פרד הויל - ספריו בעברית

פנים חדשות למדע, תרגם אהרון אמיר, ספרית אפקים, עם עובד, 1974
הענן השחור, הוצאת הוצאת זמורה ביתן, 1983

פרד הויל - פרסים

1968 - מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה בבריטניה (RAS)

1970 - מדליית ברוס (Bruce Medal)

1971 - פרס הנרי נוריס ראסל (Henry Norris Russell) של האגודה האסטרונומית האמריקאית (AAS)

1974 - המדליה המלכותית

1977 - פרס קלאמפקה-רוברטס (Klumpke-Roberts) מטעם החברה האסרונומית הפסיפית

1994 - פרס באלזן (Balzan Prize) באסטרופיזיקה

1997 - פרס קראפורד של האקדמיה השוודית למדעים באסטרונומיה

ג'ורג' ורנון הדסון

ג'ורג' ורנון הדסון (באנגלית: George Vernon Hudson; ‏ 20 באפריל 1867 - 5 באפריל 1946) היה אנטומולוג ואסטרונום אנגלי, והוגה שעון הקיץ המודרני.

 

הדסון נולד בלונדון, בנו השישי של צ'ארלס הדסון, אמן ומעצב ויטראז'ים.

 

עד גיל 14 כבר בנה לעצמו אוסף חרקים גדול ופרסם מאמר קצר בכתב העת The Entomologist. ב-1881 עבר עם אביו לנלסון, ניו זילנד. בגיל 16 החל לעבוד במשרד דואר בולינגטון, שם עבד עד 1918.

 

ב-1885 הצטרף לסניף ולינגטון של החברה המלכותית של ניו זילנד, הנקראה בזמנו החברה הפילוסופית של ולינגטון (Wellington Philosophical Society). הוא כיהן כנשיאה בשנים 1900, 1901 ו-1940.

 

ב-16 באוקטובר 1895 הגיש הדסון הצעה לחברה הפילוסופית של ולינגטון לניצול מוגבר של שעות היום שיושג על ידי הזזת השעון. באותה תקופה עבד במשמרות, וזמנו הפנוי במהלך היום, אותו ניצל לאיסוף חרקים, גרם לו להעריך את שעות האור. התגובה למאמר הייתה פושרת ולעתים לגלגנית.

 

בעקבות תפוצה רחבה של המאמר ומספר ניסיונות להגשים את חזונו של הדסון בקרייסטצ'רץ', הוא פרסם מאמר נוסף ב-1898. באירופה ובצפון אמריקה נהוג כיום שעון הקיץ במרבית ימי השנה – כשבעה חודשים לפחות.

 

הדסון היה חבר במשלחת מדעית אשר ערכה סקר גאולוגי באיי אוקלנד והאי קמפבל בשנת 1907. המשלחת התמקדה בחקר השדה המגנטי של כדור הארץ, אך עסקה גם באיסוף ממצאים בוטניים, אנטומולוגיים וזואולוגיים.

ג'ון די

ג'ון די (אנגלית: John Dee‏; 13 ביולי 1527 - 1608) היה מתמטיקאי, אסטרונום, אסטרולוג, גאוגרף ואוקוטוליסט אנגלי וולשי ידוע, וכמו כן היה היועץ של המלכה אליזבת הראשונה, וקיים קשרים עם שני השרים החזקים שלה, סר פרנסיס וולסינגהם והברון ברלי. די הקדיש את רוב חייו ללימודי אלכימיה, דיווינציה, ו-פילוסופיה הרמטית. מעט מאוד ידוע על משפחתו של די. ג'ון די היה גם המרגל של המלכה, והראשון בשירות החשאי הבריטי שנטל את הקוד "007", שהמספר 7 ייצג את עצמו ושני האפסים את עיני המלכה, וכשלוש מאות שנה לאחר מכן בחר הסופר הבריטי איאן פלמינג לכנות כך את ג'יימס בונד. די עסק גם בעולם המדע וגם בעולם הקסם בדיוק בתקופה שבה הובחנו כשונים.

ג'ון די - השכלתו

די למד בבית הספר של קתדרלת צ'למספורד, ומשם הצטרף לסגל האקדמי בקולג' סנט ג'ון באוניברסיטת קיימברידג'. הוא נכנס לעולם המדע והקסם בימיהם הראשונים. כאחד האנשים הידועים בזמנו, הוא הרצה באולמות התצוגה באוניברסיטת פריז כשעוד היה בשנות העשרים לחייו. ג'ון היה מקדם נלהב של המתמטיקה, ואסטרונום מכובד, מומחה בניווט, ומדריך לקפטנים לעתיד של מסעות התגלית של אנגליה (די יצר את האמרה "האימפריה הבריטית"). בביתו הייתה לו ספרייה בת 2000 ספרים, שהייתה בזמנו הספרייה הגדולה ביותר באנגליה. בנוסף, די התעניין מאוד ברוג'ר בייקון, שהיה פילוסוף אנגלי.

ג'ון די - מאגיה

בזמן לימודיו, הוא החל להתעמק בתורות הקסם ובפילוסופיה ההרמטית, והקדיש את השליש האחרון של חייו למטרות אלו בלבד. אדוארד קלי, אנגלי ממעמד נמוך שיכנע אותו שהוא מסוגל לדבר עם מלאכים בשפה שנקראה "השפה החנוכית" לפי ג'ון די, ובשנת 1584 הם הגיעו לפראג, שנחשבה בזמנם לבירת הכישוף של אירופה, ושם שוכנע, על ידי אדוארד קלי ו"המלאכים שלו", שעליו לשרוף את אוסף ספריו, וכך עשה. לפי דעה, הוא קיבל את כתב יד וויניץ' ממנזר בפראג, ומשם להנרי השמיני.

ג'ון די - ג'ון די בתרבות הפופולרית

 

די מככב בסדרה הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות בתור אנטגוניסט לצד ניקולו מקיאוולי ורבים אחרים.

 

צ'ארלס גרין

צ'ארלס גרין (באנגלית: Charles Green;‏ 1735 - 29 בינואר 1771) היה אסטרונום בריטי, שנודע במשימה שקיבל מן החברה המלכותית ב-1768, להצטרף אל המשלחת אל האוקיינוס השקט לתצפית במעבר נוגה על פני השמש בספינה "אנדבר" בפיקוד ג'יימס קוק.

צ'ארלס גרין - חייו - ילדות, נעורים ולימודים

גרין נולד ב-1735, בנו הצעיר של ג'ושוע גרין, איכר מצליח שחי בדרום יורקשייר. הוא למד, לדברי ויליאם ויילס, גיסו לעתיד, בבית ספר בסוהו בלונדון. את בית הספר ניהל אחיו הבכור, כוהן הדת ג'ון גרין, וגרין הצעיר היה לעוזר מורה בבית הספר והמשיך בלימודי האסטרונומיה עד שהצטרף לסגל מצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' בשנת 1760.

צ'ארלס גרין - חייו - קריירה באסטרונומיה

גרין התמנה לעוזר לאסטרונום המלכותי ג'יימס בראדלי, כמחליפו של האסטרונום צ'ארלס מייסון, שהצטרף למשלחת לכף התקווה הטובה לתצפית של 1761 במעבר נוגה על פני השמש. לאחר מות בראדלי ב-1762, המשיך גרין בתפקיד העוזר למחליפו של בראדלי נתניאל בליס עקב בריאותו המעורערת של בליס, נפל באותה תקופה חלק גדול מעבודת האסטרונומיה התצפיתית על גרין.

 

בשנת 1763 הורתה "מועצת קו האורך" לגרין ולאסטרונום נוויל מסקלין לצאת למסע אל ברבדוס ולפעול שם כמשגיחים במבדק כרונומטר H4 של ג'ון הריסון, שהשתתף בתחרות "פרס קו האורך", הפרס שהציעה ממשלת בריטניה למי שימציא שיטה מדויקת לקביעת קו האורך של אונייה בלב ים.

 

בין תפקידיהם, לאחר שהגיעו לברבדוס והמתינו להגעת הכרונומטר על ספינה אחרת, הייתה קביעת קו האורך המקומי על ידי צפייה בירחים הגליליאניים של צדק, ולאחר הגעת המנגנון שהיה בפיקוח בנו של הריסון, ויליאם, השוואת התוצאות שישיג הכרונומטר עם התצפיות האסטרונומיות שלהם כדי לעמוד על דיוק המנגנון. במסע לברבדוס, גם עשו השניים שימוש בתצפיותיהם לקביעת מידת הדיוק של הניווט בהסתמך על מרחק הירח, השיטה של מסקלין עצמו לחישוב קו האורך של ספינה בלב ים. ויכוח התעורר בין מסקלין לוויליאם הריסון, וגרר אליו גם את גרין, כיון שהריסון היה בדעה, שמסקלין איננו צופה בלתי משוחד והנו יריב של אביו במירוץ להשגת פרס קו האורך. הפשרה שהושגה לבסוף קבעה, שגרין ומסקלין יתחלפו ביניהם לסירוגין בבדיקת המנגנון של מסקלין, מיום אחד למשנהו.

 

רצה המקרה, ושיבתו של גרין לאנגליה בסתיו 1764 ארעה סמוך למותו של נתניאל בליס; גרין חזר לגריניץ' להמשיך את עבודתו של בליס עד שיתמנה אדם חדש למשרת האסטרונום המלכותי. הסתבר, שלמשרת האסטרונום המלכותי החדש התמנה נוויל מסקלין. גרין עבד זמן קצר בעוזרו, אך עזב אתץ גריניץ' בעקבות חילוקי דעות עם הממונה החדש. בדו"ח של ויילס נאמר, שגרין היה מעורב בסקר לקביעת הכדאיות של שינוע מים מן הנהר קולן בהרטפורדשייר לאספקת מים למרילבון בלונדון, אם כי הסקר של גרין אישר את חששותיהם של בעלי טחנה במורד הזרם, שכריית התעלה תביא לירידה משמעותית באספקת המים הדרושה לפעולתם והתוכנית ירדה מעל הפרק. אף כי דבר זה איננו מוזכר בביוגרפיה הקצרה של ויילס, גרין מופיע ברשומות כגזבר של אוניית הצי המלכותי "אורורה" בשנת 1768. באותה שנה, מינתה אותו החברה המלכותית להילוות אל ג'יימס קוק במסעו לתצפית במעבר נוגה על פני השמש. על אף חילוקי הדעות הקודמים ביניהם, המליץ מסקלין, שישב ב"וועדת מעבר ונוס", על עוזרו לשעבר לתפקיד זה.

צ'ארלס גרין - מסע ה"אנדבר" ומעבר נוגה על פני השמש

גרין הצטרף למסע הראשון של ג'יימס קוק בשנת 1768, בלוויית משרת. גרין היה אחד משני האסטרונומים הרשמיים שמינתה החברה המלכותית לצפות בליקוי; השני היה קוק עצמו, שהיה תצפיתן מוכשר בזכות עצמו. החברה הבטיחה לגרין שכר של 200 גיני למילוי התפקיד. (לקוק הובטחו 100 גיני בתמורה לחלקו בעריכת התצפיות.) החברה המלכותית סיפקה מכשירים למשלחת, בהם שני טלסקופים מחזירי אור שבנה המתמטיקאי ג'יימס שורט, שני שעונים וקואדרנט, מכשיר אסטרונומי למדידת גובהם של גרמי שמיים; את אלה השלימו טלסקופ שהיה ברשותו של דניאל זולאנדר וטלסקופ נוסף, שסיפק הצי המלכותי.

 

המשלחת הגיע לטהיטי, האתר הנבחר לתצפית בליקוי, ב-11 באפריל 1769 ועגנה במפרץ מאטאביי שבחופו הצפון-מערבי של האי יומיים לאחר מכן.

 

מחנה בשם "פורט ונוס" הוקם ועד ראשית מאי הוצב הציוד האסטרונומי במקומו. גרין ייחס חשיבות ראשונה במעלה לחישוב המיקום המדויק של האתר, שאותו חישב בשיטת המרחק הירחי ובצפייה בירחי צדק. העלמת הקואדרנט מן המחנה - אם בידי ילידי טהיטי ואם על ידי חברים במשלחת, שסחרו בו עם המקומיים - איימה להכשיל את המבצע, אבל המכשיר נמצא עד מהרה, אם כי מפורק לחלקים וניזוק במידת מה, על ידי בוטניקאי המשלחת ג'וזף בנקס, יחד עם גרין.

 

יום הליקוי, 3 ביוני, היה בהיר והליקוי נראה בשלמותו. אף כי קוק נקט באמצעי זהירות בשליחת שתי קבוצות לאיים סמוכים, קבוצת התצפית העיקרית נשארה בפורט ונוס, שם תיעדו גרין וקוק וכן, באופן עצמאי, זולאנדר את זמני הליקוי. קוק ציין ביומן הספינה, שבין הזמנים שנרשמו על ידי שלושת הצופים לתיעוד המגע היו הבדלים ניכרים; החריגה הזאת, שמקובל לייחסה כיום לאפקט הטיפה השחורה, חוללה לאחר זמן ספק משמעותי בדעת החברה המלכותית ונוויל מסקלין, באשר לתועלת שבתצפיות ולערכן.

צ'ארלס גרין - ביקורת על גרין ותצפיותיו

עקב מותו של גרין במסע חזרה, הוטלה מלאכת איסוף וניתוח התוצאות של תצפיותיו תחילה על קוק, ובהמשך על נוויל מסקלין. קוק הודה, שרשימותיו של גרין לא היו מסודרות, כאשר בדק אותן לאחר מותו של גרין, וכי חלק מחישובי הזמנים תועדו באופן בלתי עקבי במסמכים שונים של האסטרונום.

 

האסטרונום המלכותי מתח ביקורת על עבודתו של גרין, בייחוד על התצפיות שגרין ערך לחישוב קו הרוחב וקו האורך של פורט ונוס. כדבריו,

 

יש להודות, שתוצאות התצפיות הללו, שרובן נעשו בידי מר גרין, שונות יותר זו מזה משהיו צריכות להיות או מאלה שנעשו בידי צופים אחרים עם קואדרנטים בני אותו גודל ושורטטו על ידי אותו צייר, ואת הסיבה לכך, אם אינה נובעת מחוסר תשומת לב וכבוד מצד הצופה אינני יודע למה לייחס.

 

ראוי לציין, שאם כי זמני המגעים שמסרו שלושת הצופים (גרין, קוק וזולאנדר) שהיו נוכחים בפורט ונוס, שונים זה מזה, הם אינם מציגים דפוס של חוסר עקביות, שאפשר לייחס לצופה אחד לבדו.

צ'ארלס גרין - המסע הבא של "אנדבר" ומות גרין

לאחר היציאה מטהיטי, המשיכה ה"אנדבר" בדרכה לכיוון דרום-מערב, וקוק הוציא לפועל את ההוראות שקיבל להמשך החקר של האוקיינוס הדרומי.

 

המשלחת הגיעה לניו זילנד באוקטובר 1769, ולגרין ניתנה הזדמנות לצפות במעבר כוכב חמה על פני השמש מן היבשה. הנחיתה התבצעה בלשון-ים, שתיקרא בהמשך מפרץ מרקורי, ב-3 בנובמבר; גרין צפה בליקוי בהצלחה ב-9 בנובמבר.

 

בהגיעם לאוסטרליה, ובמהלך השיוט לאורך החוף, ביוני 1770, נתן קוק את השם גרין לאי סמוך לחוף קווינסלנד, על שם האסטרונום. בזמן זה היה גרין חולה בצפדינה.

 

ה"אנדבר" נאלצה לפנות לבאטוויה שבאינדונזיה (כיום ג'קרטה) לצורך תיקונים. מחלות רבות נפוצו בעיר שבשליטתל ההולנדים, בהן מלריה ודיזנטריה; גרין נדבק בדיזנטריה ומת ב-29 בינואר 1771, שנים-עשר יום לאחר שהספינה הפליגה מן הנמל. ברשומה שכתב ביומן הספינה לתיעוד מותו של גרין, הוסיף קוק, שבריאותו של גרין הייתה רעועה מזה זמן וכי אורח חייו תרם למותו בגיל צעיר. דין וחשבון שהתפרסם בעיתון לונדוני תיאר את שעותיו האחרונות: "הוא היה חולה במשך זמן מה, והרופא הורה לו לשמור על חום גופו, אך בהתקף טירוף הוא קם בלילה ממיטתו ושירבב את רגליו מבעד לאשנבים, וזה הדבר שגרם למותו."

צ'ארלס גרין - משפחה

גרין נשא לאישה את אליזבת לונג במרץ 1768 בלונדון. רישומי החברה המלכותית מזכירים קצבה של 50 ליש"ט לשנה לאשתו למשך המשלחת.

 

אחותו של גרין, מרי, נישאה לאסטרונום ויליאם ויילס, שהשתתף במשלחת של החברה המלכותית אל מפרץ הדסון, לצפות במעבר נוגה על פני השמש בשנת 1769 והחליף את גרין במסע הבא של קוק.

ג'נט טיילור

ג'נט טיילור (13 במאי 1804 – 25 בינואר 1870) נולדה ג'נט איון,והיא הייתה אסטרונומית אנגלית ונווטת מומחית. במהלך חיים אקטיביים ומלאי הצלחה, היא פרסמה עבודות שונות על אסטרונומיה וניווט, הקימה אקדמיה להוראת הנושאים האלה, והייתה המנהלת של מחסן אשר התמקד בהפצה, ייצור ותיקון של מכשירי ניווט. האקדמיה שלה הייתה מאוד נחשבת, והומלצה על ידי חברת הודו המזרחית, בית טריניטי, הימייה. כהכרה בעבודתה, הוענקו לה מדליות על ידי מלכי פרוסיה והולנד, והחוק שלה לחישוב  קוי רוחב מגבהים תואר כ "גאוני".

 

טיילור הייתה אחת הנשים המעטות אשר עובדו כמכינות מכשור מדעי בלונדון במאה ה-19. "מחשבון המרינרים" שלה, שנהיה פטנט בשנת 1834, נדחה על ידי האדמירליות.[4] עם זאת, הוענקה לה פנסיית רשימה אזרחית בשנת 1860 "בתמורה לעבודה הנדיבה בהאוכלוסייה עובדת הים של לונדון".

הרמן בונדי

הרמן בונדי (Hermann Bondi‏; 1 בנובמבר 1919, אוסטריה - 10 בספטמבר 2005, קיימברידג', בריטניה) היה פיזיקאי, קוסמולוג ומתמטיקאי יהודי אשר חי באוסטריה ובאנגליה. הוא מוכר בזכות פיתוח תאוריית המצב היציב יחד עם פרד הויל ותומאס גולד כאלטרנטיבה למודל המפץ הגדול. בנוסף ביצע תרומות חשובות לתורת היחסות הכללית.

הרמן בונדי - אודות

נולד בווינה למשפחה יהודית. אביו היה רופא. למד ב-Realgymnasium בווינה. כבר בנעוריו הראה יכולות יוצאות דופן במתמטיקה. המתמטיקאי אברהם הלוי פרנקל, קרוב משפחה רחוק של בונדי נפגש עמו בהמלצת אימו של הרמן, והוא הפגיש בינו לאסטרופיזיקאי ארתור אדינגטון. אדינגטון המליץ לבונדי ללמוד בטריניטי קולג' בקיימברידג', לונדון. בונדי החל את לימודיו שם בשנת 1937. הוריו הצליחו להימלט מהנאצים בכך שברחו לשווייץ לפני האנשלוס ואחר כך התיישבו בניו יורק.

 

בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא הוחזק באי מאן, ואחר כך בקנדה, כאזרח של מדינת אויב. הוא שוחרר לקראת סוף שנת 1941 יחד עם תומאס גולד שהוחזק גם הוא והם החלו לעבוד עם פרד הויל על פיתוחי רארד. בשנת 1946 קיבל אזרחות בריטית.

 

בין השנים 1945-8 שימש כמרצה למתמטיקה באוניברסיטת קיימברידג'.

הרמן בונדי - תרומתו המחקרית

 

בשנת 1948 ניסח יחד עם פרד הויל ותומאס גולד את תאוריית המצב היציב כאלטרנטיבה למודל המפץ הגדול. לפי התאוריה שלהם, היקום מתרחב באופן תמידי, אולם כל הזמן נוצר חומר חדש מכוכבים וגלקסיות כך שצפיפות הממוצעת ביקום נשארת.

 

התאוריה הייתה אחת משתי ההשערות המקובלות עד לגילויה של קרינת הרקע הקוסמית אשר היטתה את הכף לטובת מודל המפץ הגדול.

 

בונדי תורם רבות להבנת נושא גלי הכבידה, והציג מושגים כמו קאורדינטות הכבידה של בונדי, חשבון חדו"א-K של בונדי (Bondi k-calculus), ואת מסת בונדי.

 

בשנת 1977 מונה כמדען הראשי למשרד האנרגיה האנגלי ושימש בתפקיד כשלוש שנים. בשנים 1971-7 שימש כיועץ מדעי למשרד הביטחון. שימש כמנהל של European Space Research Organization.

 

על עבודתו זכה במדליית אלברט איינשטיין.

הרמן בונדי - חיים אישיים

 

בונדי, שנולד למשפחה יהודית, היה אתאיסט והומניסט חילוני בדעותיו. הוא שימש כנשיא אגודת ההומניסטים הבריטית בין השנים 1982 ל-1999 והיה נשיא ההוצאה לאור Rationalist Press Association.

 

הוא נישא לאשתו כריסטינה בשנת 1947, אותה הכיר כשהייתה חוקרת אצלו. לזוג היו שני בנים ושלוש בנות.

רוברט אינס

רוברט אינס (Robert Thorburn Ayton Innes‏) - (10 בנובמבר 1861 - 13 במרץ 1933) היה אסטרונום סקוטי-דרום אפריקאי, שנודע בכך שגילה בשנת 1913 את פרוקסימה קנטאורי, ומספר כוכבים בינארים.

 

נולד באדינבורו, סקוטלנד. בתחילת דרכו היה סוחר יינות. אינס החל את דרכו באסטרונומיה במעקב אחרי מסלוליהם של כוכבי הלכת מאדים ונוגה. אחר כך הצטרף למצפה כוכבים ובו חקר כוכבים כפולים. גילה בשנת 1923 את הכוכב הקרוב ביותר למערכת השמש וכינה אותו בשם פרוקסימה קנטאורי.

 

על שמו נקראים מכתש אינס על הירח ואסטרואיד 1658.

אדמונד היילי

 

אדמונד היילי (באנגלית: Edmond Halley)‏ (8 בנובמבר 1656 - 14 בינואר 1742) היה אסטרונום, גאולוג, מתמטיקאי, מטאורולוג ופיזיקאי אנגלי.

 

היילי נולד בלונדון ב-1656. בשנת 1703 התמנה לפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1720 מונה למשרת האסטרונום המלכותי בה החזיק עד מותו ב-1742.

 

היילי היה הראשון שפרסם רשימה המונה 341 כוכבים הנראים מחצי הכדור הדרומי. היה הראשון שפרסם לוח על רוחות הדרום והמונסונים וקישר את תנועת הרוחות עם התחממות כדור הארץ על ידי השמש, היה הראשון שתיעד את הקשר בין הלחץ הברומטרי והגובה מעל פני הים. בשנת 1690 פותח על ידי היילי פעמון הצלילה הראשון שכלל גם אספקת אוויר במהלך שהותו של הצוללן מתחת למים.

אדמונד היילי - שביט היילי

 

בתחילת המאה ה-18 חקר מסמכים שתיארו כוכבי שביט שנצפו בעבר. הוא מצא שכל 76 שנים בקירוב עובר כוכב שביט בחלק מסוים של השמים. היילי סבר שזה עשוי להיות אותו כוכב שביט, שמסלולו מוביל אותו לחזור לקרבת כדור הארץ באופן מחזורי. הוא פנה אל אייזיק ניוטון, שהסביר כיצד קובעים חוקי המכניקה השמימית את מסלולו האליפטי של כל גרם שמים. היילי הנסער עודד את ניוטון לפרסם את התאוריה שלו, ואף תמך בכספו בפרסום ספרו הגדול, הפרינקיפיה מתמטיקה.

 

בספרו Synopsis Astronomia Cometicae ‏ (1705), היילי חזה כי כוכב השביט ישוב ב-1758, ויעבור באותו אזור בשמים. השביט שב בחג המולד של 1758, כשהיילי כבר לא היה בין החיים, ונקרא מאז על-שמו - "שביט היילי".

אדמונד היילי - כדור הארץ החלול

היילי היה המדען הראשון שהגה את תאוריית כדור הארץ החלול. בשנת 1621 פרסם היילי מאמר כי כדור הארץ מורכב מכדורים קונצנטריים שלהם יש קטבים מגנטיים. תאוריה זו באה להסביר את הסטייה המגנטית של כדור הארץ. היילי טען כי בכדורים הפנימיים חיים אנשים, חיות ויצורים שונים וכי שמשות קטנות מאירות את החללים.

אדמונד היילי - על שמו

כוכב השביט היילי - צפה את חזרתו

מכתש היילי - על מאדים

מכתש היילי - על הירח

תחנת מחקר היילי - אנטארקטיקה

יאן מיאוס

יאן מיאוס (Jean Meeus; נולד ב-1928) הוא אסטרונום בלגי, שהתמחותו הידועה היא בחישוב תנועות ומסלולים של גרמי שמים שונים.

יאן מיאוס - ביוגרפיה

מיאוס נולד בבלגיה. הוא בוגר אוניברסיטת ליוון (Leuven) במתמטיקה. עבד לפרנסתו במשך ארבעים שנה כמטאורולוג בשדה התעופה של בריסל, עד ליציאתו לגמלאות בשנת 1993.

 

התחום בו התבלט מיאוס במיוחד, הוא בפישוט והנגשת דרכי חישוב מורכבות של מסלולים ומיקומים של גופים שונים בחלל. הוא פיתח אלגוריתמים שבאמצעותם ניתן לחשב את המסלולים והמיקומים באמצעים פשוטים, הנגישים לכל אחד.

 

ב-1986 זכה בפרס "Amateur Achievement Award" של האגודה "Astronomical Society of the Pacific".

 

האסטרואיד "מיאוס 2213" נקרא על שמו.

ז'ורז' למטר

ז'ורז' אנרי ז'וזף אדואר למטר (בצרפתית: Georges Henri Joseph Édouard Lemaître;‏ 17 ביולי 1894, 20 ביוני 1966) היה אסטרופיזיקאי וכומר קתולי בלגי, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה הקתולית של לוון, שהיה הראשון להציע את תיאורית המפץ הגדול, לה הוא קרא היפותזת "האטום הקדמוני". כונה גם "האב למטר" ומאז 1960 "מוניסיניור למטר".

ז'ורז' למטר - תחילת חייו

למטר נולד בשרלרואה וסיים שם בית ספר תיכון ישועי. בגיל 17 החל ללמוד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הקתולית של לוון. לימודיו נקטעו ב-1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שבה שירת בצבא בלגיה כקצין תותחנים. על אומץ ליבו במלחמה הוענק לו עיטור צלב המלחמה.

 

אחרי המלחמה החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה וכמו כן לימודי כמורה. ב-1920 הוא סיים את הדוקטורט על "קירובים של פונקציות רבות משתנים ממשיים", בהדרכתו של שארל דה לה ואלה פוסן. ב-1923 הוסמך לכמורה. ב-1923 למד אסטרונומיה באוניברסיטת קיימברידג' ועבד עם ארתור אדינגטון שלימד אותו קוסמולוגיה, אסטרונומיה ואנליזה נומרית.

 

ב-1924 נסע לשנה לקיימברידג', מסצ'וסטס, שם עבד עם הארלו שייפלי במצפה הכוכבים של הרווארד, והתחיל דוקטורט ב-MIT בכותרת "השדה הגרוויטציוני בספירה זורמת של צפיפות אינווריאנטית אחידה לפי תורת היחסות" ("The gravitational field in a fluid sphere of uniform invariant density according to the theory of relativity"). כשחזר ללוון ב-1925, החל לעבוד כמרצה במשרה חלקית תוך כדי שהמשיך את המחקר לדוקטורט ב-MIT. אחרי הגשת הדוקטורט ב-1927 התמנה לפרופסור בלוון.

ז'ורז' למטר - התפשטות היקום והמפץ הגדול

ב-1927 פרסם בכתב עת מדעי בלגי את העבודה שהביאה להכרה בינלאומית: "יקום הומוגני בעל מסה קבועה ורדיוס גדל מסביר את המהירות הרדיאלית של ערפיליות חוץ-גלקטיות". במאמר זה העלה לראשונה את הרעיון של התפשטות היקום לפי תורת היחסות הכללית ונתן הערכה למה שאחר כך נקרא קבוע האבל. חישובים דומים ביצע כמה שנים לפני כן בברית המועצות הפיזיקאי אלכסנדר פרידמן, אולם למטר לא ידע עליהם עד ששוחח עם אלברט איינשטיין בכנס סולווה שנערך ב-1927. איינשטיין באותה תקופה לא האמין שהיקום מתפשט, ואמר ללמטר על עבודתו: "החישובים שלך נכונים, אבל הפיזיקה שלך איומה".

 

בגלל שמאמרו של למטר התפרסם בכתב עת בלגי שלא היה מוכר בקהיליה המדעית הוא זכה לתשומת לב מועטה, עד שב-1930 פרסם אדינגטון ב"Monthly Notices of the Royal Astronomical Society" פרשנות למאמרו של למטר מ-1927, בו הוא כינה אותו "פתרון מבריק" לבעיות יוצאות הדופן של הקוסמולוגיה. ב-1931 פורסם שם גם מאמרו המקורי של למטר בתרגום לאנגלית, יחד עם תגובתו של למטר להערותיו של אדינגטון.

 

בעקבות כך הוזמן למטר ללונדון להשתתף בכינוס של "האגודה הבריטית לקידום המדע" על הקשר בין היקום הפיזיקלי לרוחניות. שם לראשונה למטר הציג את הרעיון שהיקום התפשט מנקודה התחלתית לה הוא קרא "האטום הקדמוני". למטר תיאר את התאוריה שלו גם כ"ביצה קוסמית שהתפוצצה ברגע הבריאה". הוא פרסם דברים אלה גם במאמר ב"Nature".‏

 

בכך היה למטר הראשון שהציע את מה שנקרא אחר כך "המפץ הגדול" (שם שטבע ב-1940 פרד הויל, שניסה ללעוג לרעיון לו התנגד בחריפות).

 

איינשטיין שבתחילה התנגד לרעיון של התפשטות היקום שינה את דעתו, וב-1933 השניים השתתפו במסע הרצאות בקליפורניה. באחת מהן, אחרי שלמטר הרצה קם איינשטיין ואמר: "זה ההסבר היפה והמספק ביותר לבריאה ששמעתי מעודי".

ז'ורז' למטר - המשך עבודתו

 

 

למטר המשיך במחקר בתחומי האסטרונומיה והקוסמולוגיה. בנוסף, שם עם השנים דגש יותר ויותר גדול על חישוב נומרי, והתעניין במחשבים ובתכנות. הוא היה הראשון שהכניס מחשב לאוניברסיטה שלו. אחד מתלמידיו אף טען שהוא היה מעורב בפיתוח של התמרת פורייה מהירה.

 

נבחר כחבר באקדמיה האפיפיורית למדעים עם יסודה מחדש ב-1936 וב-1960 מונה לנשיאה, תפקיד בו כיהן עד מותו. ב-1953 היה הראשון לזכות במדליית אדינגטון.

סוברהמניאן צ'נדראסקאר

 

סוּבּרהמַניאן צַ'נדראסֶקאר (19 באוקטובר 1910 – 21 באוגוסט 1995) היה אסטרופיזיקאי ומתמטיקאי אמריקאי ממוצא טמילי.

סוברהמניאן צ'נדראסקאר - קורות חייו

סוּבּרהמַניאן צַ'נדראסֶקאר נולד ב־19 באוקטובר 1910 בלאהור (כיום בפקיסטן) למשפחה טמילית הינדית אמידה ומשכילה. דודו היה ונקאטה רמאן, חתן פרס נובל בפיזיקה לשנת 1930. הוא למד לתואר בפיזיקה בפרזידנסי קולג' בצ'נאי שבמדראס.

 

בשנת 1930 זכה במלגה מטעם ממשלת הודו באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, בה למד לקראת תואר דוקטור. בשנה השלישית ללימודיו שהה במכון לפיזיקה תאורטית בקופנהגן, דנמרק, בניהולו של נילס בוהר. בצעירותו נודע כגאון, והתמחה לא רק בפיזיקה אלא גם בגרמנית ובספרות אנגלית.

 

צַ'נדראסֶקאר העיד על עצמו שיכל לקרוא בקלות 100 עמודים בשעה.

 

ב־1935 חישב את גבול צ'נדראסקאר, קבוע פיזיקלי המגדיר את המסה הסופית המקסימלית שיכולה להיות לננס לבן, הקרוי על שמו.

 

ב־1942 הוא גילה ביחד עם הפיזיקאי הברזילאי מריו שונברג את גבול שונברג־צ'נדראסקאר, המבטא את המסה המקסימלית של ליבתו של כוכב היכולה למנוע את קריסתן הכבידתית של השכבות העליונות בכוכב לתוך הליבה, עם כילוי מאגרי המימן בה.

 

בשנת 1983 זכה ביחד עם ויליאם אלפרד פוֹלֶר בפרס נובל בפיזיקה על מחקרו בתחום המבנה וההתפתחות של כוכבים. הוא מעט נעלב שהפרס התייחס רק לעבודותיו המוקדמות וראה בו התכחשות מסוימת למפעל חייו המלא. הפרס חולק באופן שווה בינו לבין פולר.

 

צ'נדראסקאר היה חבר באוניברסיטת שיקגו מ־1937 ועד ליום מותו, בגיל 84. הוא קיבל אזרחות אמריקאית בשנת 1953.

 

עם הפרסים ואותות ההצטיינות שזכה בהם נמנים : מלגת הנרי נוריס ראסל ב־1949, מדליית ברוס ב־1952, מדליית הזהב של האגודה האסטרונומית המלכותית ב־1953, מדליית הנרי דרייפר ב־1971 ומדליית קופלי ב־1984.

 

בשנת 1999 החליטה נאס"א לקרוא על שמו את השלישי מבין ארבעת הטלסקופים הגדולים ששיגרה לחלל. טלסקופ קרני ה־X צ'אנדרה שוגר במעבורת החלל קולומביה ב־23 ביולי 1999.

סוברהמניאן צ'נדראסקאר - קורות חייו - פעילויות אחרות

 

בין השנים 1990 ל-1995 צ'נדרסקאר החל בפרויקט אישי שמטרתו להפוך את ספרו של אייזק ניוטון "פרינקיפיה - עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע" לנגיש יותר לקורא המודרני. צ'נדרסקאר תרגם את הספר מהשפה הגאומטרית המורכבת שלו לשפת החשבון האינפיניטסימלי המודרנית. התוצר של הפרויקט הזה הוא ספרו "Newton's Principia for the common reader", שנחשב בעיני רבים למדריך הטוב והמעמיק ביותר לפרינקיפיה של ניוטון. בספר צ'נדרסקאר מנתח לעומק כמעט את כל התכנים של הספר הראשון והשלישי של הפרינקיפיה, כמו גם מספר קטעים נבחרים חשובים מהספר השני.

ויקטור אמברצומיאן

ויקטור אמברצומיאן (18 בספטמבר 1908 – 5 באוגוסט 1996) היה אסטרופיזיקאי סובייטי ממוצא ארמני. הוא חקר פיזיקה של כוכבים וערפליות והיה בין הראשונים שעסקו בתחום זה.

 

אמברצומיאן נולד בטביליסי למשפחה ארמנית. בשנת 1924 הוא התחיל ללמוד במכללה למורים בלנינגרד ובשנת 1926 עבר לאוניברסיטת סנקט פטרבורג. כבר באותה שנה הוא פרסם את עבודת המחקר הראשונה שלו בתחום פיזיקת השמש. לאחר סיום לימודי האוניברסיטה הוא המשיך ללמוד לתואר שלישי ובמקביל עבד במצפה הכוכבים פולקובו.

 

בשנת 1930 אמברצומיאן התחתן עם ורה קלוצ'יכינה שהייתה הבת המאומצת של האסטרונום גרגורי שיין.

 

לאחר סיום הדוקטורט, אמברצומיאן החל ללמד באוניברסיטת סנקט פטרבורג ובשנת 1934 יסד קתדרה לאסטרופיזיקה הראשונה בברית המועצות. בשנת 1939 הוא נבחר לחבר בהתכתבות של האקדמיה למדעים של ברית המועצות ובשנת 1953 נבחר לחבר מלא.

 

בשנת 1943 הוקמה אקדמיה למדעים הארמנית ואמברצומיאן נבחר לסגן הנשיא. החל משנת 1947 ועד לשנת 1993 הוא היה נשיא האקדמיה למדעים הארמנית.

 

בשנת 1946 הוחלט על הקמת מצפה הכוכבים בשטח ארמניה באזור ביורקן. אמברצומיאן היה מנהלה של מצפה כוכבים זה מהקמתו ועד לשנת 1988. עם מעבר לביורקן אמברצומיאן החל ללמד באוניברסיטת ירוואן והיה מלמד עד לשנות ה-80.

 

בשנים 1961-1964 הוא היה נשיא האיגוד האסטרונומי הבינלאומי.

 

אמברצומיאן נפטר באוגוסט 1996 והוטמן בשטח מצפה כוכבים בביורקן.

ויקטור אמברצומיאן - תחומי המחקר

פיזיקת כוכבים וערפיליות

דינאמיקה וסטאטיקה של מערכות כוכבים

חקר חומר בין-כוכבי תאוריית הפלוקטואציות

פיזור האור במערכות לא נקיות- עבור מחקר בתחום זה הוענק לו פרס ברית המועצות.

חקר התפתחות הכוכבים - עבור מחקר בתחום זה הוענק לו פרס ברית המועצות.

פיזיקת כוכבים צעירים ומקורות אנרגיית הכוכבים

אסטרונומיה חוץ-גלקטית

ויקטור אמברצומיאן - תארים

הענקת פרס סטלין בשנים 1946, 1950
עיטור לנין 4 פעמים

עיטור הדגל האדום

עיטור מהפכת אוקטובר

גיבור עמל הסוציאליסטי (פעמיים)

גיבור ארמניה - הענקה מס' 2.
מדליית לומונוסוב של האקדמיה הרוסית למדעים

מדליית ברוס

מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה

חבר כבוד במספר רב של אקדמיות

חבר של החברה המלכותית

ארתור אדינגטון

סר ארתור סטנלי אדינגטון (28 בדצמבר 1882 - 22 בנובמבר 1944) (OM) היה אסטרופיזיקאי אנגלי במחצית הראשונה של המאה ה-20 וכיהן כפרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת קיימברידג'. בהירות אדינגטון, הגבול הטבעי לבהירותם של כוכבים, או של אנרגיה הנוצרת על ידי ספיחה על עצם קומפקטי, נקרא על שמו. יש המחשיבים אותו לראשון האסטרופיזיקאים.

 

 

בין תרומותיו ניכרת תרומתו לקידום תורת היחסות. עקב מלחמת העולם הראשונה נפגעה התקשורת בין מדענים במדינות המעורבות ובפרט בין גרמניה ואנגליה. המאמרים המכוננים של תורת היחסות הכללית, הועברו מגרמניה, בה שהה אלברט איינשטיין, דרך הפיזיקאי ההולנדי וילם דה סיטר, לאדינגטון, שנעשה אחד מחסידיה הראשונים של תאוריה זו. אדינגטון כתב מספר מאמרים אשר בישרו והסבירו את תורת היחסות הכללית של איינשטיין לעולם דובר-האנגלית, והוא מוכר בזכות פירושיו והסבריו הפופולריים. בנוסף, עמד על כך שניתן לבחון את תוקפה של התורה בעת ליקוי חמה מלא.

 

אדינגטון ערך מסע תצפית ליקוי חמה בשנת 1919, מסע שהתפרסם כמספק את אחד האישורים הראשונים לתורת היחסות, אם כי למעשה התוצאות שהשיג היו רחוקות מלהיות חד משמעיות.

ארתור אדינגטון - אסטרונומיה

בינואר 1906, אדינגטון הוצע כמועמד לתפקיד עוזר ראשון לאסטרונום הראשי במצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ'. הוא עזב את קיימברידג' בחודש שלאחר מכן. בתור משימתו הראשונה, הוטל עליו ניתוח הפרלקסה של ארוס 433 לפי סדרת לוחות צילום אשר החלה מ-1900. לשם כך הוא פיתח מודל סטטיסטי חדש בהתבסס על הסחיפה הנראית של שני כוכבי רקע, עבודה שזיכתה אותו בפרס סמית' ב-1907.

 

הפרס זיכה אותו בחברות בטריניטי קולג'. בדצמבר 1912, ג'ורג' דרווין, בנו של צ'ארלס דרווין, נפטר בפתאומיות ובתחילת 1913, אדינגטון קודם כדי להחליפו במשרת פרופסור בכיר לאסטרונומיה. מאוחר יותר באותה שנה, רוברט בול, אשר החזיק במשרת הפרופסור הבכיר, נפטר גם הוא ואדינגטון הפך להיות מנהל מצפה קיימברידג' בשנה שלאחר מכן. זמן קצר לאחר מכן הוא הפך לחבר בחברה המלכותית.

 

אדינגטון חקר את פנים הכוכבים באופן תאורטי, ופיתח את התובנות האמיתיות הראשונות של תהליכים המתרחשים בכוכבים. מחקרו החל ב-1916 בחיפוש אחר הסבר פיזיקלי אפשרי למשתנים קפאידיים. תחילה הוא הרחיב את עבודתו המוקדמת של קרל שוורצשילד על לחץ קרינה במודלי אמדן פוליטרופיים. מודלים אלה טיפלו בכוכב ככדור גז אשר הוחזק כנגד כוח הכבידה על ידי לחץ תרמי פנימי, ואחת מתוספותיו החשובות של אדינגטון הייתה להראות כי לחץ קרינה הוא הכרחי על מנת למנוע קריסה של הכוכב.

 

הוא פיתח את המודל שלו למרות מודעות לחוסר ידע בסיסי בהבנת שקיפות ותהליך יצירת האנרגיה בכוכבים. עם זאת, תוצאותיו אפשרו חישוב טמפרטורה, צפיפות ולחץ בכל נקודה בתוך כוכב, ואדינגטון טען שהתאוריה שלו כה שימושית להמשך מחקר אסטרופיזיקלי, שיש צורך לקבלה למרות היותה מבוססת על פיזיקה שלא הייתה מקובלת לחלוטין. באותו תחום, ג'יימס ג'ינס תרם את ההצעה החשובה כי חומר כוכבי יהיה בהכרח מיונן, אך זה היה הסוף לשיתוף הפעולה ביו השניים, אשר התפרסמו בוויכוחיהם הנמרצים.

 

אדינגטון הגן על שיטתו בכך שהצביע על שימושיות תוצאותיו, ובייחוד הקשר החשוב בין מסה לבהירות. הייתה לכך ההשלכה המפתיעה כי כל הכוכבים, כולל ענקים וננסים, התנהגו כגזים אידאליים. בתהליך פיתוח המודלים הכוכביים שלו, ביקש אדינגטון לשנות את החשיבה של אותה תקופה לגבי מקורות האנרגיה בכוכבים. ג'ינס ואחרים הגנו על מנגנון קלוין-הלמהולץ, אשר היה מבוסס על מכניקה קלאסית, בעוד שאדינגטון העלה השערות שונות לגבי התוצאות האיכותיות והכמותיות של איון פרוטון-אלקטרון ותהליכי היתוך גרעיני.

 

בעזרת הנחות אלה, הוא הראה כי הטמפרטורה של פנים הכוכב חייבת להיות מיליוני מעלות. ב-1924 הוא גילה את קשר המסה-בהירות עבור כוכבים. למרות אי הסכמה מסוימת, המודלים של אדינגטון התקבלו, בסופו של דבר, ככלי רב עוצמה להמשך המחקר, במיוחד בנושאים של התפתחות כוכבים. אימות להערכותיו לגבי רדיוסי כוכבים על ידי מייקלסון ב-1920, היה קריטי בשכנוע אסטרונומים אשר לא היו רגילים לסגנונו האינטואיטיבי והמגשש.

 

התאוריה של אדינגטון הופיעה בצורתה הבשלה ב-1926 כ"מבנה והרכב של כוכבים", אשר הפך להיות טקסט בעל משמעות רבה בהשכלתו של דור שלם של אסטרופיזיקאים.

 

במהלך מלחמת העולם הראשונה, אדינגטון הפך מעורב במחלוקת בתוך הקהילות המדעית והאסטרונומית של בריטניה. אסטרונומים רבים, טענו כי כל קשר מדעי עם מדינות הציר צריך להסתיים לצמיתות, עקב פעולתם במלחמה.

 

אדינגטון, בהיותו קווייקר פציפיסטי, נאבק להשאיר את האסטרונומיה נקיה ממרירות תקופת המלחמה. הוא חזר וקרא לאסטרונומים בריטים לשמר את קשרי טרום המלחמה שלהם עם המדענים הגרמנים. הפציפיזם של אדינגטון גרם לו לבעיות קשות בתקופת המלחמה, במיוחד כאשר הוא נקרא להתגייס, ב-1918. הוא טען להתנגדות מטעמי מצפון, עמדה שהייתה מוכרת על ידי החוק, גם אם שנואה על הציבור. כאשר הממשלה רצתה לבטל חוק זה, רק התערבות האסטרונום המלכותי ודמויות בעלות השפעה אחרות השאירה את אדינגטון מחוץ לכלא.

 

עבודתו של אדינגטון באסטרופיזיקה בשנות ה-1920 וה-30 המשיכה את מחקרו בנושא המבנה הכוכבי ועוררה ויכוחים נוספים עם ג'ינס ומילן. נושא חשוב היה הרחבת המודלים הקודמים שלו במטרה לנצל את ההתפתחויות בפיזיקה קוונטית, כולל השימוש בפיזיקת ניוון בתיאור כוכבים ננסיים. הדבר עורר את הוויכוח המפורסם שלו עם צ'נדראסקאר, אשר היה תלמיד בקיימברידג'. תיאורו של צ'נדראקסאר את האירוע, לפיו עבודתו נדחתה בגסות, מציג את אדינגטון כאכזרי ודוגמטי, ואינו תואם לאופיו של אדינגטון כפי שמתואר על ידי עמיתים אחרים. ביקורתו של אדינגטון הייתה מבוססת, ככל הנראה, על חשד שהסקה מתמטית טהורה מהתאוריה הקוונטית אינה מספיקה להסביר את הפרדוקסים הפיזיקליים המתמיהים, שהיוו חלק מכוכבים מנוונים.

ארתור אדינגטון - הנצחה

מדליית אדינגטון קרויה על שמו של אדינגטון. המדליה מוענקת פעם בשנתיים על ידי האגודה האסטרונומית המלכותית של בריטניה, על חקירה איכותית בתחום האסטרופיזיקה התאורטית.

אנדרה בראיק

 

אנדרה פרנאן בראיק (צרפתית: André Fernand Brahic פריז, 30 בנובמבר 1942 – 15 במאי 2016 ) היה אסטרופיזיקאי צרפתי. מומחה בחקר מערכת השמש וידוע עקב גילוי טבעות נפטון יחד עם האסטרונום ויליאם הבארד.