נאס"א - מתקני נאס"א

מתקני נאס"א כוללים מרכזי מחקר, מתקני ניסוי, מתקני הרכבה, אתרי שיגור ומרכזי תקשורת המרכיבים יחד את משימת החלל ומתפעלים אותה. המטה המרכזי של נאס"א שוכן בוושינגטון די. סי. ושם שוכנים משרדי ההנהלה הראשיים של הסוכנות.

 

מרכז החלל ג'ונסון (JSC) הוא המרכז של נאס"א האחראי על הכשרת אסטרונאוטים, ניהול ובקרה למשימות החלל המאוישות של נאס"א. המרכז ממוקם סמוך ליוסטון, טקסס ויש בו למעלה מ-100 מבנים. המרכז מכונה "מרכז הבקרה" (Mission Control) על שם מרכז הבקרה לטיסות החלל המאוישות הממוקם בו.

מרכז המחקר איימס (ARC) הוקם ב-1939 כמרכז מחקר עבור NACA והיה המרכז השני שעבר לאחריות נאס"א עם הקמתה. המרכז ממוקם בעמק הסיליקון שבקליפורניה. המרכז אחראי על תפעולם של מספר משימות חלל של נאס"א, מחשבי העל של נאס"א, והיא מובילה במחקר בתחום האסטרוביולוגיה. המרכז מפעיל גם את מנהרות הרוח הגדולות ביותר בעולם.

 

המעבדה להנעה סילונית (JPL) יחד עם ABMA היו האחראים לשיגור הלוויין הראשון של ארצות הברית - אקספלורר 1 - ב-1958, והייתה אחת מסוכנויות הבת הראשונות של נאס"א. JPL ממוקמת בעמק סן גבריאל, מחוז לוס אנג'לס, קליפורניה. המעבדה מנוהלת עבור נאס"א על ידי המכון הטכנולוגי של קליפורניה. המעבדה אחראית בעיקר על בניית ותפעול משימות חלל לחקר מערכת השמש אך היא אחראית גם על מספר משימות הפועלות ממסלול סביב כדור הארץ. JPL מפעילה את רשת חלל עמוק.

מרכז החלל קנדי (KSC) הוא ככל הנראה המתקן המוכר והמפורסם ביותר של נאס"א. ממרכז קנדי שוגרו כל משימות החלל המאוישות של ארצות הברית משנת 1968. אף על פי שכיום אין משימות חלל פעילות וגם אין מועד ידוע למשימת החלל המאוישת הבאה של ארצות הברית, מרכז קנדי עדיין אחראי לשיגורם של משימות חלל בלתי מאוישות משלושה כני שיגור פעילים מנמל החלל קייפ קנוורל הצמוד למרכז קנדי. המרכז מוכר בעיקר ממבנה ההרכבה העצום שבו, שהוא המבנה הרביעי בגודלו בעולם בנפחו,‏ ואשר היה הראשון בעולם עם סיום בנייתו ב-1965.‏ המרכז ממוקם במריט איילנד שבפלורידה, צפונית-מערבית לקייפ קנוורל על חוף האוקיינוס האטלנטי. במרכז ישנה מסילת רכבת המופעלת על ידי המרכז ועל גביה מועברים חלקי משגרים ולוויינים אל מתקן ההרכבה ואל כני השיגור. במרכז עובדים כ-13,000 אנשים, כ-2,100 מתוכם עובדי ממשלה והשאר עובדי קבלן.

 

מרכז טיסות החלל מרשל (MSFC) הוא אחד המרכזים הגדולים של נאס"א. המרכז היה אחראי על פיתוח משגר הסטורן 5 ועל פיתוח מערכות ההנעה של מעבורות החלל. כמו כן הוא היה אחראי על תפעול ספייסלאב, אימון צוותים למשימות מעבורות החלל ותכנון והרכבת תחנת החלל הבינלאומית. המרכז ממוקם ברדסטון ארסנל, אלבאמה.

 

מרכז המחקר לנגלי (LaRC) הוא המרכז הוותיק ביותר בשרות נאס"א. המרכז ממוקם בהמפטון, וירג'יניה. LaRC עוסקת בעיקר במחקר אווירונאוטיקה אך היא הייתה גם אחראית על בחינת רכב הניתה של החללית אפולו ועל מספר משימות חלל נוספות. המרכז הוקם ב-1917 ופעל עבור NACA עד להקמת נאס"א ב-1958. במרכז מצויים יותר מ-40 מנהרות רוח המשמשים לביצוע

 

אפולו 17

אפולו 17 (אנגלית: 17 Apollo) היה השיגור המאויש ה-11 והאחרון בתוכנית אפולו של נאס"א, להנחתת אדם על הירח. זו הייתה המשימה היחידה שכללה גאולוג מקצועי, האריסון שמיט, ששימש גם כטייס רכב הנחיתה הירחי. היא הייתה השלישית מבין שלוש "משימות J", שנועדו להגדיל את טווח הפעולה של האסטרונאוטים ואת כמות המידע המדעי הנאסף, לעומת משימות G ו-H שקדמו להן. במשימה זו נסעו האסטרונאוטים מרחק גדול יותר מכל משימה קודמת בעזרת רכב הנדידה הירחי, ואספו יותר דגימות קרקע מכל משימה קודמת. משך השהיה על הירח במשימה זו היה 72 שעות, והמשימה כולה ארכה 12.6 יום.

אפולו 17 - המשימה

המשימה שוגרה על גבי טיל סטורן 5 ב־7 בדצמבר 1972, בשעה 00:33 זמן מזרח ארה״ב. זה היה שיגור הלילה הראשון בתוכנית אפולו. לאחר שתי הקפות של כדור הארץ, נכנסה החללית למסלול אל הירח. כמו במשימות קודמות, לאחר ההיפרדות מן השלב השלישי הוא כוון אל הירח, ופגיעתו נמדדה על ידי סיסמוגרפים שהונחו במשימות אפולו קודמות.

 

ב־10 בדצמבר נכנסה החללית למסלול סביב הירח, ורכב הנחיתה הירחי "צ'לנג'ר" ביצע נחיתה תקינה יממה מאוחר יותר. אתר הנחיתה היה בקצה הדרום מזרחי של ים סרניטטיס, ליד הרי הטאורוס, באזור הנקרא טאורוס-ליטרו.

 "הגוּלה הכחולה", צילום של כדור הארץ שצילם שמיט בזמן הטיסה אל הירח"

במהלך הליכת הירח הראשונה הציב סרנן את ערכת הניסויים שכללה ניסוי זרימת חום, גלאי קרניים קוסמיות, מתקן למדידת ההרכב של האטמוספירה הדלילה של הירח ומד כבידה. מד הכבידה היה אמור לגלות גלי כבידה, שנחזו על ידי תורת היחסות הכללית של איינשטיין, אך עקב שגיאה בתכנונו, הוא לא פעל. פעילות זו נמשכה 7 שעות ו־12 דקות.

 

כעבור כ־16 שעות, החלה הפעילות החוץ רכבית השנייה. בפעילות זו השתמשו סרנן ושמיט ברכב הירח כדי לנסוע אל מספר מכתשים בסביבה, מהם אספו דגימות קרקע. פעילות זו נמשכה 7 שעות ו־37 דקות.

 

בפעילות השלישית, בוצעו מדידות כבידה במספר מקומות. הונחו מספר מטעני נפץ, כדי לבחון את מבנה הירח על ידי מדידת הד הפיצוץ בסיסמוגרפים.

 

המטענים הופעלו רק לאחר שהצוות עזב את פני הירח. לבסוף, נאסף מד שטף נייטרונים שהוצב מוקדם יותר. בסך הכול נסעו האסטרונאוטים 30.5 ק"מ, ואספו 110.4 ק"ג של אדמת ירח.

 

השלב העליון של רכב הנחיתה הירחי התרומם מפני הירח בשעה 22:54GMT ב־14 בדצמבר. השיגור צולם על ידי מצלמה שהותקנה על רכב הירח, והופעלה ממרכז הבקרה ביוסטון. לאחר ההתחברות אל תא הפיקוד והשירות, הושלך שלב ההמראה לעבר קרקע הירח, ופגיעתו נמדדה על ידי סיסמוגרפים שהונחו במשימות אפולו הקודמות, ובמשימה זו.

 

במהלך הטיסה אל כדור הארץ, ביצע טייס תא הפיקוד אוונס פעילות חוץ רכבית שנמשכה שעה ו-6 דקות, במהלכה אסף ממודול ניסויים סרטי הקלטה שצילמו את פני הירח כאשר היה במסלול סביבו.

 

תא הפיקוד נחת באוקיינוס השקט ב־19 בדצמבר 1972 וחולץ על ידי צוות מסוק מנושאת המטוסים טיקונדרוגה (USS Ticonderoga).

אפולו 17 - הצוות - יוג'ין סרנן

מפקד המשימה. היה בין 15 האסטרונאוטים שנבחרו באוקטובר, 1963. היה טייס במשימת ג'מיני 9. במהלך משימה זו שהה שעתיים ועשר דקות בפעילות חוץ רכבית, והיה לאמריקאי השני שהלך בחלל.

 

לאחר מכן היה טייס הגיבוי של ג'מיני 12, וטייס הגיבוי של מודול הירח של אפולו 7.

 

בטיסתו השנייה לחלל, היה טייס מודול הירח של אפולו 10. אחריה, היה מפקד גיבוי של אפולו 14.

 

בטיסתו השלישית לחלל, היה מפקד החללית של אפולו 17, האחרונה במשימות אפולו ששוגרה, ב-6 בדצמבר 1972. הוא האדם האחרון עד כה שהטביע את טביעת רגלו על אדמת הירח.

 

אפולו 17 - הצוות - רונלד "רון" אוונס

טייס תא הפיקוד. (10 בנובמבר 1933 - 6 באפריל 1990) ב־1957 סיים לימודי טייס לאחר שהתקבל לצי. בין ינואר 1961 ליוני 1962 היה מדריך טיסה על מטוסי F-8 קרוסיידר בטייסת .VF-124 בעת שקיבל את ההודעה על כך שהתקבל כאסטרונאוט לנאס"א, באפריל 1966, שירת על נושאת המטוסים USS Ticonderoga, ששנים מאוחר יותר חילצה את אפולו 16 מן המים. באותה עת הספינה השתתפה במלחמת וייטנאם.

 

אפולו 17 - הצוות - האריסון שמיט

טייס רכב הנחיתה הירחי וגאולוג. לפני הצטרפותו לנאס"א, עבד האריסון במרכז לאסטרוגאולוגיה של המכון הגאולוגי של ארצות הברית (U.S. Geological Survey). הוא פיתח מספר שיטות גאולוגיות שמאוחר יותר שימשו את הצוותים בתוכנית אפולו. לאחר בחירתו לנאס"א, הוא אימן את צוותי אפולו לזהות משטחים גאולוגיים בזמן שהותם במסלול סביב הירח ובזמן נחיתתם על פני הירח. לאחר כל משימה שנחתה על הירח הוא השתתף בבחינת הממצאים שצילמו ואספו האסטרונאוטים.

 

במרץ 1970 נבחר האריסון להצטרף אל ריצ'רד גורדון וונס ברנד לטוס במשימת אפולו 18 ולשמש כצוות גיבוי באפולו 15. לאחר ביטול משימת אפולו 18 בספטמבר 1970, אנשים רבים ציפו שיצורף למשימת אפולו 17, משימה האחרונה לירח. ההחלטה לצרפו לאפולו 17 הוכרזה באוגוסט 1971.

 

 

אפולו 16

אפולו 16 הייתה המשימה המאוישת ה־10 מתוך 11 בתוכנית אפולו להנחתת אדם על הירח. היא שוגרה ב־16 באפריל 1972 מכן 39A בכף קנדי, בפיקוד ג'ון יאנג, עם תומאס מטינגלי כטייס מודול הפיקוד, וצ'ארלי דיוק כטייס מודול הירח. זו הייתה המשימה השנייה מתוך שלוש "משימות J", שהגדילו את טווח הפעולה באמצעות רכב הירח, והגדילו את זמן השהיה ואת כמות הניסויים לעומת המשימות הראשונות.

אפולו 16 - המשימה

לאחר שיגור תקין, נכנס רכב החלל עם השלב השלישי של טיל הסטורן 5 למסלול סביב כדור הארץ, לצורך בדיקת מערכות סופית. במהלך ההקפה השנייה יצאה החללית ממסלול ונכנסה למסלול טיסה אל הירח. לאחר 20 דקות, הופרד השלב השלישי וכוון לפגיעה בירח, באזור הנחיתה של אפולו 12, במטרה לבחון את הרכב פנים הירח באמצעות ההחזרים של הגלים הסיסמיים שיווצרו, ויקלטו בסיסמוגרפים שהונחו במשימות קודמות. למרות שתקלות ברכב השיגור מנעו תיקוני מסלול, נקודת הפגיעה הייתה קרובה מספיק למקום המתוכנן. עם זאת, אובדן טלמטריה של השלב השלישי מנע קביעה מדויקת של זמן הפגיעה, וכתוצאה מכך נפגעה היכולת לבצע פירוש מדויק של הממצאים הסיסמיים.

 

במהלך הטיסה לירח, חיישן לקוי גרם להתראה שגויה במחשב הטיסה, והיה צורך לבצע פעולה שתמנע מן המחשב להגיב להתראה. במהלך הטיסה בוצעו אימוני ניווט, צילומים בעל סגול, הדגמה של השפעת חוסר משקל על אלקטרופורזה, ואיסוף מידע שנועד לבדוק מדוע אסטרונאוטים רואים הבזקי אור במהלך הטיסה (כיום ידוע שהדבר נגרם מחלקיקי קרינה קוסמית הפוגעים ברשתית העין).

 

לאחר שנכנסו למסלול סביב הירח ומודול הירח נפרד ממודול הפיקוד, התגלו תנודות במערכת המנוע של מודול השירות. לאחר קרוב לשש שעות של בדיקות נקבע שהמערכת עדיין שמישה, מודול השירות ומודול הפיקוד התחברו שוב, ומודול הירח נכנס למסלול נחיתה.

 

מודול הירח "אוריון" עם יאנג ודיוק נחת על הירח ב־20 באפריל באזור הנקרא רמות דקארט, שמסביב למכתש דקארט. אזור זה נחשב לאופייני לחלק גדול מפני הירח, ומשימות קודמות לא הגיעו לאזור מסוג זה. מודול הירח נחת כ־276 מטרים מצפון לנקודת הנחיתה המתוכננת. הם ביקרו בהר הסלע מדרום לנקודת הנחיתה, ובמכתש הקרן הצפוני. דגימות שנלקחו משפת מכתש הקרן הצפוני הוכחו כחלק מן הסלע שנזרק בעת פגיעת המטאוריט שיצר את המכתש.

 

כ־15 שעות לאחר הנחיתה יצאו האסטרונאוטים אל פני הירח לראשונה. מכיוון שעקב תקלה לא ניתן היה לכוון את האנטנה על מודול הירח, שידור הטלוויזיה התעכב עד שהופעל רכב הירח, ונעשה שימוש באנטנה שלו. רוב הפעילות הוקדשה להנחת חבילת הניסויים, המופעלת באנרגיה גרעינית. בנוסף, צילמו מבנים גאולוגיים ואספו ממצאים בשני מכתשים סמוכים. פעילות זו נמשכה 7 שעות ו־11 דקות, ובמהלכה עברו האסטרונאוטים 4.5 ק"מ.

 

בפעילות השנייה, נסעו האסטרונאוטים בכיוון דרום-דרום-מזרח, למכתש סינקו שעל הר הסלע, שם אספו דגימות קרקע. הם עצרו ליד עוד שני מכתשים, ובסך הכול שהו 7 שעות ו־23 דקות על הירח, ועברו 11.1 ק"מ.

 

בפעילות השלישית, נסעו אל מכתש הקרן הצפוני, שם צילמו מבנים גאולוגיים. עקב מגבלות זמן, בוטלו ארבע מן המטרות שתוכננו לפעילות זו. במשך 5 שעות ו־40 דקות נסעו האסטרונאוטים מרחק של 11.4 ק"מ.

 

בסך הכול ביצעו האסטרונאוטים 20 שעות ו־17 דקות של פעילות חוץ רכבית, ושהו על פני הירח במשך 71 שעות. הם אספו 95 ק"ג של סלעי ירח ונסעו 26.7 ק"מ. כאשר חזרו למסלול סביב הירח, גילו שעליהם להשתמש במנוע של חלליתם, שהייתה בו תקלה. ההפעלה בוצעה בצד הרחוק של הירח, וכאשר חזרו לקשר רדיו עם מרכז הבקרה, התברר שההפעלה הייתה תקינה.

 

כמו במשימת אפולו 15, גם משימה זו נשאה מערך ניסויים שבוצעו כאשר תא הפיקוד והשירות הקיף את הירח - מצלמות בהפרדה גבוהה, חיישנים ואמצעים אחרים, לבחינת פני הירח ממסלול. גם במשימה זו הוכנס למסלול חלקי סביב הירח תת-לווין, שמדד חלקיקים ושדות מגנטיים על פני הירח.

 

תיקון במסלול החללית לפני שיגור הלוויין לא בוצע, וכתוצאה מכך הוא הוכנס למסלול לא מיטבי. לאחר 425 הקפות של הירח (29 במאי 1972) אבד הקשר עם הלוויין, ככל הנראה כאשר פגע בפני הירח.

 

מוט ההצבה של ספקטרומטר המסות נתקע בזמן פריסתו, ולכן הוא הושלך לפני כניסה למסלול חזרה לכדור הארץ. תמרונים נוספים ומדידות שתוכננו בוטלו, כדי לאפשר את קיצור המשימה ביממה.

 

במהלך הטיסה חזרה ביצע טייס תא הפיקוד פעילות חוץ רכבית במשך מעט יותר משעה, על מנת להחזיר סרטי צילום ממערך הניסויים. כמו כן בוצעו צילומים לשם מחקר אודות חלקיקים הנפלטים מן החללית, עבור תוכנית סקיילאב, ובוצעה המדידה השנייה של נושא ההבזקים הנראים בשדה הראיה של האסטרונאוטים.

 

החללית חזרה אל כדור הארץ ב־27 באפריל, נחתה במרכז האוקיינוס השקט, וחולצה על ידי ה-USS Ticonderoga. לראשונה, תועדה הצניחה של תא הפיקוד אל הים בשידור טלוויזיה חי.

אפולו 16 - הצוות - ג'ון יאנג

מפקד המשימה. הצטרף לנאס"א בשנת 1962. ב-23 במרץ 1963 טס עם גאס גריסום בג'מיני 3. ב-18 ביולי 1966 שוגר כמפקד ג'מיני 10 עם מייקל קולינס כטייס. הם שבו ב-21 ביולי. ב-18 במאי 1969 שוגר כטייס מודול הפיקוד של אפולו 10, יחד עם יוג'ין סרנן ותומאס סטאפורד. משימה זו חזרה ב-26 במאי. ב-16 באפריל 1972 שוגר כמפקד החללית אפולו 16, שנחתה על הירח. עמו היו קן מטינגלי וצ'ארלי דיוק. משימה זו חזרה ב-27 באפריל. ב-12 באפריל 1981 טס בטיסה הראשונה של מעבורת החלל, STS-1, כמפקד המעבורת. הטייס היה בוב קריפן. הם נחתו בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה ב-14 באפריל. טיסתו האחרונה הייתה כמפקד של STS-9, הטיסה הראשונה שהייתה מעבדת חלל. טיסה זו נחתה גם היא בבסיס אדוארדס.

 

אפולו 16 - הצוות - תומס מטינגלי

טייס תא הפיקוד. נבחר כאחד מ-19 האסטרונאוטים שנבחרו באפריל 1966. היה בצוות התמיכה של האסטרונאוטים במשימות אפולו 8 ואפולו 11, והיה נציג האסטרונאוטים בפיתוח חליפת החלל ומנשא הגב. היה מיועד להיות טייס מודול הפיקוד של אפולו 13, אך חלה בשפעת והוחלף על ידי ג'ק סוויגרט 72 שעות לפני השיגור. ב־16 באפריל 1972 שוגר עם ג'ון יאנג וצ'ארלי דיוק למשימת אפולו 16. ב־27 ביוני 1982 שוגר כמפקד המעבורת במשימה STS-4, טיסת הניסוי הרביעית והאחרונה של מעבורת החלל קולומביה, יחד עם הטייס הנרי הרטספילד. ב־24 בינואר 1985 שוגר כמפקד המעבורת במשימה STS-51-C, שהייתה המשימה הראשונה של מחלקת ההגנה. המעבורת הניחה במסלול מטען של מחלקת ההגנה שכלל רכב שלב עליון אינרציאלי. המעבורת נחתה ב־27 בינואר. התפטר מנאס"א ב־1985.

 

אפולו 16 - הצוות - צ'ארלס "צ'ארלי" דיוק

טייס נחתת הירח. סיים לימודים באקדמיה של הצי וקיבל דרגת סג"מ ב־1957. ב־1958 סיים לימודי טייס בחיל האוויר בהצטיינות. לאחר מכן סיים בהצטיינות לימודי טייס מתקדמים על מטוס F-86L. בתום לימודים אלה, הוצב למשך שלוש שנים כטייס יירוט בטייסת היירוט ה־526 בבסיס חיל האוויר רמשטיין בגרמניה. ב־1965 סיים לימודים בבית הספר לטייסי מחקר אירוספייס של חיל האוויר, ונשאר שם לשמש כמדריך על מטוסי F-101,‏ F-104 ו־T-33. נבחר כאסטרונאוט באפריל 1966. היה בצוות התמיכה של אפולו 10, ושימש כאיש קשר לחללית (קפקום) במהלך אפולו 11. באפולו 13 היה טייס גיבוי של מודול הירח. ב־16 באפריל 1972 שוגר כטייס מודול הירח למשימת אפולו 16. הוא היה גם טייס גיבוי של מודול הירח באפולו 17. ב־1975 התפטר מנאס"א ועבר לסקטור הפרטי.

 

אפולו 15

אפולו 15 היה השיגור המאויש התשיעי מתוך 11 בתוכנית אפולו. החללית שוגרה על גבי טיל סטורן 5 ב-26 ביולי 1971 מכן 39 במרכז החלל קנדי. נחתת הירח "פאלקון" נחתה ב-30 ביולי באזור הנקרא הרי האפנינים, ליד תצורה גאולוגית המכונה "ערוץ האדלי" (Hadley Rille), על הירח. המדידות שנערכו במשימה זו הוכיחו שערוץ זה הוא צינור לבה שתקרתו קרסה.

אפולו 15 - המשימה

משימת אפולו 15 הייתה הראשונה משלוש "משימות J", שתוכננו לבצע מחקר במרחק גדול יותר מרכב הנחיתה, לתקופה ארוכה יותר, ולאסוף יותר מידע מדעי, מאשר המשימות הקודמות. משימה זו הייתה הראשונה לשאת את רכב הירח, שפותח בעלות של 40 מיליון דולר, והגיע למהירות 16 קמ"ש.

 

מטרות המשימה היו לסקור את פני הירח, לסקור ולאסוף דגימות קרקע, להתקין ולהפעיל ניסויי קרקע, לבחון את יכולת הציוד של אפולו לספק יכולת שהות ארוכה יותר, פעילות חוץ רכבית ארוכה יותר, וניידות על הקרקע, ולבצע ניסויים וצילומים מתוך טיסה במסלול סביב הירח.

 

מספר שינויים בוצעו בחללית לקראת משימה זו. הבולט שבהם היה הוספת מיכשור מדעי לתא השירות בחללית, לצורך מחקר מדעי ממסלול ירחי. כמו כן בוצעו שינויים שיאפשרו שהות ארוכה יותר על פני הירח, נשיאת יותר מטען מדעי עם רכב הירח אל הקרקע.

 

לאחר השיגור נכנסה החללית, יחד עם השלב השלישי של טיל השיגור, למסלול ארצי. שעתיים ו-50 דקות אל תוך המשימה, הוצת מנוע השלב השלישי והחללית הוכנסה לנתיב יירוט אל הירח. כ-27 דקות מאוחר יותר נותקה חללית האם ממתאם הנחתת הירחית, התחברה לנחתת הירח, וזה נשלפה מתוך המתאם. לאחר מכן, מכלי השלב השלישי רוקנו ומנועי משנה הפנו אותו למסלול התנגשות עם הירח. התנגשות זו הורגשה על ידי הסיסמוגרפים שהונחו במשימות אפולו 12 ואפולו 14. 104 שעות ו-29 דקות לאחר השיגור, נחת רכב הנחיתה על הירח כ-300 מ' ממקום הנחיתה המיועד.

 

הליכת הירח הראשונה החלה כ-12 וחצי שעות לאחר הנחיתה. לאחר שהוציאו ניסויים מרכב הנחיתה, הורידו את רכב הירח והשתמשו בו לנסיעה אל מכתש אלבו, שם אספו ותיעדו דגימות. לאחר שאספו עוד דגימות וצילומים ליד מכתש סנט ג'ורג', שבו אל הנחתת. בסך הכל נסעו בפעילות זו 10.3 ק"מ. אחר כך לקחו האסטרונאוטים את ערכת הניסויים והניחוה במקום המיועד, כ-110 מ' מנקודת הנחיתה. גשוש הניסוי לזרימת חום לא הוצב, משום שהקידוח באדמת הירח הסתבר כקשה מן המצופה. הפעילות החוץ רכבית הראשונה ארכה כ-6 שעות ו-33 דקות.

 

לאחר שהיית 16 שעות בנחתת הירח, יצאו האסטרונאוטים להליכת הירח השנייה. פעילות זו החלה בבדיקת רכב הירח, ולאחריה יצאו לדרך בת 12.5 ק״מ. הנסיעה החלה במורדות הדרומיים של האפנינים, ממזרח למסלול הפעילות הראשונה. הם ביקרו במספר מכתשים ונקודות בעלות עניין אחרות, ושבו על עקבותיהם כמעט באותו מסלול בו יצאו. במהלך הנסיעה אספו דגימות קרקע וצילמו. בשובם לנחתת, שבו אל ערכת הניסויים, השלימו את הקידוח שכשלו לסיים בפעילות הקודמת, והניחו בתוכו את ניסוי זרימת החום. לאחר מכן שבו אל הנחתת, והציבו את דגל ארצות הברית. הפעילות החוץ רכבית השנייה ארכה כ-7 שעות ו-12 דקות.

 

השניים שבו לנחתת לשהיית 14 שעות לערך. הליכת הירח השלישית החלה מעט מאוחר מהמתוכנן, על־מנת לאפשר להם מנוחה נוספת. מסיבה זאת, ועקב עיכובים נוספים עם ערכת הניסויים, בוטלה נסיעה מתוכננת לקומפלקס הצפוני. התחנה הראשונה בנסיעה הייתה באתר בו הונחה ערכת הניסויים, כדי לאסוף דגימות עומק של הקרקע. נסיעה זו הייתה מערבית יותר מן הקודמות. במהלכה צולם הקיר המערבי של ערוץ האדלי, בו נחשפו שכבות סלע, ונאספו דגימות עומק מן הקרקע במספר אתרים. בשובם, החנו את רכב הירח כך שהמצלמה שהותקנה עליו תוכל לצלם את שיגור נחתת הירח בחזרה למסלול, שם יחבור אל תא הפיקוד. במהלך הפעילות השלישית, נסעו האסטרונאוטים כ-5.1 ק"מ, במשך 4 שעות ו-50 דקות. סך הכל נסע הרכב כ-27.9 ק"מ, ונאספו 77 ק"ג דגימות קרקע.

 

בעוד סקוט ואירווין נמצאים על הקרקע, טייס תא הפיקוד אלפרד וורדן צילם את פני הירח ממסלול הקפתו, אסף מידע על ההרכב הכימי של פני הירח, על תהליכים גאולוגים, ובחן מקורות קרינת גמא וקרינת X.

 

סקוט ביצע עוד ניסוי אחד, המוכיח את השערתו של גלילאו על כח המשיכה. הוא שמט בו זמנית, בנפילה חופשית, נוצה ופטיש, ועקב חוסר התנגדות אטמוספירית, הם צנחו לקרקע הירח כאחד.

 

בסך הכל בוצעו שלוש הליכות ירח במהלך המשימה, בזמן כולל של 18 שעות ו-33 דקות.

 

במשימה זו תועד לראשונה שיגור שלב המראה של נחתת הירח בחזרה למסלול - משימה לא טריביאלית, משום שהירח נמצא במרחק כשניית אור מכדור הארץ. כתוצאה מכך, היה צורך לשלוח את הפקודה למצלמה בתזמון הנכון, על מנת שתופעל בעת השיגור. גודל המטען המדעי במשימה זו היה גדול פי שניים מהמטען במשימות הקודמות.

 

כמעט 67 שעות לאחר הנחיתה, המריא השלב העליון של נחתת הירח, וחבר אל תא הפיקוד. לאחר מכן, הושלך שלב ההמראה אל פני הירח, ופגיעתו הורגשה על ידי סיסמוגרפים שהונחו במשימות קודמות ובמשימה זו.

 

טרם החלו לשוב אל כדור־הארץ, הניחו האסטרונאוטים לווין במסלול ירחי, שמדד זרמי פלזמה וחלקיקים אנרגטיים, שדות מגנטיים וסטיות בשדה הכבידה הירחי.

 

בעודם במסלול אל כדור הארץ, ביצע טייס תא הפיקוד פעילות חוץ רכבית בת 39 דקות, במהלכה השיב אל החללית סרטי הקלטה ובדק את הציוד המדעי שהותקן מחוץ לתא השירות.

החללית שבה לכדור הארץ ב-7 באוגוסט ונחתה באוקיינוס השקט. במהלך הנחיתה כשל אחד המצנחים הראשיים, אך היא נחתה בהצלחה, ונאספה על־ ידי ספינת הצי "אוקינאווה".

אפולו 15 - הצוות - דייוויד סקוט

 

 

מפקד המשימה. ב-16 במרץ 1966 שוגר עם ניל ארמסטרונג למשימת ג'מיני 8, שהייתה המשימה הראשונה בה התחברו שני כלי רכב חלליים במסלול. היה מפקד מודול הפיקוד במשימת אפולו 9, ששוגרה ב-3 במרץ 1969. לאחר מכן, היה מפקד הגיבוי של אפולו 12. טיסת החלל השלישית שלו הייתה במשימת אפולו 15, ששוגרה ב-26 ביולי 1971. במסגרת משימה זו נחת על פני הירח יחד עם ג'יימס אירווין, וביצע מגוון פעילויות.

 

 

אפולו 15 - הצוות - ג'יימס אירווין

טייס נחתת הירח. נולד ב-17 במרץ 1930, נפטר ב-8 באוגוסט 1991. בוגר במדעים מהאקדמיה של הצי, 1951. מוסמך במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה והנדסת מכשירים מאוניברסיטת מישיגן, 1957. בתום לימודיו באקדמיית הצי, הצטרף לחיל האוויר. עבר קורס טיס בבסיס חיל האוויר "הונדו" ובבסיס ריס, בטקסס. היה ראש ענף דרישות מתקדמות במפקדת פיקוד ההגנה האווירית. בשנת 1961 סיים את בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר, וב־1963 סיים את בית הספר לטייסי מחקר אירוספייס של החיל. שירת במשרד הפרויקט של פיתוח הטיל AIM-47 פלקון בבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון. בחיל האוויר הגיע לדרגת אלוף משנה (קולונל).

 

נבחר לשירות בנאס"א באפריל 1966. היה חבר בצוות התמיכה של אפולו 10, וטייס גיבוי של מודול הירח באפולו 12. ב־26 ביולי 1971 שוגר למשימת אפולו 15. הוא התפטר מנאס"א ביולי 1972, והקים ארגון דתי להפצת הנצרות בשם "קרן הטיסה הגבוהה" (High Flight Foundation). ביצע שתי נסיעות להר אררט בטורקיה, במטרה למצוא את תיבת נוח. הוא לא מצא אותה.

 

אפולו 15 - הצוות - אלפרד מריל ווֹרדן

טייס תא הפיקוד. נולד ב-7 בפברואר 1932. בוגר במדעי הצבא מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט, 1955. מוסמך במדעים בהנדסה אווירונאוטית ואסטרונאוטית והנדסת מכשירים מאוניברסיטת מישיגן, 1963. בתום לימודיו בווסט פוינט, הצטרף לחיל האוויר ועבר קורס טיס. בין מרץ 1957 למאי 1961 שימש כטייס וקצין חימוש בטייסת היירוט ה־96 בבסיס חיל האוויר אנדרוז, במרילנד. בשנת 1963 למד בבית הספר למדריכי טיסת מכשירים בבח"א רנדולף. בפברואר 1965 סיים לימודים בבית הספר האימפריאלי לטייסי ניסוי באנגליה. בספטמבר אותה שנה סיים לימודים בבית הספר לטייסי ניסוי למחקר אירוספייס, ונשאר להדריך בו.

 

נבחר כאסטרונאוט באפריל 1966. היה בצוות התמיכה של האסטרונאוטים של אפולו 9, וטייס גיבוי של מודול הפיקוד של אפולו 12. בין 26 ביולי ל־7 באוגוסט 1971 היה טייס מודול הפיקוד של אפולו 15.

 

בין 1972 ל־1973 היה מדען אירוספייס ראשי במרכז המחקר ע"ש איימס של נאס"א, ובין 1973 ל־1975 ראש מחלקת מחקרי מערכות באיימס. בשנת 1975 פרש מנאס"א והיה לנשיא "מאריס וורדן אירוספייס", וסגן נשיא קרן הטיסה הגבוהה, שהקים שותפו למשימת אפולו 15, ג'יימס אירוין. לאחר מכן החזיק במשרות ניהוליות ב"ג'ט אלקטרוניקס אנד טקנולוג'י" ותאגיד בי. אף גודריץ', לפני שפרש לגמלאות בשנת 1996.

 

אפולו 14

אפולו 14 הייתה השיגור המאויש השמיני מתוך 11 בתוכנית אפולו. משימה זו ביצעה את מה שתוכנן למשימת אפולו 13, שלא הצליחה לנחות על הירח.

 

במשך שתי הליכות ירח שני האסטרונאוטים אספו דגימות קרקע, צילמו תמונות, וחקרו את מכתש הקונוס הסמוך. משימה זו מפורסמת בשתי חבטות הגולף של האסטרונאוט אלן שפרד, בסוף הליכת הירח השנייה.

אפולו 14 - המשימה

המשימה שוגרה ב־31 בינואר 1971, בשעה 4:03:22 שעון החוף המזרחי של ארצות הברית. היא נחתה בהצלחה באזור הנקרא "רמות פְרָה מַאוּרוֹ", 49.3 קילומטר מצפון למכתש פרה מאורו, ב־5 בפברואר בשעה 8:37:10 GMT, במרחק 50 מטרים מנקודת המטרה. רמות פרה מאורו הן תצורה גאולוגית המכסה חלקים נרחבים מהשטח שסביב ים הגשמים, המכתש הגדול ביותר על הירח. משערים שנוצר כתוצאה מהתנגשות של מסה גדולה מאוד עם הירח, בתקופה בה נוצרה מערכת השמש. ככל הנראה רמות פרא מאורו מורכבות מחומר שנזרק מתוך ים הגשמים בזמן הפגיעה. מכתש פרה מאורו הוא מכתש צעיר יותר, שנוצר באזור מאוחר יותר. אזור זה עניין מדענים במיוחד לאחר שססמוגרף שהניחו האסטרונאוטים של אפולו 12 במרחק 177 קילומטר משם הראה רעידות באופן קבוע מדי חודש, כאשר הירח היה בפריגרי שלו. הם שיערו שמקור הרעידות במכתש פרה מאורו.

 

5 שעות ו־23 דקות לאחר הנחיתה, החלה הפעילות החוץ רכבית הראשונה. מצלמת טלוויזיה צבעונית שהייתה מותקנת על רכב הנחיתה צילמה את שני האסטרונאוטים יורדים אל פני השטח. הצוות הציב את דגל ארצות הברית, מתקן ניסוי לבדיקת הרכב רוח השמש, הקים אנטנת תקשורת, הציב מחזיר אור לייזר, וחבילת ניסויים. הצוות גם פרק מרכב הנחיתה מתקן שכונה "מעביר ציוד מודולרי" (modularized equipment transporter), שהיה בעיקרו עגלה דו־גלגלית שנמשכה עם ידית על ידי אחד האסטרונאוטים, ושימשה להעמסת ציוד ששימש למחקר המדעי.

 

הליכת הירח השנייה נוצלה לבדיקות גאולוגיות במכתש הקונוס, הסמוך למקום הנחיתה. הציוד הדרוש כבר הועמס על עגלת הציוד. הטיפוס על שולי המכתש סיפק ניסיון בהליכה בשטח הררי, בתנאי כבידה של שישית מכוח הכבידה של כדור הארץ. במהלך פעילות זו נאספו דגימות של קרקע הירח, שהושלכה מתחתית ים הסערות, בעומק 164 ק"מ מתחת לפני הירח. בנוסף, שפרד ומיטשל צילמו את מכתש פרא מאורו מהשוליים שלו. פעילות זו נמשכה 4 שעות ו־20 דקות, ובמהלכה עברו האסטרונאוטים מרחק של כ־3 ק"מ.

 

בזמן שמפקד המשימה וטייס נחתת הירח היו על פני הירח, טייס תא הפיקוד סטיוארט רוזה ביצע ניסויים במסלול. הוא צילם אתרי נחיתה אפשריים למשימות הבאות; צילם תופעות אסטרונומיות כגון אור הזודיאק; בדק את היכולת של פני הקרקע להחזיר שידורי רדיו בתדרי S ו-VHF; בדק שינויים בשדה הכבידה של הירח; וצילם את פני הירח ממרחק 60 מייל ימי.

 

הצוות עזב את פני הירח ב־6 בפברואר בשעה 18:48 GMT, לאחר 33 שעות על פני הירח. לאחר שהתחברו לתא הפיקוד שהמתין במסלול ועברו אליו, מודול הירח הושלך ופגע בין נקודות הנחיתה של אפולו 12 ואפולו 14.

 

הפגיעה הורגשה על ידי סיסמוגרפים שהיו בשתי הנקודות עד שעה וחצי לאחר הפגיעה.

 

תא הפיקוד נחת באוקיינוס השקט במרחק קילומטר מאזור הנחיתה המיועד, ב־9 בפברואר בשעה 20:24 GMT, וחולצה על ידי ה-USS New Orleans.

אפולו 14 - הצוות - אלן שפרד

מפקד המשימה. האמריקני הראשון בחלל, במשימת מרקורי 3 (בחללית פרידום 7). שירת בנאס"א בשנים 1959 - 1974. לפני קבלתו לנאס"א, היה טייס קרב וטייס ניסוי בחיל הים האמריקני. שפרד נבחר לשמש כטייס חלל באפריל 1959, במסגרת תוכנית מרקורי, תוכנית החלל הראשונה של ארצות הברית. ב־5 במאי 1961 הוא הפך לאמריקני הראשון בחלל, בחללית פרידום 7. ב־1963 נבחר לשמש כמפקד המשימה הראשונה של תוכנית ג'מיני, אך בשנת 1964 התגלתה אצלו בעיה רפואית באוזן הפנימית, שפגעה בתפקודו ומנעה ממנו לטוס במהלך שנות השישים. משנת 1963 שימש כחבר בכיר בצוות המעקב והפיתוח של תוכניות החלל המאוישות וראש משרד האסטרונאוטים.

 

במאי 1969 עבר ניתוח לתיקון הפגם באוזנו, וחזר לטוס. הוא מונה למפקד משימת אפולו 13 - אך עקב צורך באימונים נוספים, הוא וצוותו התחלפו עם אנשי הצוות של משימת אפולו 14. בתום אפולו 14 חזר לתפקידו כראש משרד האסטרונאוטים, והחזיק בתפקיד זה עד שפרש מנאס"א ומהצי ב־1 באוגוסט 1974.

 

אפולו 14 - הצוות - סטיוארט רוזה

(16 באוגוסט 1933 - 12 בדצמבר 1994) טייס תא הפיקוד. בוגר במדעים בהצטיינות בהנדסת תעופה מאוניברסיטת קולורדו. התגייס לחיל האוויר ב־1953. בין 1962 ל־1964 היה טייס ניסוי בבסיס חיל האוויר אולמסטד בפנסילבניה. בין 1965 ל־1966 היה טייס ניסוי בבסיס חיל האוויר אדוארדס. היה גם טייס קרב על מטוסי F-84 ו־F-100 בבסיס לאנגלי בוירג'יניה. היה אחד מ-19 האסטרונאוטים שנבחרו באפריל 1966. לאחר אפולו 14, שימש טייס גיבוי של מודול הפיקוד באפולו 16 ואפולו 17, וצורף לתוכנית מעבורת החלל עד פרישתו מנאס"א ב־1976. לאחר מכן התמנה לסגן נשיא לפעולות בינלאומיות של חברת יו. אס. אינדסטריז ונשיא חברת הפיתוח במזרח התיכון של יו. אס. אינדסטריז, ביוון. בתפקיד זה היה אחראי על ניהול פעולות החברה במזרח התיכון והתאמת המוצרים לאזור. בין 1977 ל־1981 היה סגן נשיא של חברה לפיתוח נדל"ן, ומאז ועד מותו היה נשיא ובעלים של חברה פרטית.

 

אפולו 14 - הצוות - אדגר מיטשל

ד"ר אדגר דין "אד" מיטשל (17 בספטמבר 1930 - 4 בפברואר 2016) טייס נחתת הירח‏[1]. בוגר במדעים בניהול תעשייתי מהמכון הטכנולוגי של קרנגי, 1952. בוגר במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה מבית הספר לבוגרים של הצי, 1961. דוקטור במדעים באווירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, 1964. התגייס לצי האמריקאי ב־1952. שנה מאוחר יותר, סיים קורס קצינים. ב־1954 סיים את בית הספר לטיסה והוצב בטייסת הסיור ה־29 באוקינאווה. בין 1957 ל־1958 הטיס מטוסי A3 בטייסת התקיפה הכבדה 2 שהוצבה על נושאות המטוסים USS BON HOMME RICHARD ו־USS TICONGEROGA. עד 1959 היה טייס בפרויקט מחקר בטייסת הפיתוח האווירי 5. בין 1964 ל־1965 היה ראש מחלקת ניהול הפרויקט של משרד השדה של הצי של המעבדה המאוישת הלווינית. ב־1966 נבחר לאסטרונאוט. היה טייס גיבוי של נחתת הירח של אפולו 10. לאחר אפולו 14 הוצב כטייס גיבוי של נחתת הירח של אפולו 16.

 

אפולו 13

אפולו 13 היה השיגור המאויש השביעי מתוך 11 בתוכנית אפולו להנחתת אדם על הירח. אפולו 13 התפרסמה בכך שלא הצליחה להשלים את משימתה ולנחות על הירח, משום שבדרכה אל הירח התפוצץ מכל חמצן על סיפון החללית. פיצוץ זה אילץ את הצוות לבצע אלתורים שונים במטרה לחזור אל כדור הארץ בשלום. סיפורה של אפולו 13 התפרסם בעקבות סרט קולנוע "אפולו 13" משנת 1995. אפולו 13 היא הטיסה שהגיעה לנקודה הרחוקה ביותר מכדור הארץ מכל שאר הטיסות המאוישות לחלל.

אפולו 13 - המשימה

טייס תא הפיקוד ג'ק סוויגרט מדווח "יוסטון, הייתה לנו בעיה כאן".

במשך היומיים הראשונים למשימה, לא אירעו אירועים מיוחדים. 30 שעות ו־40 דקות לאחר השיגור, הצית הצוות את המנוע הראשי, במטרה להיכנס למסלול סביב הירח. 46 שעות ו־40 דקות לאחר השיגור, הפעיל הצוות כדרך שיגרה מאווררים שהיו בתוך מכלי החמצן. בתוך מספר שניות עלתה הקריאה של כמות החמצן במכל מספר 2 אל מעל הקצה העליון של החוגה, ונשאר שם.

 

המכלים עורבלו שוב עוד פעמיים בשעות הבאות. 55 שעות ו־53 דקות בתוך המשימה, לאחר התרעה על לחץ נמוך באחד ממכלי המימן, הורתה בקרת הקרקע לצוות להפעיל את כל המערבלים והמחממים במכלים. זמן קצר לאחר מכן שמע הצוות קול חבטה, ורעידה קלה בחללית. ועדת החקירה שבדקה את נסיבות האירוע, קבעה שבשלב זה התפוצץ מכל מספר 2, וגרם נזק למכל מספר 1. בבקרת המשימה נעלמה כל הטלמטריה למשך 1.8 שניות. בתא הפיקוד התקבלו התרעות על מתח חשמלי נמוך באחת מרשתות החשמל בחללית. בשלב זה הודיע טייס תא הפיקוד ג'ק סוויגרט ליוסטון, "יוסטון, הייתה לנו בעיה" (Houston, we've had a problem).

 

עקב השיבוש בקריאת הטלמטריה זמן קצר קודם לכן, התקשו אנשי בקרת הקרקע לקבוע אם הקריאות שהם מקבלים נכונות, או נובעות ממתח נמוך בגלאים. עם זאת, תוך זמן קצר הבינו הן הצוות והן בקרת הקרקע שמכל מספר 2 התרוקן לגמרי, מכל מספר 1 מאבד את תכולתו לאיטו, ותוך זמן קצר ישאר תא הפיקוד ללא חמצן וללא חשמל. ההחלטה הראשונה שהתקבלה הייתה לכבות תא דלק אחד ולכבות את המערכות הלא חיוניות בתא הפיקוד כדי לחסוך בחשמל. תוך זמן קצר כובה גם תא הדלק השני. כאשר יאזל החמצן שנותר, ישאר תא הפיקוד "מת". מקור האנרגיה היחידי שיוותר לו הוא שלוש סוללות האמורות לשמש בעת הכניסה לאטמוספירה, המספקות 120 אמפר-שעה, ואשר היה צורך לשמור עליהן לצורך שלב החזרה הקריטי.

 

שעה וחצי לאחר שנשמע הפיצוץ, הודיע מרכז הבקרה הקרקעית לצוות, שהם "מתחילים לחשוב על סירת ההצלה", בעזרת רכב הנחיתה הירחי והאספקה שהייתה עליו, כדי להחזיק את הצוות למשך שארית המשימה. תוכניות למקרה חירום מסוג זה נבדקו במשך מספר שנים, אף על פי שאף אחת מהן לא צפתה מצב חמור כמו זה של אפולו 13. מחקרים אלה נשלפו עתה, והותאמו למצב הקיים תוך כדי ההתפתחויות.

 

זמן קצר לאחר שנשמע הפיצוץ דיווח ג'יימס לוול, מפקד המשימה, על צביר של חלקיקים המקיף את החללית. דבר זה גרם לבעיה נוספת, משום שניווט החללית התבסס על הכוכבים ועל סקסטנט, וקל היה להתבלבל בין החלקיקים וכוכבים. כוונות הניווט שעל רכב הנחיתה הירחי היו קשות לשימוש גם כך, כל עוד היה צמוד לתא הפיקוד. בקרי הטיסה החליטו לתאם את מערכת הניווט של רכב הנחיתה הירחי עם זו של תא הפיקוד, כל עוד היה לתא הפיקוד זרם חשמל. לאחר שזה בוצע, תא הדלק האחרון וכל המערכות של תא הפיקוד כובו, והצוות עבר אל רכב הנחיתה הירחי. הישרדותם הייתה תלויה עתה באספקת החמצן והמים של רכב זה, מערכת הניווט שלו, ומערכת ההנעה שלו, שאמורה הייתה להנחית אותו על הירח. בתנאים רגילים, הניווט היה אמור להתבצע בעזרת מערכת ההנעה של תא השירות, אך אפשרות זו נפסלה, משום שמערכת זו צרכה יותר חשמל ממה שהיה זמין, ולא היה ידוע אם נגרם נזק מבני לתא השירות.

 

זמן קצר לאחר היוודע דבר התאונה, התקבצו עובדי נאס"א במרכז הבקרה ביוסטון ובמרכזי נאס"א ברחבי ארצות הברית, כדי להיות לעזר במקרה הצורך. אסטרונאוטים נכנסו לסימולטורים ובדקו אפשרויות פעולה שונות, ומומחים שונים ניסו לחזות את הבעיות בהם עלול הצוות להיתקל בהמשך, ולמצוא להן פתרונות.

 

זמן קצר לאחר הפיצוץ נקבע שאף כי יש לצוות מספיק חמצן, אין לו מספיק אמצעים לפנות את הפחמן הדו-חמצני מהאוויר. שתי המערכות לסילוק הפחמן הדו-חמצני של תא הפיקוד ורכב הנחיתה הירחי לא היו תואמות, ולא ניתן היה להחליף בין המכלים של חומר הסינון (ליתיום הידרוקסיד) בין שתי המערכות.

 

צוות ביוסטון החל מיד בחיפוש דרך לאלתר החלפה בין שני המכלים, ולאחר מספר שעות הכין הוראות הכנה מפורטות, שאיפשרו לצוות החללית לבנות מערכת סינון בעזרת מכלי הסינון של תא הפיקוד וחומרים שהיו בחללית.

 

כעת, הורה צוות הקרקע לאסטרונאוטים להפעיל את מנוע הנחיתה שברכב הנחיתה הירחי כדי להיכנס למסלול שיביא אותם בטיסה חופשית אל כדור הארץ. מסלול זה הקיף את הירח, וחזר אל כדור הארץ בעזרת כוח המשיכה של הירח. עתה היה עליהם להחליט על מסלול החזרה המדויק, שיקבע כעבור 18 שעות, שעתיים לאחר שיעברו בנקודה הקרובה ביותר לירח. לרשות צוות הקרקע עמדו מספר אפשרויות, החל מטיסה חופשית שתארך 155 שעות ותנחית את הצוות באוקיינוס ההודי, ועד תיקון מסלול שיקצר את הטיסה ל־118 שעות, ותנחית אותו במרכז האוקיינוס השקט. לבסוף הוחלט על מסלול שיארך 143 שעות שיביא את תא הנחיתה אל מרכז האוקיינוס השקט, שם גם היה פרוס כבר מערך החילוץ.

 

קביעת מסלול החזרה קבעה גם את לוח הזמנים להכנות. סדר הפעולות לכניסה לאטמוספירה נבדק במשך הזמן שבין הפעלת מנוע רכב הנחיתה הירחי ועד 35 שעות לפני הכניסה, ונשלח אל הצוות כ־15 שעות לפני הנחיתה.

 

החיסכון בחשמל התגלה כמשתלם. בבוקר הנחיתה התברר שנותר די מתח בסוללות, מה שהותיר די שהות לביצוע הפעולות הנדרשות: הפעלת מערכות תא הפיקוד, תיאום מערכת הניווט, השלכת תא השירות, ולבסוף שחרור רכב הנחיתה הירחי. תא הפיקוד נחת במרחק כמייל אחד מספינת החילוץ, עם כ־20% מתח נותר בסוללות. שלושת האסטרונאוטים הועלו ב־17 באפריל על סיפון האיוו-ג'ימה והוטסו אל הוואי.

אפולו 13 - ועדת החקירה

מיד לאחר הנחיתה כינסה נאס"א ועדת חקירה בראשות אדגר מ' קורטרייט, ראש מרכז המחקר ע"ש לאנגלי של נאס"א, כדי לחקור את נסיבות התאונה. לרשות הוועדה עמד מידע מועט יחסית, משום שרכב החלל בו התרחש הפיצוץ הושמד באטמוספירה עם חזרת רכב הפיקוד, והצילומים שהצוות הצליח לצלם היו באיכות נמוכה. רוב המידע היה נתוני הטלמטריה של הרכב ששודרו אל הקרקע במהלך הטיסה, ותיעוד ההיסטוריה של מכלי החמצן, מרגע שירדו מפס היצור ועד השיגור. החקירה, שנמשכה מספר שבועות, העלתה שרשרת של טעויות אנוש ורשלנות שהובילה אל התקלה בטיסה.

 

מכל החמצן עזב את מפעל "ביץ׳ מטוסים" (Beech aircraft) ב־3 במאי 1967 לאחר שעבר את כל הבדיקות, והותקן לאחר חודש בתא שירות מס׳ 106. שינויי תכנון של המדף הצריכו מאוחר יותר את הסרת המדף עליו הותקן המכל. במהלך ההסרה, הטכנאים לא שמו לב לבורג שחיזק את המדף למקומו. כתוצאה מכך, המתקן ששימש להסרתו נשבר והמדף נפל מגובה 10 ס״מ.

 

הוועדה קבעה שייתכן ונפילה זו רופפה צינורית מילוי שלא הותאמה היטב למקומה. לאחר השינויים, המדף נשלח למרכז קנדי להתקנה בתא שירות מס' 109, של אפולו 13.

 

מה שלא היה ידוע הוא שלמכל הותאמו מתגים תרמוסטטיים, שתוכננו לפעול במתח ישר של 28 וולט. ב־1965 הדרישה שונתה ל־65 וולט כדי להתאים לציוד הבדיקה שבמרכז קנדי. מכלים שיוצרו מאוחר יותר התאימו לדרישה החדשה, אך מכל זה, שהיה צורך לשנותו כדי שיתאים לה, לא שונה ולא התאים למתח החדש. בבדיקה רגילה לא היו שמים לב לחוסר ההתאמה, משום שהמתגים לא מופעלים בפעולה רגילה. אך האלתור שנעשה כאשר המכל לא התרוקן, כתוצאה מצינורית משוחררת, כפי שצוין לעיל, גרם להעלאת הטמפרטורה ל־27 מעלות צלזיוס, ולפתיחת המתגים. בדיקות שנעשו במהלך החקירה הראו שתחת המתח הגבוה יותר פתיחת המתגים גרמה ליצירת קשת חשמלית בין נקודות המגע, שריתכה אותם זה לזה ומנעה את פתיחתם שוב לאחר שהטמפרטורה ירדה. תקלה זו לא אובחנה בעת הבדיקות בקייפ קנדי, אף על פי שניתן היה להבחין בה אם מישהו היה שם לב לזרם התקן החימום, שהמשיך לפעול גם כאשר היה אמור להיות כבוי. כתוצאה מכך, התקן החימום פעל באופן רצוף במשך 8 שעות פעמיים, וכתוצאה מכך, העלתה הוועדה, הגיעה צינורית החימום לטמפרטורה של יותר מ־500 מעלות שפגעה בבידוד הטפלון של חוטי המתח של המאווררים וחשפה אותם. הטפלון הופך דליק בטמפרטורה גבוהה מספיק בסביבה של חמצן נקי, והמכל הכיל גם חומרים דליקים אחרים.

 

בטיסת אפולו 13, המכל פעל כרגיל במשך 56 השעות הראשונות. בנקודה זו, ככל הנראה, קשת חשמלית כתוצאה מקצר הציתה את הטפלון, והעלייה החדה בלחץ כתוצאה מהדליקה גרמה לפיצוץ המכל או פגיעה במוליך שהוביל כבלי חשמל אל תוך המכל, ולפליטת חמצן בלחץ גבוה. הוועדה קבעה כי עליית הלחץ העיפה את כיסוי החללית מעל המכל ופגעה באנטנה הכיוונית שלו, וגרמה לשיבוש בקליטת הטלמטריה ביוסטון. היא פגעה גם במערכת פיזור החמצן ובמכל השני, מה שגרם לאובדן כל אספקת החמצן.

 

הועדה קבעה שאף שהתקלה נבעה מרצף אירועים שסבירותם נמוכה, ואף שהמערכת פעלה היטב ב־6 משימות קודמות, יש לשנות את המכל כך שלא יהיו שום חומרים דליקים במגע עם חמצן, ושכל נוהלי הבדיקות יבדקו כדי לוודא את התאמתם לצרכים.

אפולו 13 - הצוות - ג'יימס לוֹוֶל

סרן בחיל האוויר האמריקאי. שירת כטייס ניסוי במרכז הניסויים של הצי. היה מנהל תוכנית מטוס ה־F-4 פנטום, ובמקביל שירת כמהנדס בטיחות בטייסת הקרב 101. נבחר לתפקיד אסטרונאוט ב־1962, והיה אסטרונאוט גיבוי לג'מיני 4 ו־9. ב־4 בדצמבר 1965 שוגר בג'מיני 7, שהייתה הפעם הראשונה בה שתי חלליות נפגשו בחלל. ב־11 בנובמבר 1966 שוגר עם באז אולדרין בג'מיני 12, המשימה האחרונה בתוכנית ג'מיני. היה גיבוי של ניל ארמסטרונג באפולו 11, ובאפולו 13 היה מפקד המשימה.

אפולו 13 - הצוות - פרד הייז

החל את שירותו בכוחות הצבא של ארצות הברית כטייס קרב בחיל הנחתים בשנת 1952. משם עבר לתפקיד טייס יירוט בטייסת 185 של המשמר הלאומי של אוקלהומה, וב־1959 עבר לנאס"א, שם שירת כטייס מחקר. היה טייס גיבוי לרכב הנחיתה הירחי באפולו 8 ו-11, ובאפולו 13 היה טייס רכב הנחיתה הירחי. מאוחר יותר היה מפקד גיבוי של אפולו 16. בסוף שנות השבעים השתתף בתוכנית המעבורת, שם שירת כעוזר טכני למנהל תוכנית המעבורת, והיה חבר באחד משני הצוותים שביצעו נחיתות ניסוי עם מעבורת החלל, ששוחררה מעל גבו של בואינג 747.

אפולו 13 - הצוות - ג'ון "ג'ק" סוויגרט

שירת בחיל האוויר האמריקאי בשנים 1956-1953, בהן שירת גם כטייס קרב ביפן וקוריאה. משם עבר לשרת כטייס קרב במשמר הלאומי של מסצ'וסטס ושל קונטיקט. בשנת 1966 הצטרף לנאס"א. היה חלק מצוות הגיבוי באפולו 7 ו־11. באפולו 13 יועד לצוות הגיבוי, והחליף את תומאס מטינגלי מהצוות הראשי 3 ימים בלבד לפני השיגור, לאחר שמטינגלי נחשף למחלת האדמת ללא שהיה מחוסן. לאחר פרישתו מנאס"א נבחר לכהונה בבית הנבחרים של ארצות הברית, אך נפטר מסרטן לפני שנכנס לתפקיד.

אפולו 12

אפולו 12 הוא השיגור המאויש השישי בתוכנית אפולו והנחיתה השנייה של אדם על הירח. שוגרה ב־14 בנובמבר 1969, על גבי טיל סטורן 5. נחתה בים הסערות על הירח ב־19 בנובמבר, וחזרה לכדור הארץ ב־24 בנובמבר.

אפולו 12 - המשימה

במהלך השיגור פגעו במשגר שני ברקים בעת שחלף באטמוספירה העליונה. פגיעות אלה שיבשו את פעולת המחשבים ואת קריאת הטלמטריה על הקרקע למשך מספר דקות. בהברקה של רגע, פקד בקר הטיסה (ג'ון ארון) על הצוות "Try SCE to aux", בהתייחסו למתג נידח בקונסולת השליטה של החללית, פעולה שתיקנה את הבעיה והצילה את המשימה מביטול.

 

במשימה זו תורגלה נחיתה מדויקת במטרה (בניגוד לאפולו 11, שנחתה במרחק כ-3 או כ-6.5 קילומטרים ממטרתה), בעזרת מכ"ם ומערכת המחשב, עם התערבות ידנית מינימלית של הטייס פיט קונראד. תא הנחיתה אינטרפיד נחת במרחק 183 מטרים ממטרתו המיועדת.

 

במהלך שתי הליכות ירח, שנמשכו כמעט ארבע שעות כל אחת, אסף הצוות דוגמאות מקרקע הירח (סה״כ 34 ק״ג), וחלקים מהחללית הבלתי מאוישת סרוויור 3, שנחתה על הירח באפריל 1967. כמו כן, הושארה על הירח ערכת ניסויים. בין היתר, הכילה הערכה סיסמוגרף, שאף הקליט את הרעידות בפני הירח שיצרה המראתם של האסטרונאוטים מפני השטח בתום המשימה, עד שעה לאחר שעזבו. הם לכדו חלקיקים של רוח השמש ברדיד אלומיניום שהחזירו עמם. בנוסף, הם צילמו את פני הירח ואת עצמם במצלמת 70 מ״מ ומצלמה סטראוסקופית.

 

משימה זו הייתה הראשונה בה נכללה מצלמת טלוויזיה צבעונית, שצילמה את האסטרונאוטים על הירח. לרוע המזל, בין כיוון את המצלמה לעבר השתקפות של השמש מעל רכב הנחיתה, ושרף את המצלמה. עקב זאת, התקשורת איבדה עניין במשימה תוך זמן קצר יחסית.

 

המשימה הקודמת, אפולו 11, הייתה היסטורית. עיני כל העולם היו נשואות אליה, מיליונים צפו בה בשידור חי, והן האסטרונאוטים והן צוות הקרקע בחרו את מילותיהם בקפידה. לעומת זאת, במשימה זאת, שהייתה כבר הנחיתה השנייה על הירח, הרשו לעצמם האסטרונאוטים להשתעשע מעט יותר. פיט קונראד, שלא היה גבוה במיוחד, קרא "וופיי" כאשר קפץ מן השלב האחרון בסולם אל קרקע הירח. "בן אדם, זה אולי היה [צעד] קטן לניל, אבל [צעד] ארוך עבורי", הוסיף, בהתייחסו לאימרתו המפורסמת של ניל ארמסטרונג, כאשר הניח את רגלו על הירח.

 

במשימה זו השתמשו לראשונה במחולל חשמל, המבוסס על דעיכת פלוטוניום. המחולל סיפק 75 וואט, ואיפשר למכשירים המדעיים לפעול ללא הפסקה ולשדר נתונים אל כדור הארץ. בתחילה, תיבת הפלוטוניום סירבה לצאת מתא האחסון שלה, על מנת שיניחו אותה במחולל ונדרשו מכות פטיש על מנת להוציאה.

 

לאחר 32 שעות וחצי על פני הירח, המריאו קונראד ובין ונפגשו במסלול סביב הירח עם גורדון. לאחר יומיים, במהלכם צילמו את פני הירח, יצאו אל כדור הארץ. בשובם, אספה אותם מן הים נושאת המטוסים USS Hornet‏.

אפולו 12 - הצוות - צ'ארלס קונראד הבן

מפקד המשימה. (2 ביוני 1930 - 8 ביולי 1999), אסטרונאוט בתוכנית ג'מיני, תוכנית אפולו ובסקיילאב. בוגר במדעים בהנדסה אווירונאוטית מאוניברסיטת פרינסטון, 1953. בתום לימודיו, הצטרף לצי האמריקאי כטייס. הוא למד בבית הספר לטייסי ניסוי של הצי. מאוחר יותר שירת כמדריך טיסה ומהנדס ביצועים בבית הספר. לאחר מכן שירת כמדריך טיסה על מטוסי F-4 פנטום בטייסת ההדרכה VF-121, ולאחר מכן בטייסת הפנטומים VF-96 על נושאת המטוסים USS Ranger. נבחר לאסטרונאוט בספטמבר 1962. הטיסה הראשונה שלו לחלל הייתה בג'מיני 5. כמפקד ג'מיני 11, קבע שיא גובה חדש מעל פני הקרקע. משימתו הבאה הייתה כמפקד אפולו 12. תפקידו האחרון בחלל היה מפקד סקיילאב 2, תחנת החלל האמריקאית הראשונה. בדצמבר 1973 עזב את השירות בצי ובנאס"א.

 

נהרג בגיל 69 בתאונת אופנוע

 

אפולו 12 - הצוות - ריצ'רד גורדון

 

טייס תא הפיקוד. נבחר לאסטרונאוט בקבוצה השלישית, באוקטובר 1963. בספטמבר 1966 שוגר כטייס במשימת ג'מיני 11, שחברה לחללית אג'ינה. במשימה זו ביצע הליכת חלל, השיג שיא גובה חדש של כ-1,368 קילומטר, ולראשונה בוצעה כניסה מבוקרת אוטומטית לאטמוספירה.

 

באפולו 12 נשאר במסלול סביב הירח בזמן שקונראד ובין נחתו על הקרקע. הוא צילם את פני הקרקע כדי למצוא אתרי נחיתה אפשריים למשימות הבאות.

 

התפקיד הבא שלו היה מפקד גיבוי של אפולו 15. הוא פרש מנאס"א ומהצי בשנת 1972.