טנזניה - היסטוריה

כבר לפני 10,000 שנה האזור המכונה היום טנזניה היה מיושב על ידי שבטים של ציידים לקטים, כנראה שבטי הקויסן. בתקופת הזמן שנעה בין 6,000 ל-2,000 לפני הספירה התיישבו באזור שבטים דוברי שפות כושיות ושבטי בנטו.

 

כבר מתחילת האלף הראשון לספירה ישנן עדויות שסוחרים מפרס וממערב הודו ביקרו בחופי מזרח אפריקה, כולל חופה של טנזניה, אבל האסלאם עצמו הגיע לטנזניה רק במאות השמינית והתשיעית לספירה. בסמוך לתקופת הגעת האסלאם לאזור החלו כבר להיווצר ערי מדינה מקומיות לאורך חופי טנזניה ששפתן הייתה סוואהילית. ערי מדינה אלה, לפי העדויות, קיימו קשרי מסחר ענפים עם שותפים שונים מרחבי האוקיינוס ההודי. הידועה שבערים אלה הייתה קילווה.

 

האזור בו שוכנת טנזניה ואשר כונה טנגנייקה היה קולוניה גרמנית בין השנים 1885 ו-1919, תחת השם מזרח אפריקה הגרמנית.

 

מרד המאג'י-מאג'י, (בגרמנית: Der Maji-Maji-Aufstand) היה התקוממות של עשרות שבטים וקבוצות אתניות במזרח אפריקה הגרמנית (Deutsch-Östafrika), בין שנת 1905 ל-1907, נגד השלטון הקולוניאלי הגרמני. הגרמנים דיכאו את המרד באכזריות במה שנחשב לטבח העם הראשון באפריקה, יחד עם רצח העם של ההררו והנאמה בדרום מערב אפריקה.

 

זכר הטבח מעיב עד היום על יחסי גרמניה-טנזניה. גרמניה סירבה להתנצל רשמית, אם כי היא מעבירה לטנזניה סיוע שנתי בסך של כ-50 מיליון יורו.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה למושבת-נאמנות בריטית, עד לקבלת העצמאות בשנת 1961 תחת השם טנגנייקה. ג'וליוס נייררה (Julius Nyerere) שימש כשר האחראי למושבה בפני הכתר הבריטי והמשיך בתפקיד ראש ממשלת טנגנייקה בשנת 1960. ב-26 באפריל 1964 התמזגו טנגנייקה והאי השכן זנזיבר, במה שהביא ליצירתה של הרפובליקה המאוחדת של טנזניה. ב-1971 הודח שליט אוגנדה, מילטון אובוטה, מתפקידו ויצא לגלות בטנזניה, אצל ידידו ג'וליוס נייררה. ב-1979 הכריזה טנזניה מלחמה על אוגנדה לאחר שזו ניסתה לספח לעצמה שטחים בצפון המדינה. טנזניה לא הסתפקה בסילוק הכוחות האוגנדים מאדמתה, אלא אף פלשה לתחומי אוגנדה וכפתה את גירושו של הרודן האוגנדי אידי אמין והחזרתו לשלטון של אובוטה. בחירות רב-מפלגתיות שנערכו לראשונה בשנת 1995 סימלו את קץ השלטון החד-מפלגתי בטנזניה. ב-23 בנובמבר 1995 הושבע בנג'מין מקפה כנשיא המדינה. שתי מערכות בחירות נערכו מאז, בעיקר לנוכח התנגדות עממית ומעמדה האוטונומי-למחצה של זנזיבר, ובשתיהן ניצחה מפלגת השלטון, חרף עדויות משקיפים בדבר אי-סדרים.