הר צ'יף היה מקום מקודש עבור האינדיאנים במשך מאות שנים. בשלהי המאה ה-18 נחקר ההר בידי האדם הלבן, ובמפה שהופקה בבריטניה ב-1795 הוא כונה "פסגת המלכים". מריוותר לואיס, אחד מראשי משלחת לואיס וקלארק, צפה בהר ב-1805 וכינה אותו "הר המגדל". השם השתנה במאה ה-19, ושמו החדש שיקף את יחס האינדיאנים אל ההר שאותו הם כינו "הצ'יף הגדול". כאשר הוקם הפארק הלאומי גליישר ב-1910 נכללו הפסגה ורוב המדרונות המזרחיים של ההר בשטח הפארק, כך שרק מורדות ההר התחתונים נותרו בתחום השיפוט של בלקפיט.
הצד המזרחי של ההר מתנשא לגובה 457 מטרים אנכיים, והדרך הקלה ביותר בחלק זה של ההר מדורגת בדרגת קושי 4 (יום טיפוס שלם) על ידי מטפסי ההרים. הסלעים באזור זה הם בעיקר סלעי משקע שאינם טובים כנקודות עגינה, ובכך הם מקשים עוד יותר על הטיפוס. ההעפלה הראשונה של חוקרים לבנים בנתיב זה התרחשה ב-8 בספטמבר 1892, כאשר הנרי סטימסון ושני חוקרים נוספים טיפסו על ההר. כאשר הגיעו חברי המשלחת לפסגת ההר הם הבחינו בשאריות שנותרו מטקסים, כולל גולגולות של ביזונים, שהאינדיאנים השאירו מאחוריהם.
הפעם הבאה שטיפסו בהצלחה על הצד המזרחי של ההר הייתה ב-1951. אף על פי שניתן להגיע אל פסגת ההר מכיוון מערב, הנתיב הקל ביותר הוא ממזרח, ושבט בלקפיט מנפיק אישורי כניסה ומחנאות על מנת שניתן יהיה לחצות את שמורתם.
מבחינה גאולוגית ההר מוגדר בתור הר משאר אשר בנוי מסלעים עתיקים מתקופת הפרקמבריום. המעניין הוא שסלעים עתיקים אלה שוכבים על שכבת סלעים צעירים הרבה יותר מתקופת הקרטיקון וזאת בניגוד למה שנהוג לחשוב - שסלעים צעירים תמיד ישכבו על סלעים עתיקים מהם. ההסבר הוא ששבר הפוך, העלה את השכבה העתיקה אל מול שכבות צעירות זה מול זה וההר נשאר עקב עמידתו לבליה עד עצם היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה