השרידים העתיקים ביותר של תרבות כתובה שנמצאו בהודו שייכים לתרבות עמק האינדוס (שנחקרה באתרים האראפה ומוהינג'ו דארו). כתב תרבות האינדוס לא פוענח עד היום אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על תרבות מפותחת ביותר שניהלה קשרי מסחר עם מסופוטמיה. עם השנים נעלמה תרבות זו ובתקופת השנים שבין תחילת האלף ה-2 לפנה"ס ועד למחציתה - עלתה והתרחבה התרבות הוודית. בני תרבות זו היו ככל הנראה נוודים שהגיעו לאזור נהר האינדוס (שרובו נמצא בפקיסטן של ימינו) ומשם התפשטו מזרחה אל המישור שבין האינדוס לגנגס (דרכי התפשטותם עדיין במחלוקת וישנם חוקרים - שנמצאים אמנם בדעת מיעוט - הטוענים לרציפות תרבותית לתרבות עמק האינדוס). שבטים אלו כונו Arya וחוקרים העלו סברות שונות (שהתבססו בעיקר על מחקר בלשני) בנוגע למקור ארי. דתם של בני תרבות זו הותוותה בריג ודה בשפת הסנסקריט והתפתחה לכדי קאנון דתי שהפך והתגלגל - ברצף היסטורי שהתפרש על פני אלפי השנים הבאות - לגרעין הרעיוני הסמלי של אוסף האמונות שמכונה כיום דת ההינדואיזם.
דת האסלאם הגיעה להודו בתחילת המאה ה-11 עם פלישות המוסלמים וכיבוש עמקי האינדוס והגנגס. רוב ההודים לא הסכימו לקבל על עצמם את דת האסלאם משום שרעיונותיה ומנהגיה היו שונים לגמרי ממנהגי דת ההינדו שרווחה בהודו באותה תקופה.
עד למאה ה-16, פלישות המוסלמים להודו הפכו לשכיחות כפי שקרו במשך 100 שנה. חלק מן הפולשים נשארו וחלקם חזרו מערבה עם כל השלל שיכלו לשאת. אך ברבר (שפירושו נמר), שליט המונגולים, נשאר ב-1526. הוא ייסד את האימפריה המוגולית, אחת האימפריות המפוארות ביותר בעולם. חצר מלכותו הייתה מרוצפת בעושר. אנשים ונשים ענדו תכשיטים יקרים ובגדי משי עדינים.
בשנת 1674 נוסדה בדרום הודו האימפריה המרתית, והיא התקיימה עד 1818, עת נכנעה לאימפריה הבריטית. בחצר השלטון הבריטי שררה הסברה שהודו היא הטריטוריה החשובה ביותר. ועל פי תפיסה זו ואחרות נחפרה תעלת סואץ.
בשנת 1770 מתו כעשרה מיליוני בני אדם ברעב המוני בחבל בנגל (אנ'). רעב זה נגרם בעקבות המעבר לגידול אופיום בשטחים חקלאיים (אשר נכפה על חקלאים מקומיים בידי חברת הודו המזרחית הבריטית כחלק מן האסטרטגיה לייצאו לסין), אשר הוביל למחסור קטלני במזון עבור האוכלוסייה המקומית.
רעב המוני נוסף יכה חבל זה בשנת 1943 ויגרום למותם של כשלושה מיליון בני אדם כתוצאה מליקויים בחלוקת המזון.
מאבקה הארוך של הודו לעצמאות החל רשמית ב-1885, כשנוסד הקונגרס הלאומי ההודי. הקבוצה מצאה מנהיג גדול בדמותו של מוהנדס קרמצ'נד גאנדי. גאנדי היה עורך דין שחונך בשיטה הבריטית, הוא השתמש בהפגנות לא אלימות שלהן קרא "סטיאגרה" כדי למחות נגד השלטון הבריטי בהודו.
מאמיניו נהגו לשבת ברחובות ללא תנועה, אפילו אם המשטרה הכתה אותם.
גאנדי אמר למאמיניו לא לקנות מוצרים בריטיים ולא לעבוד עבורם. הוא בילה שנים אחדות בכלא ושבת רעב לעתים קרובות. הצבא הבריטי פתח באש נגד קבוצת הודים שהפגינו ב"סטיאגרה" בעיר אמריטסר ב-1919. כתוצאה מכך נהרגו 400 איש לא חמושים. אירוע זה נחשב לנקודת המפנה במאבק לעצמאות הודו. המאבק לעצמאות נשא פרי, ולבסוף הכריז המשנה למלך, הלורד לואי מאונטבטן, כי השלטון הבריטי יסתיים ב-14 באוגוסט 1947, אולם הודו תחולק בין מדינה הינדית - הודו, למדינה מוסלמית - פקיסטן, בניגוד לחזונו של גאנדי לחיים משותפים של מוסלמים והינדים בהודו אחת.
בגלל אזהרות של אסטרולוגים מפני ביש מזל ביום העצמאות המיועד, הוכרזה עצמאות הודו רק למחרת, 15 באוגוסט 1947, וכך הכריז ראש הממשלה הראשון של הודו, ג'ווהרלל נהרו: "בשעת חצות, כשהעולם ינום את שנתו, תתעורר הודו לחיים ולחירות."
בחודש שאחרי החלוקה, התבצעו חילופי אוכלוסין רוויי דמים בין שתי המדינות החדשות. היה זה טרנספר של 4 מיליון הינדים ומוסלמים שהעבירו את ביתם לצד השני של הגבול. במהומות בין הינדים ומוסלמים שאירעו בעקבות אירוע זה נהרגו כחצי מיליון אנשים. על ידי שביתות רעב הצליח גאנדי לגרום להפסקת המהומות בכלכותה ובדלהי, אך ב-1948 הוא נרצח על ידי קנאי הינדי, שחשב שהקו שהוא נוקט כלפי המוסלמים הוא רך מדי.
מאז הכרזת העצמאות של שתי המדינות, נותר אזור חבל קשמיר במחלוקת קשה בין הודו לפקיסטן. ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות, החלה המלחמה האינדו-פקיסטנית הראשונה, שנמשכה מ־1947 ועד 1949 ונסבה סביב עתיד החבל.
הפסקת האש בסוף הלחימה הותירה בידי הודו שני שלישים מהשטח. גם ב-1965 וב-1971 אירעו מלחמות בין המדינות שמרכזן חבל קשמיר. אף על פי שפקיסטן הפסידה ברוב הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע, ועדיין מתרחשים באזור פיגועי טרור וסכסוכי גבול מקומיים בין הצבאות. מצב זה גורם לאי יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן, שאף הוביל החל מסוף שנות ה-90 למרוץ חימוש גרעיני בין שתי המדינות, במקביל לניסיונות שנעשו על ידי האו"ם ליישב את הסכסוך בדרכי שלום.
מאז עצמאות הודו שלטה בה מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, מפלגתם של ג'ווהרלל נהרו ומהטמה גנדי, תחילה בראשותו של נהרו ואחר כך של בתו אינדירה גנדי ושל נכדו רג'יב גנדי, חוץ מאשר בשתי תקופות קצרות בשנות השבעים והשמונים, והחל משנת 2014 אז עלתה לשלטון מפלגת העם ההודית בראשותו של נרנדרה מודי.
ראש הממשלה נהרו משל במדינה עד למותו ב־1964. תחת נהרו נקטה המדינה מדיניות של התרחבות תעשייתית המבוססת על תעשייה כבדה, על ידי סדרת תוכניות חומש. מדיניות החוץ של נהרו הדגישה את הנייטרליות, והודו נעשתה לחברה מובילה בתנועת הנייטרליות.
בשנות ה-90 עברה הודו מהלך של ליברליזציה ורפורמה כלכלית, שפתחה את הכלכלה ההודית לסחר והשקעות בינלאומיות. הפוליטיקה הפנימית של הודו גם עוצבה מחדש, כשנאמנויות ישנות על פי קאסטה, אמונה ואתניות פינו את מקומם למפלגות אזוריות קטנות רבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה