיכה נגד המלך אידריס, שהוגלה למצרים. המשטר החדש ביטל את המלוכה, והכריז על הקמתה של "הרפובליקה הערבית הסוציאליסטית הלובית". מאז הקים קדאפי שלטון רודנות.

 

ב-14 באפריל 1986 הפציצה ארצות הברית את ארמונו של קדאפי בטריפולי כתגובה לחסות שנתנה לוב לפעולות טרור נגד אזרחים אמריקאים. האו"ם הטיל סנקציות נגד לוב ב-1992 בעקבות הפיגוע במטוס בלוקרבי. הסנקציות הוסרו ב-2003, לאחר שלוב קיבלה אחריות על הפיגוע והסכימה לפצות את משפחות הנרצחים וכן הסכימה לפרק את תוכנית הגרעין שלה(אנ'). ב-26 בפברואר 2004 הסירה ארצות הברית את החרם שהטילה על לוב במשך 23 שנים, על אף שהגבלות רבות עדיין נותרו במקומן, כמו סנקציות כלכליות ואיסור טיסות מארצות הברית ללוב.

 

ב-15 בפברואר 2011 החלו הפגנות ענק בלוב, ראשית בעיר בנגאזי ולאחר מכן בערים נוספות, בעקבות המהפכות במזרח התיכון, ובתגובה לאבטלה וחוסר הפיתוח במדינה וכן במטרה להדיח את מועמר קדאפי מתפקידו. עימותים נרחבים התפתחו בין המפגינים לתומכי קדאפי, מאות אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו. ההפגנות הובילו למלחמת אזרחים למעשה, שהביאה עימה פגיעה נרחבת באזרחים. החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם, מיום 17 במרץ 2011, התירה למדינות החברות לנקוט "בכל אמצעי דרוש" כדי להבטיח את שלום האזרחים בלוב. מועצת הביטחון פירטה רשימה של פעולות שכוללות הקפאת נכסים ואמברגו על מכירת נשק, אך גם התירה שימוש בכוח הזרוע, אם נחוץ. ב-19 במרץ, לאחר מתן אולטימטום יום קודם על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה, החלה התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב (2011).

 

ב-20 באוקטובר 2011, לאחר כחודש של לחימה, כבשו המורדים את המעוז האחרון של קדאפי ועיר הולדתו סירת, לאחר שכבשו את העיירה באני וואליד ב-17 באוקטובר. קדאפי נהרג בעת ניסיון הבריחה שלו מהעיר שבה הסתתר.

 

לאחר מכן החלה מלחמת אזרחים בין הממשלה של לוב לבין מתנגדי קדאפי הקוראים לעצמם "כוחות השריון של לוב". למלחמת האזרחים גם הצטרף בני עם הטוארג.

 

במאי 2014, החלה מלחמת האזרחים השנייה בלוב, ובנובמבר אותה שנה הצטרפה המדינה האסלאמית אל המלחמה, וכבשה את סירת. בינואר 2015, נערכו פגישות במטרה לבצע פיוס בין הצדדים היריבים בלוב.

לוקסמבורג

הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג (בלוקסמבורגית: Groussherzogtum Lëtzebuerg, בצרפתית: Grand-Duché de Luxembourg, בגרמנית: Großherzogtum Luxemburg) היא מדינה קטנה במערב אירופה שגובלת בבלגיה, בצרפת ובגרמניה. האוכלוסייה במדינה מונה כחצי מיליון נפש ושטחה 2,586 קילומטרים רבועים.

לוקסמבורג - היסטוריה

אף על פי שלפי מספר עדויות ההיסטוריה הלוקסמבורגית התחילה בזמן האימפריה הרומית, מקובל להתייחס לשנת 963 כנקודת ההתחלה שלה. בחמש מאות השנים שלאחר מכן עלה כוחו של בית לוקסמבורג בדוכסות, וחיסולו גרר את ביטול עצמאותה של לוקסמבורג. לאחר תקופה קצרה של שלטון דוכסות בורגונדיה, עברה לוקסמבורג לשלטון בית הבסבורג ב-1477.

 

לאחר מלחמת שמונים השנים הפכה לוקסמבורג לחלק מארצות השפלה הדרומיות (הספרדיות), שחזרו לחזקתה של שושלת הבסבורג (הפלג האוסטרי) ב-1713. לאחר הכיבוש בזמן המהפכה הצרפתית, ולפי חוזה פריז מ-1815, הוענק ללוקסמבורג מעמד של דוכסות גדולה הנמצאת באוניה פרסונלית עם הולנד. לפי ההסכם חולקה לוקסמבורג, דבר שנעשה בעבר ב-1659 ופעם נוספת ב-1839. אף כי ההסכמים הללו גרמו להקטנת שטחה של לוקסמבורג, הם חיזקו את מידת עצמאותה. עצמאות זו של לוקסמבורג נקבעה סופית לאחר משבר לוקסמבורג ב-1867.

 

בעשורים שלאחר מכן נכנסה לוקסמבורג למעגל ההשפעה של גרמניה, בייחוד לאחר שנפרדה מהולנד ב-1890. לוקסמבורג הייתה תחת שלטון כיבוש גרמני בין 1914 ל-1918 (מלחמת העולם הראשונה) ומאוחר יותר תחת שלטון גרמניה הנאצית בין 1940 ל-1944 (מלחמת העולם השנייה). לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה לוקסמבורג לאחת המדינות העשירות בעולם, כאשר היא נשענת על מערכת בנקאית מפותחת, יציבות פוליטית ואינטגרציה אירופית.

לטביה

רפובליקת לַטְבִיָה (בלטבית: Latvijas Republika) היא רפובליקה בצפון-מזרח אירופה. היא גובלת בים הבלטי, וידועה כאחת המדינות הבלטיות יחד עם אסטוניה וליטא, שגובלות בה מצפון ודרום בהתאמה. במזרח היא גובלת ברוסיה ובלארוס (בלארוסיה). בשנת 2004 הצטרפה לטביה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.

לטביה - היסטוריה - היסטוריה של לטביה

אזור לטביה נודע בעבר בשם 'ליבוניה' (Livonia) ו'לטגליה' (Latgalia) - ארצות בהן שכנו שני עמים בלטים אשר מהם יצא העם, התרבות והשפה הלטבית. רוב האזור היה תחת השפעת מסדר האבירים הטבטונים הגרמני החל מהמאה ה-13. במאות ה18 וה-19, השתלטה רוסיה על לטביה ואזורים סמוכים ולטביה הפכה לחלק מהאימפריה הרוסית. לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת העולם הראשונה הכריזה לטביה על עצמאותה בנובמבר 1918. תקופת העצמאות הזו נמשכה זמן קצר בלבד, לאחר שברית המועצות סיפחה את המדינה ב-17 ביוני 1940 בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב משנת 1939.

 

פרט לתקופת כיבוש נאצי קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה, נשארה לטביה סובייטית עד שרפורמות בקומוניזם הסובייטי כמו הגלאסנוסט גירו את תנועת העצמאות הלטבית, ולטביה זכתה לעצמאות מחודשת ב-21 באוגוסט 1991, זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות. מאז עצמאותה חיזקה לטביה את קשריה עם המערב, הורידה את תלותה ברוסיה לאפסית, והתקרבה לעולם המערבי. במשאל עם שנערך ב-20 בספטמבר 2003 הצביעו הלטבים בעד הצטרפות לאיחוד האירופי, והצטרפותה של לטביה נכנסה לתוקף ב-1 במאי 2004. לטביה גם הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.

לטביה - היסטוריה - שורשיו של העם הלטבי

התרבות הלטבית המוכרת כיום מורכבת ומושפעת בבסיסה משתי תרבויות עיקריות וידועות בהיסטוריה הלטבית- התרבות הליבונית והלטגלית. העם הליבוני היה ברובו על שפת הים הבלטי באזור המוכר כיום כמפרץ ריגה- התרבות הליבונית הייתה מורכבת ומושפעת משתי תרבויות-פינית ובלטית, התרבות הפינית השפיעה על שפתם הליבונית- שפה אוראלית פינית אשר דומה בעיקר לאסטונית, פינית והונגרית. העם הליבוני, מנהגיו ודרכיו היו דומים יותר לעמים הבלטים שישבו באותם הזמנים (תחילת המילניום השני) באזור לטביה וליטא העכשווי. כיום כמעט ואין עדויות לתרבות ולעם הליבוני ולשפתו פרט לכמה מוזיאונים קטנים ברחבי לטביה ו-12 כפרים קטנים אשר מוגדרים כליבונים ברחבי לטביה, כדוגמת הכפר יאונציאמס בפאתי ריגה, והשפה מדוברת בפי לא יותר מ-200 איש. התרבות השנייה אשר השפיעה באופן משמעותי על התרבות הלטבית היא התרבות הלטגלית, תרבות של עם אשר התיישב ברוב האזור המזרחי של לטביה כיום. העם הלטגלי היה מושפע גם בשפתו הלטגלית וגם בתרבותו מהתרבויות הבלטיות באזור בלבד ומעט מאוד מהצפוניות. בניגוד לליבונים ללטגלים יש עדויות רבות ושפתם עדיין מודברת בפי 200,000 איש ברחבי לטביה וברוסיה בגבול הלטבי. השפה הלטגלית נחשבת כיום כבת או אחות לשפה הלטבית כאשר הדמיון ביניהן עצום. כמו כן דרכיהם ומנהגיהם של הלטגלים דומים מאוד לאלו של הלטבים.

לטביה - היסטוריה - שלטון רוסי וסובייטי

במשך כ-200 שנה רוב לטביה הייתה בשלטון עצמי והגופים הסובבים אותה היו פרוסיה אשר שלטה בליטא וכן האימפריה הרוסית. כאשר התעצמה האימפריה הרוסית והייתה בעלת מספיק כוח היא נלחמה בפרוסיה על מנת להשיג שליטה במזרח אירופה (אוקראינה, בלארוס והמדינות הבלטיות- כיום) וניצחה, וכך לטביה נכבשה על ידי הכוחות הרוסים והפכה לחלק מהאימפריה הרוסית.

 

במשך כמעט 170 שנים שלטו הרוסים בלטבים עד אשר קרסה האימפריה הרוסית בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר ולטביה זכתה לעצמאות מחודשת לאחר זמן רב מאוד. עצמאות זו לא האריכה ימים.

 

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה חולקו רוב מזרח וצפון-מזרח אירופה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות. בשנת 1940 פלשו הסובייטים אל לטביה וכבשו אותה ואילו שנה לאחר מכן נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. במשך שנתיים הייתה לטביה תחת משטר נאצי, כחלק מנציבות הרייך אוסטלנד, עד לכיבושה מחדש ב-1943 על ידי הצבא האדום.

 

עם הכיבוש מחדש הוקמה רפובליקה סובייטית שנקראה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית. במשך השנים סבל העם הלטבי מהשלטון הסובייטי ופיתח שנאה של ממש כנגד השלטון וכנגד הרוסים שקיבלו אהדה מהשלטון להיישב בלטביה. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים החלו פעולות לאומיות בכמה מהרפובליקות של ברית המועצות. תנועת העצמאות הלטבית קיבלה גירוי והחלה במאבק כנגד השלטון הסובייטי עד להכרזת העצמאות של לטביה ב-21 באוגוסט 1991 וכך הוקמה הרפובליקה של לטביה (בלטבית: Latvijas Republika).

לטביה - היסטוריה - הרפובליקה הנוכחית

לאחר הכרזת העצמאות חזרו הסמל והדגל לשימוש לטבי רשמי ונוצר יחס שלילי כלפי הרוסים ברחבי המדינה. הרשויות הקשו מאוד על הרוסים לקבל את הזכות להתיישב בלטביה ולקבל אזרחות ודרשו מהם לעבור מבחנים רבים בשפה הלטבית על השפה, התרבות וההיסטוריה הלטבית על מנת לקבל את הזכות הזו. במשך השנים הראשונות של העצמאות גם היו רעיונות, קריאות ואהדה רבה מצד העם הלטבי לגרש את כל האזרחים והתושבים הרוסים חזרה לרוסיה, אך מעשים אלה סוכלו על ידי לחץ רב של רוסיה באו"ם. לטביה התקבלה לאו"ם והחלה לשפר ולהדק יחסיה עם מערב אירופה וצפון אמריקה על ידי יצירת קשרים חדשים ויחסי מסחר. הדבר הוביל להורדת התלות ברוסיה לאפס מרצון ולהתנתקות ממנה. עם השנים יחסים אלו התהדקו כאשר לטביה נכנסה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.

ליבריה

רפובליקת ליבריה (באנגלית: Republic of Liberia) היא מדינה בחוף המערבי של אפריקה. היא גובלת בסיירה לאון, גינאה וחוף השנהב.

 

מדינת ליבריה הוקמה בשנת 1847 על ידי עבדים משוחררים שיושבו בה על ידי סוכנויות אמריקניות. למרות זאת, כיום צאצאיהם מהווים רק 2.5% מהאוכלוסייה (המונה כ-4 מיליון תושבים), ואילו 95% מהתושבים הם בני השבטים המקומיים.

 

בסוף המאה ה-20 סבלה המדינה משתי מלחמות אזרחים: 1989 עד 1996 ו-1999 עד 2003.

ליבריה - היסטוריה

כבר ב-1461 הגיעו לחופי המדינה הקרויה כיום ליבריה ספינותיהם של מגלי ארצות פורטוגזים אשר קראו למקום "חוף הפלפל" (Costa da Pimenta) בשל שפע גרגירי הפלפל שמצאו בו. ב-1602 הקימו ההולנדים תחנת מסחר, אולם נטשו אותה כעבור כשנה. ב-1663 הקימו הבריטים מספר תחנות מסחר על חופי ליבריה של היום, אולם אין ידיעות נוספות על התיישבות קולוניאלית בחופי ליבריה עד בואם של העבדים המשוחררים.

 

בשנת 1822 רכשה האגודה האמריקנית להתיישבות, אגודה פילנתרופית אמריקנית, שטח במערב אפריקה במטרה להקים בית לאומי לעבדים משוחררים - ומכאן שם המדינה: liberty - חירות באנגלית. נשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס מונרו, עמד בראש האגודה ולכבודו נקראה עיר הבירה מונרוביה. האגודה יישבה בליבריה 20 אלף עבדים לשעבר, אשר הכריזו על עצמאותם ב־26 ביולי 1847 (והיו לתושבי המדינה העצמאית היחידה באפריקה למעט אתיופיה); ביום זה נחגג יום העצמאות של המדינה. העבדים המשוחררים שהתיישבו בליבריה נקראו ליבריאנים אמריקאים ומנו כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה.

 

אדווין בארקלי (1882–1955) כיהן כנשיא ליבריה משנת 1930 עד 1944, וסיכל איומים מצד גורמים שונים (בהם חבר הלאומים) על ריבונותה של ליבריה.

 

שני העשורים האחרונים של המאה העשרים, בישרו לליבריה חוסר יציבות בדמות שתי מלחמות אזרחים (1989 עד 1996 ו-1999 עד 2003).

 

הפיכה צבאית שחולל סמואל דו הביאה קץ לשליטה של קבוצת המיעוט של צאצאי העבדים מאמריקה על האוכלוסייה המקומית. ב-1989 חולל צ'ארלס טיילור הפיכת שלטון נוספת. מלחמת האזרחים בליבריה נמשכה גם לאחר הפיכה זו.

 

ב-1997 נערכו בליבריה בחירות, בהן נבחר טיילור לנשיא המדינה. המתמודדת אלן ג'ונסון-סירליף שהתייצבה מולו נאלצה לגלות לארצות הברית, לאחר שטיילור האשים אותה בבגידה במדינה. גם לאחר בחירות אלו נמשכו הקרבות במדינה, והחל מאפריל 1999 עד סוף 2000 - קרבות עם גינאה ועם מורדים בצפון ליבריה. ב-2003 הושג הסכם שלום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה, וטיילור מצא מקלט בניגריה. ב-2006 הוא נעצר וב-2008 עמד לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת פשעי מלחמה. ב-2012 הורשע טיילור ונידון לחמישים שנות מאסר.

 

אף על פי שנהוג לראות בהסכם השלום ב-2003 את סופם של הקרבות, המהומות והמרידות נמשכו גם לאחר מכן, ובאוקטובר 2004 נהרגו 16 איש במהומות.

 

ב-23 בנובמבר 2005 נערכו בליבריה בחירות דמוקרטיות, בהן ניצחה אלן ג'ונסון-סירליף (נשיאה בפועל מ-16 בינואר 2006), פוליטיקאית ותיקה וקשוחה. בכך הייתה ג'ונסון-סירליף לאישה הראשונה באפריקה שנבחרה לראשות מדינה.

ליטא

רפובליקת ליטא (בליטאית: Lietuvos Respublika) היא רפובליקה בצפון מזרח אירופה. ליטא גובלת בלטביה, בלארוס, פולין ורוסיה (קלינינגרד). היא ידועה כאחת המדינות הבלטיות, יחד עם אסטוניה ולטביה. בשנת 2004 הצטרפה ליטא לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.

ליטא - היסטוריה

ליטא נזכרת לראשונה בכתובים ב-14 בפברואר 1009, וגדלה להיות אומה חשובה בימי הביניים. היסטורית, ליטא נחשבת רשמית כמדינה החל מהכתרתו של מינדאוגאס כמלך ליטא ב-6 ביולי 1253 בבירה, וורוטה. מינדאוגאס הצליח לאחד דוכסים שלחמו זה בזה לאומה ולמדינה אחת. מאוחר יותר, במהלך כיבושיו של גדימינאס, ליטא הפכה להיות חלק מהדוכסות הגדולה של ליטא העצמאית והרב-לאומית, שכללה גם שטחים השוכנים כיום בבלארוס ובאוקראינה. הדוכסות הגדולה שלטה על חלק נרחב ממזרח אירופה מהים הבלטי ועד הים השחור במאה ה-15.

 

החל ב-2 בפברואר 1386, כשהרוזן הגדול יוגאילה הוכתר כמלך פולין, הדוכסות הגדולה התאחדה עם פולין באיחוד תחת שליט יחיד. ב-1569 פולין והדוכסות הגדולה התמזגו רשמית למדינה חדשה בשם חבר העמים הפולני-ליטאי. האיחוד נשאר בתוקף עד חוקת מאי הפולנית ב-1791, שביטלה את כל החלוקות המחוזיות ומיזגה את חבר העמים לממלכת פולין. הממלכה החדשה חולקה כעבור זמן קצר בין האימפריה הרוסית, פרוסיה והאימפריה האוסטרית כחלק מחלוקת פולין של שנת 1795.

 

ליטא חידשה את עצמאותה בשטח מוגבל ב-16 בפברואר 1918. היא איבדה את רוב שטחיה משכבר הימים לטובת ברית המועצות והייתה נתונה בסכסוך טריטוריאלי עם פולין (בנוגע למרכז ליטא וסובלקי) ועם גרמניה (בנוגע לקליפדה). בשנים 1918–1939 הייתה בירתה המוכרזת של ליטא, וילנה (וילניוס), תחת שלטון פולני; וקובנה (קאונאס) שימשה כמושב הממשלה, והוגדרה כבירה זמנית, משום שליטא לא הכירה בשליטת פולין בווילנה.

 

ב-1939, לאחר חלוקת פולין בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, בהתאם לסעיפים הסודיים של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב העבירה ברית המועצות את וילנה ואזורים נוספים שנכבשו במהלך פלישת ברית המועצות לפולין לליטא.

 

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בעקבות דרישת ברית המועצות מגרמניה שליטא תשאר בתחום השפעתה, פלשו הסובייטים ביוני 1940 לליטא. בעקבות זאת הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית וצורפה, על פי בקשת השלטון החדש לברית המועצות. בעקבות הכיבוש הסובייטי החל גל מעצרים נרחב - חשודים כאנטי קומוניסטים, חברי האליטה הצבאית והאקדמית, רבנים וראשי ישיבות יהודים, בורגנים וציונים נעצרו, נאסרו ואף נרצחו. אלפים מתושבי ליטא (בהם זקנים, נשים וילדים) נשלחו למחנות בסיביר.

 

ב-1941, לאחר פרוץ מלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות, נכבשה ליטא בידי הגרמנים בתוך שבוע. רבים מבני העם הליטאי קיבלו אותם בשמחה משום שהכיבוש הסובייטי הסתיים, אך במהרה התברר ששלטונות הכיבוש החדש הנהיגו משטר כיבוש אכזרי עוד יותר. מתנגדי המשטר הנאצי נרדפו ונרצחו. באותה שנה חיו בליטא כ-250,000 יהודים. כ-94 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בליטא הושמדה על ידי הנאצים בזמן הכיבוש. שוטרים ליטאים פרו-פשיסטים לקחו חלק פעיל בהשמדת היהודים. בסתיו 1944 כבשו הסובייטים את ליטא מידי הצבא הגרמני הנסוג וליטא שבה להיות רפובליקה סובייטית סוציאליסטית בברית המועצות עד 1990. ארצות הברית מעולם לא הכירה בסיפוח ליטא לברית המועצות.

 

עם התקדמות הגלאסנוסט, ובהנהגתה של תנועת "סאיודיס" (sajudis) האנטי-קומוניסטית והאנטי-סובייטית, הכריזה ליטא על עצמאותה המחודשת ב-11 במרץ 1990. ליטא הייתה הרפובליקה הסובייטית הראשונה שעשתה כך, אף-על-פי שכוחות סובייטים ניסו לדכא זאת עד לאוגוסט 1991, מה שהוביל, בסופו של דבר, להיסדקותה של ברית המועצות עצמה. הכוחות הרוסיים האחרונים עזבו את המדינה ב-31 באוגוסט 1993. עם זאת, אזרחים רוסיים רבים - רובם מהגרים וצאצאי מהגרים מרוסיה - עודם מתגוררים בליטא. חלקם נטולי מעמד אזרחי, כיוון שאינם דוברים ליטאית.

 

ב-4 בפברואר 1991, הייתה איסלנד למדינה הראשונה שהכירה בעצמאותה של ליטא ושוודיה הייתה הראשונה שפתחה שגרירות במדינה.

 

ליטא התקבלה כחברה מן המניין באו"ם ב-17 בספטמבר 1991. ב-31 במאי 2001 ליטא נהייתה החברה ה-141 במספר בארגון הסחר העולמי. מאז 1988 חיפשה ליטא לחזק את קשריה עם המערב וכך ב-4 בינואר 1993 הייתה למדינה הבלטית הראשונה שהגישה מועמדות לנאט"ו. ב-21 בנובמבר 2002 הוזמנה ליטא לפתוח במשא ומתן לחברות בנאט"ו וב-29 במרץ 2004 הייתה לחברה שווה מן המניין בארגון. ב-1 בפברואר 1998 צורפה ליטא כחברה-משקיפה (בעלת זכויות מוגבלות) באיחוד האירופאי; ב-16 באפריל 2003 חתמה על חוזה הצטרפות לאיחוד. 91% מאזרחי המדינה תמכו בצירוף ליטא לאיחוד במשאל עם שנערך ב-11 במאי 2003, וב-אחד במאי 2004 התקבלה ליטא כחברה מלאה באיחוד האירופאי.