אבחזיה

אַבְּחַזְיָה (באבחזית: Аҧсны; בגאורגית: აფხაზეთი‏) היא ישות מדינית שהתנתקה מגאורגיה והכריזה על עצמה כעצמאית. היא נמצאת בצפון-מערב הקווקז, לחופו המזרחי של הים השחור. שטחה 8,660 קמ"ר.

 

עד 2008 הייתה אבחזיה מחוז בצפון-מערב גאורגיה. לאחר המלחמה בדרום אוסטיה הכריזה על עצמאות, אשר הוכרה על ידי הפדרציה הרוסית. נכון ל-2011, מכירות באבחזיה כמדינה עצמאית רוסיה, ניקרגואה, ונצואלה ונאורו. יתר מדינות העולם רואות בה חלק מגאורגיה.

 

כחלק מהסכסוך הגאורגי-אבחזי המתמשך, ותוך ניצול תקופת המעבר בין גמסחורדיה לשוורדנדזה, הכריזה אבחזיה באופן חד-צדדי על עצמאותה אחרי מלחמה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. היא נותרה עצמאית דה פקטו ברוב שטח המחוז. הרפובליקה העצמאית שולטת בכל שטח המחוז, כולל בבירה סוחומי שעל גדות הים השחור. הממשל דה יורה של אבחזיה, שהוא הגוף היחיד שמוכר באופן בינלאומי כסמכות החוקית של אבחזיה, שכן בעמק קודורי, שהוא חלק מהאזור שהיה בשליטה הגאורגית באבחזיה עילית.

אבחזיה - היסטוריה - ההיסטוריה המוקדמת

מהמאה התשיעית לפני הספירה ועד למאה השישית לפני הספירה היה השטח של אבחזיה המודרנית חלק מהממלכה הגאורגית, ממלכת קולכיס, שהתחלפה בשנת 63 לפנה"ס לממלכת אגריסי. סוחרים יוונים יסדו ערי נמל לאורך קו חוף של הים השחור. אותן ערי נמל הפכו בסופו של דבר לעריה המודרניות של אבחזיה, כמו למשל דיוסכוריאס שהפכה לסוחומי, בירת אבחזיה.

 

האימפריה הרומית כבשה את אגריסי במאה הראשונה, ושלטה בה עד למאה הרביעית, לאחר מכן זכתה במידה מסוימת של עצמאות, אבל נותרה תחת ההשפעתה של האימפריה הביזנטית. אף על פי שהזמן המדויק בו התנצרו האבחזים לא ידוע, ברור כי "מטרופוליטיאן מפיטיוס" (בן העיר פיטיוס) השתתף בועידת ניקיאה הראשונה בשנת 325. במאה השביעית הוקמה באבחזיה נסיכות אוטונומית על ידי האימפריה הביזנטית, סטטוס שהחזיק מעמד עד למאה ה-9, כאשר היא אוחדה עם הפרובינציה אימרתי והפכה לממלכה האבחזית. יחד עם זאת ישנן עדויות המציינות את אבחזיה ממאה השמינית כנסיכות כוזרית, כאשר אם המלך לאו הראשון הייתה נסיכה כוזרית. עם היפסק השושלת הפכה אבחזיה למחוז כוזרי (וכך היא נזכרת בחיבור הגאוגרפי פרסי משנת 982, חדוד אלעאלם). במאות התשיעית-העשירית, ניסו המלכים הגאורגים לאחד את כל הפרובינציות הגאורגיות, ובשנת 1001, המלך בגרט השלישי משושלת בגרטיוני, הפך למלך הראשון של הממלכה הגאורגית המאוחדת, שלב ראשון בדרך לאיחוד כל הממלכות הגאורגיות.

 

בשנת 1269 השתלטו בני גנואה על חופי אבחזיה וראשי השבטים שלטו בפנים הארץ, ובסוף המאה החמש עשרה גירשו הטורקים את בני גנואה. ומאז בהדרגה יחד עם התפרקותה של הממלכה הגאורגית המאוחדת, נכבשה אבחזיה על ידי האימפריה העות'מאנית. ההשתלטות העות'מאנית על שבטי ההר הושלמה רק בשנת 1864. במהלך שלטונה המירה אוכלוסיית אבחזיה את דתה לאסלאם. העות'מאנים נדחפו החוצה בסופו של דבר על ידי הגאורגים, שיסדו את האוטונומיה של נסיכות אבחזיה, שנשלטה על ידי שושלת שרוואשידזה ( או שושלת צ'אצ'בה, כפי שמכנים אותה האבחזים).

 

בסוף ימי הביניים ובתקופת השלטון העות'מאני באבחזיה היגרו אבחזים רבים כממלוכים למצרים. בשנים 1864-1878 היגרו רבים מהאבחזים לטורקיה כדי לא להיות תחת שלטון נוצרי.

אבחזיה - היסטוריה - אבחזיה בתקופת האימפריה הרוסית

התפשטות האימפריה הרוסית, לתוך אזור הקווקז, שהחלה במאה השמונה-עשרה, הביאה לעימותים מתמשכים ברמות נמוכות בין המתיישבים הרוסים לבין השבטים הקווקזיים ילידי המקום. בסופו של דבר התפרצה מלחמת קווקז, שנסתיימה בכיבוש צפון הקווקז ומערב הקווקז על ידי רוסיה. רוב הנסיכויות הגאורגיות סופחו לאימפריה הרוסית בין השנים 1801–1864. גנרל ציציאנוב הביא את אבחזיה תחת חסות המנהל הרוסי, ובשנת 1810 הפכה אבחזיה למדינת חסות של האימפריה הרוסית. במהלך תקופה שנמשכה בין 1829 ועד 1842, היא סופחה לאימפריה הרוסית. אולם רק בשנת 1864, הצליחו הרוסים לבטל את הנסיכות המקומית, שהייתה עדיין תחת שליטה של שושלת שרוואשידזה, ואבחזיה הפכה רשמית לחלק מהאימפריה הרוסית. ב-17 באוגוסט 1866 הוקם "אוטדל סוחומי" (Сухумский отдел).

 

לאחר המלחמה הרוסית-צ'רקסית, שנסתיימה ב-21 במאי 1864, במשך 14 השנים הבאות, עד ל-1878, גורשו מספר לא ידוע של אבחזים מוסלמים, שהיוו על פי הערכה כ-60% מכלל האוכלוסייה באבחזיה, בתהליך המוג'היריזם, לאימפריה העות'מאנית, יחד עם אוכלוסיות מוסלמיות אחרות בקווקז. חלקים גדולים משטחה של אבחזיה נותרו בלתי מיושבים, ושלטונות רוסיה עודדו הגירה של האוכלוסייה הנוצרית לאבחזיה. במפקד שנערך בשנת 1886 נספרו בשטח אוקרוג סוחומי 67,846 איש. כתוצאה מכך הרבה ארמנים, יוונים ואסטונים (כולם נוצרים) היגרו לאבחזיה ויישבו מחדש חלק גדול מהאזורים שהתרוקנו. גרסה זו של האירועים אינה עומדת בקנה אחד עם גירסת ההיסטוריונים הגאורגים, שטוענים כי שבטים גאורגיים, מגרלים וסוואנים, איכלסו את אבחזיה מאז ימי ממלכת קולכיס. על פי מלומדים גאורגים, האבחזים הם צאצאי שבטים צפון קווקזיים, האדיגים והאפסווה, שהיגרו לאבחזיה מצפון הרי הקווקז והתמזגו באוכלוסייה הגאורגית המקומית. כך או אחרת, בתחילת המאה ה-20, בשנת 1911 נמנו בסוחומי 43,000 תושבים, שני שלישים של האוכלוסייה היו מגרלים ושליש אבחזים.

 

ב-26 בפברואר 1905 הוצא צו על הקמת אוקרוג סוחומי (Сухумский округ).

 

למרות האיסלמיזציה בתקופה, שאבחזיה הייתה בשליטה של האימפריה העות'מאנית, חלק ניכר מהאוכלוסייה לא המיר את דתו הנוצרית ובקרב האבחזים, שהפכו למוסלמים, האסלאם לא השתרש עמוק והאנשים המשיכו לקיים חלק ממצוות הנצרות לצד מצוות-האסלאם. כל זה הקל מאוד על המסיונרים הנוצרים, שהגיעו אחרי השתלטות האימפריה הרוסית על אבחזיה, להחזיר את האבחזים-המוסלמים לחיק הנצרות האורתודוקסית. מספר לא מבוטל של אבחזים נשארו נאמנים לאמונות הפגניות ולאורך כל ההיסטוריה קיימו את פולחנם במקדשים וממשיכים לקיים ב-5 המקדשים, שפועלים לצד 2 המסגדים פעילים והכנסיות הרבות גם בימינו.

אבחזיה - היסטוריה - אבחזיה בתקופת השלטון הסובייטי

המהפכה הרוסית של 1917 הביאה לייסודה של רפובליקה גאורגית עצמאית, הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, שהתקיימה עד לשנת 1921. במהלך קיומה של הרפובליקה סבלה המפלגה המנשביקית השלטת בגאורגיה מאי שקט באזור אבחזיה, אף על פי שהייתה לאבחזיה אוטונומיה מוגבלת. בסכסוך סוצ'י (1918-1919) נקבע הגבול המערבי של גאורגיה עם רוסיה, שהוא גם קו הגבול בין אבחזיה לפדרציה הרוסית כיום. בפברואר 1921 פלש הצבא האדום לגאורגיה והביא לקיצה את העצמאות קצרת הימים של הרפובליקה.

 

בעקבות זאת הפכה אבחזיה בתקופה שבין 1921-1931, לרפובליקה סובייטית בשם הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אבחזיה (אבחזיה סס"ר). אף על פי שהייתה לאבחזיה אוטונומיה להלכה, היא הייתה כפופה לשלטון הסובייטי המרכזי החזק בגאורגיה. הגאורגית הפכה לשפה הרשמית באוטונומיה. לוורנטי בריה עודד את הגירת גאורגים לאבחזיה, ורבים עברו להתיישב בה כולל רוסים.

 

דיכוי האבחזים הסתיים רק לאחר מותו של סטלין והוצאתו להורג של בריה, וחלקם של האבחזים בממשל הרפובליקה גדל. כמו בכל הרפובליקות האוטונומיות הקטנות בברית המועצות, עודדו הסובייטים את התפתחות התרבות המקומית ובמיוחד הספרות. הוטלו מכסות על בסיס אתני לתפקידים פוליטיים מסוימים, שנתנו לאבחזים מידה של כוח פוליטי שלא היה פרופורציונלי לחלקם היחסי באוכלוסייה. השלטונות הסובייטים פעלו בשיטת "הפרד ומשול", בה קיבלו אליטות מקומיות חלק בשלטון בתמורה לתמיכה בשלטון הסובייטי. באבחזיה, כמו במקומות אחרים בהם הונהגה השיטה, הדבר גרם להתמרמרות, במקרה זה של הרוב הגאורגי.

 

הדגל בתקופת האוטונומיה בגאורגיה הסובייטית בשנים 1978-1990

הדגל של גאורגיה הסובייטית בשנים 1951-1978

הדגל בתקופת האוטונומיה בגאורגיה הסובייטית בשנים 1938-1951

הדגל בתקופת האוטונומיה בגאורגיה הסובייטית בשנים 1937-1938

הדגל בתקופת האוטונומיה ברפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז בשנים 1931-1937

הדגל בתקופת האוטונומיה ברפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז בשנים 1925-1931

הדגל בתקופת האוטונומיה ברפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז בשנים 1923-1925

 

אבחזיה - היסטוריה - התפוררות ברית המועצות ועצמאות גאורגיה

עם תחילת התפוררותה של ברית המועצות בסוף שנות השמונים, צצה מתיחות אתנית בין הגאורגים והאבחזים עקב התקדמותה של גאורגיה לכיוון עצמאות. האבחזים שהתנגדו למהלך חששו כי הכרזה על עצמאות גאורגיה תוביל לחיסול האוטונומיה האבחזית, וטענו כי אבחזיה התבססה כרפובליקה סובייטית נפרדת. הוויכוח הוביל, ב-16 ביולי 1989, למאורעות אלימים בסוחומי.

 

ב-17 במרץ 1991, הטילה הרפובליקה הגאורגית חרם על משאל עם בשאלה האם לחדש את הקשר בין הרפובליקות הסובייטיות במסגרת ברית המועצות, שהוזמן על ידי מיכאיל גורבצ'וב. אולם 52.3% מאוכלוסיית אבחזיה, המהווים למעשה את כל הלא-גאורגים באוטונומיה, השתתפו במשאל העם, והצביעו ברוב מכריע של 98.6% על שימור מסגרת ברית המועצות. מאוחר יותר, ב-31 במרץ של אותה שנה, החרימו רוב הלא-גאורגים משאל העם על עצמאות גאורגיה, שזכה לתמיכה גורפת של רוב אוכלוסיית גאורגיה. מספר שבועות לאחר מכן, ב-9 באפריל, הכריזה גאורגיה על עצמאותה, בהנהגת הדיסידנט האנטי-סובייטי, זוויאד גמסחורדיה. תחת שלטונו של גמסחורדיה נרגעו הרוחות באבחזיה באופן יחסי, ונחתם הסכם לשיתוף השלטון בין האבחזים והגאורגים, תוך הבטחת ייצוג יתר לאבחזים בבית המחוקקים האבחזי.

 

תוך זמן קצר נאלץ גמסחורדיה להתמודד מול אופוזיציה חמושה תחת הנהגתו של תנגיז קיטובאני, שהכריחה אותו להמלט מגאורגיה, בינואר 1992, לאחר הפיכה. שר החוץ הסובייטי לשעבר, אדוארד שוורדנדזה, הוזמן לעמוד בראש המדינה. ההפיכה הביאה להתחזקותם של דוגלי הקו הנוקשה בממשלת גאורגיה, שהפכו לבעלי השפעה גדולה אף מזו של שוורדנדזה.

 

ב-21 בפברואר 1992 הודיעה, המועצה הצבאית השלטת בגאורגיה, על ביטל החוקה הסובייטית והחזרת חוקת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה משנת 1921. אף על פי שהחוקה החדשה לא אמרה זאת, פירשו אבחזים רבים את ההודעה כביטול מעמד האוטונומיה. ב-23 ביולי של אותה שנה, הכריזה הסיעה האבחזית במועצה העליונה של הרפובליקה הכריז על עצמאות מגאורגיה. הישיבה בה הוכרזה העצמאות הוחרמה על ידי הנציגים שהיו אתנית גאורגים, וההכרזה לא הוכרה על ידי אף מדינה בעולם. ההנהגה האבחזית נקטה במדיניות של נישול הפקידים הגאורגים ממעמדם, תהליך שלווה באלימות.

 

בינתיים חיזק המנהיג האבחזי, ולדיסלב ארדזינבה, את הקשרים שלו עם חסידי הקו הנוקשה בפוליטיקה הרוסית והאליטה הצבאית של רוסיה והכריז כי הוא מוכן למלחמה כנגד גאורגיה.

אבחזיה - היסטוריה - מלחמת אבחזיה

בתחילת אוגוסט 1992 השתלטו תומכי גמסחורדיה על מקטע של קו מסילת הברזל העובר בסמגרלו ובאבחזיה והמחבר את טביליסי לרוסיה. בנוסף לכך הם לקחו בשבי מספר פקידים בכירים של הממשל הגאורגי בנפת גאלי, ובכללם שר הפנים הגאורגי, רומן גוונצדזה (რომან გვენცაძე). ההנהגה הגאורגית החליטה על פעולה צבאית לשחרור החטופים וכיבוש המסילה. מאוחר יותר טען שוורדנדזה כי השיג את הסכמת ראש הפרלמנט האבחזי, ולדיסלב ארדזינבה, לפעולה. ארדזינבה מצידו התכחש לדברים.

 

כתוצאה מההחלטה נכנסו, בלילה של ה-13 באוגוסט 1992, כוחות המשמר הלאומי בפיקוד קיטובאני לאבחזיה, במטרה להשתלט על מסילות הברזל והכבישים הראשיים בנפה. הפעולה הצליחה והשבויים שוחררו. אולם גם לאחר שהושגו מטרות הפעולה המשיך קיטובאני במתקפה, והתקדם לכיוון סוחומי. כוחותיו של קיטובאני נתקלו בהתנגדות עזה ונעצרו. לאחר הפוגה קצרה, ב-18 באוגוסט 1992, חזר קיטובאני עם המשמר הלאומי ותקף את סוחומי. ממשלתו של ארדזינבה נאלצה להימלט צפונה אל העיר גודאותה.

 

שוורדנדזה טען כי קיטובאני פעל על דעת עצמו, ובניגוד להוראותיו.

 

קיטובאני טען כי הססנותו של שוורדנדזה מנעה ממנו להמשיך במתקפה ולכבוש את גודאותה, דבר שהיה עשוי להביא לסיומה של המלחמה בניצחון גאורגי. ישנה גרסה לפיה הרוסים הם שעודדו את קיטובאני במעשיו, על מנת ליצור עימות מזוין בגאורגיה, שיחליש את גאורגיה, ויסייע לאבחזים בהם תמכו. בשלב זה השתלטו כוחות הממשלה הגאורגית על חלקים נרחבים מאבחזיה, אך לא הצליחו לדכא את הבדלנים, והלחימה ברחבי החבל נמשכה.

אבחזיה - היסטוריה - הממשל דה יורה של אבחזיה

הממשל דה יורה של אבחזיה הוא הגוף היחיד המוכר באופן בינלאומי כסמכות הרשמית של אבחזיה, ששולטת בפועל רק בחלק הצפון-מזרחי של אבחזיה וממוקמת בצ'חאלתה שבאבחזיה עילית. הממשל דה יורה של אבחזיה שנקרא לפני כן מועצת השרים של אבחזיה, עזב את אבחזיה לאחר שכוחות של בדלנים שנתמכו על ידי רוסיה ובעלי בריתה, הסתערו על סוחומי ב-27 בספטמבר 1993, וגירשו את התושבים וחברי הממשל הגאורגים של אבחזיה, שהיו אז הרוב באבחזיה. במשך כ-13 שנה, נקרא ממשל זה בשם "ממשלת אבחזיה בגלות", והייתה ממוקמת בטביליסי עד למשבר קודורי (2006), שייסדה מחדש את הממשל האבחזי בתוך הגבולות האדמיניסטרביים של אבחזיה. מלחז אקישבאיה, פוליטיקאי אבחזי בעל השכלה מערבית, נבחר באפריל 2006 כראש הממשל דה יורה של אבחזיה. ב-27 בספטמבר 2006, הנשיא מיכאיל סאקשווילי ונינו בורג'נדזה, הפטריאך הקתולי של כל גאורגיה, איליה השני, וחברי ממשלה אחרים של גאורגיה, ביקרו בעמק קודורי, ושינו את שם האזור באופן רשמי לאבחזיה עילית. הנשיא סאקשווילי מיקם את המפקדה בצ'חאלתה שבאבחזיה עילית. מנאומו של סאקשווילי: "אנחנו כאן - באבחזיה עילית, קרובים מאוד לסוחומי - ואנחנו לא עומדים לעזוב את המקום.

 

אנחנו נחזור לאבחזיה מהר מאוד, אבל רק בדרכי שלום." אחרי המלחמה בדרום אוסטיה ב-2008, הודיעה רוסיה כי היא מכירה בעצמאות מדינות אבחזיה ודרום אוסטיה. ההודעה נתקבלה בגינוי בארצות הברית ומדינות אירופה.

בהוטן

ממלכת בהוטן (בתעתיק נאמן למקור: בהוטאן, בדזונגקה: འབྲུག་ཡུལ་, מבוטא דְרוּקְ-יוּל) היא מונרכיה חוקתית בהרי ההימאליה שבדרום מזרח אסיה, בין הודו לבין סין. כלכלתה המסורתית התבססה בעיקר על חקלאות לצריכה עצמית. החקלאות הפכה להיות רק כ-55% מהתמ"ג בממלכה, מאז שהפכה ליצרנית חשמל ואנרגיה הידרואלקטרית. בירת בהוטן והעיר הגדולה ביותר בה היא טהימפהו.

 

בהוטן היא אחת המדינות המבודדות ביותר בעולם. תיירות והשפעות זרות מנותבות על ידי הממשלה כך שלא יתערבו בהלך הדת הבודהיסטית הטיבטית בקרב תושבי המדינה. השפה הרשמית היא דזונגקה (פירוש השם: "שפת אנשי הדזונג").

 

בהוטן מתוארת רבות כשריד האחרון של התרבות הבודהיסטית המסורתית בהימאליה. אנשים אשר לא מאמינים בבודהיזם טענו מספר פעמים כנגד הפרת זכויות אדם. דוגמה לכך נמצאת בגירושם של כ-100,000 תושבים ממוצא נפאלי מהמדינה לאחר שהפגינו בעד דמוקרטיה במדינה.

 

ענייני החוץ של בהוטן מנוהלים על ידי הודו.

בהוטן - מקור השם

מקור השם "בהוטאן" איננו ברור. מספר היסטוריונים הציעו שייתכן שמדובר בהטיה של המילה בהוטה-אנט (Bhota-ant) משפת הסנסקריט, אשר פירושה "סוף טיבט" בשל היותה בדרום השטח הטיבטי. אפשרות נוספת היא הטיה נוספת מהסנסקריט, הפעם של המילים בהו-אוטטן (Bhu-uttan), שפירושן בעברית "רמות". המדינה השתמשה בשם "בהוטן" החל מסוף המאה ה-19.

 

שמה המקומי של המדינה, דרוק יול (מבוטא דרו יו) - משמעו "ארץ הדרקון"; בנוסף היא נקראת דרוק טשאנדאן "ארץ דרקון הרעם", כי הרעם אמור להיות קול שאגת הדרקון.

 

למדינה היו שמות אחרים במהלך ההיסטוריה, כגון: לו מון (Lho Mon) - ארץ החושך הדרומית, לו צנדנג'ונג (Lho Tsendenjong) - ארצו הדרומית של הברוש הצנדני, וכן לומיין קאז'י (Lhomen Khazhi) - ארץ ארבע הגיחות הדרומית.

בהוטן - היסטוריה

כלים, כלי נשק ומבני אבן מספקים הוכחה שבהוטן הייתה מיושבת כבר בסביבות המאה ה-20 לפנה"ס. מספר תאוריות משערות שמדינת לומון (Lhomon "החשיכה הדרומית") או מוניול (Monyul הארץ החשוכה) הייתה קיימת בין המאה ה-5 לפנה"ס למאה ה-6 לספירה. השמות לומון צנדנג'ונג ולומון קאז'י תועדו בכתבים טיבטים והודים עתיקים.

 

האירוע המתועד הקדום ביותר בבהוטן היה מעברו של הקדוש הבודהיסטי פאדמאסאמבהאווה (אשר נקרא גם גורו רינפוצ'ה) במאה ה-8. ההיסטוריה הקדומה של בהוטן איננה ברורה, זאת עקב הריסת רוב התיעוד בשריפה בפונאקה, בירתה העתיקה של הממלכה, בשנת 1827. עד למאה ה-10 ההתפתחות הפוליטית של בהוטן הושפעה בעיקר מההיסטוריה הדתית שלה.

 

מספר תת-כתות של בודהיזם צצו וקיבלו את חסותם של האצילים המונגוליים והטיבטים המקומיים. לאחר דעיכת האימפריה המונגולית במאה ה-14, התחרו כתות אלו זו בזו על עליונות פוליטית ודתית. לבסוף זכתה כת הדרופקה בשלטון הפוליטי והדתי במהלך המאה ה-16.

 

עד לתחילת המאה ה-17 הורכבה בהוטן ממספר יחידות פיאודליות יריבות. היא אוחדה לבסוף על ידי המנהיג הצבאי והלאמה הטיבטי שאבדראנג נגאוואנג נאמג'ייאל, אשר נחשב למייסד הממלכה. כדי להגן על הממלכה מפלישות טיבטיות, בנה נאמג'ייאל מספר דזונגים (מבצרים) בלתי חדירים מסביב למדינה והפיץ מנגנון חוקים שעזר להשליט את מרות השלטון הריכוזי על האצילים המקומיים. בהוטן הדרדרה לאנרכיה לאחר מותו של נאמג'ייאל בשנת 1652. הטיבטים תקפו את בהוטן בשנת 1710, תוך כדי ניצול התוהו ובוהו בממלכה. הם תקפו שוב בעזרת המונגולים בשנת 1730. שתי ההתקפות סוכלו ושביתת נשק נחתמה בשנת 1759.

 

במהלך המאה ה-18 שלטה בהוטן בממלכת קוץ'-ביהאר, אשר שכנה מדרום לה, החל בשנת 1722. בשנת 1774 ביקשה קוץ'-ביהאר עזרה מהודו, שהייתה אז תחת שלטון חברת הודו המזרחית הבריטית והיא עזרה לקוץ' ביהאר להניס את הכובשים הבהוטניים ולבסוף אף לתקוף את בהוטן עצמה בשנת 1774.

 

הסכם שלום נחתם כאשר בהוטן הסכימה לחזור לגבולותיה הקודמים. למרות זאת, השלום היה מתוח והתקלויות-גבול עם הבריטים המשיכו במהלך מאה השנים הבאות.

 

התקלויות אלו הובילו לבסוף למלחמת דואר על השליטה בעמקי הדואר באזור בנגל. לאחר תבוסתה של בהוטן במלחמה נחתם הסכם סינצ'ולה בינה לבין הודו הבריטית. כחלק מהפיצויים הושכרו הדוארים לממלכה המאוחדת בתמורה ל-50,000 רופיות. הסכם זה סימן את סוף העוינות בין הודו הבריטית לבהוטן.

 

לקראת סוף המאה ה-18 מאבקי כוח בין העמקים היריבים פארו וטרונגסה הובילו למלחמת אזרחים בממלכה. בסוף המלחמה עלה לשלטון מושל טרונגסה, אוג'ין וונגצ'וק (Ugyen Wangchuck). מבסיס כוחו במרכז בהוטן וונגצ'וק הביס את יריביו הפוליטיים ואיחד את בהוטן על אף מספר התקוממויות אזרחים שעלו נגדו.

 

בשנת 1907 הוכרז אוג'ין וונגצ'וק כראש בית המלוכה במדינה. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי אספת נזירים בודהיסטים חשובים, חברי ממשלה וראשי משפחות חשובות. הממשלה הבריטית הכירה במהרה במונרכיה החדשה ובשנת 1910 בהוטן קיבלה את ריבונות הכתר הבריטי בתמורה לחופש פוליטי בענייני הפנים. לאחר שהודו קיבלה את עצמאותה מהממלכה המאוחדת ב-15 באוגוסט 1947, ניתנה האפשרות לממלכות כמו בהוטן להצטרף להודו.

 

בהוטן בחרה להשאר עצמאית. ב-8 באוגוסט 1949 הכירה הודו בעצמאותה של בהוטן. לאחר מכן חתמה בהוטן על הסכם עם הודו, אשר בעקבותיו החליפה המדינה החדשה את בריטניה כנותנת החסות לממלכה.

 

לאחר כיבוש טיבט על ידי הצבא הסיני בשנת 1951 סגרה בהוטן את גבולה הצפוני והחלה לחזק את קשריה עם הודו. כדי להוריד את הסיכון שנשקף מסין, החלה בהוטן בתוכנית פיתוח שנתמכה בעיקר על ידי הודו. בשנת 1953 ייסד המלך ג'יגמי דורגי וונגצ'וק (Jigme Dorji Wangchuck) את הרשות המחוקקת בממלכה - אספה כללית בת 130 חברים. מטרת הקמת הרשות המחוקקת הייתה לקדם בהדרגה רעיונות דמוקרטיים במדינה ולנסות להרחיקה מהשפעתה של סין הקומוניסטית.

 

מאמצים נוספים מצד דורגי כללו הקמת ועדת מייעצת מלכותית בשנת 1965 וקבינט מדיני בשנת 1968. בהוטן התקבלה כחברה באו"ם ב-1971. ביולי 1972 ירש גיימי סיינגי וונגצ'וק (Jigme Singye Wangchuck) ירש את אביו דורגי לאחר מותו ועלה לכס המלכות בגיל 16.

 

צווים שהוכרזו בשנות ה-80 על ידי הממשלה, כללו חוקים שמטרתם לשמר את זהותה התרבותית של בהוטן כ"אומה אחת - עם אחד". לדוגמה, כל אזרח בבהוטן מחויב בלבוש בסגנון התרבות הבהוטנית. חוק זה כלל גם את המהגרים מנפאל שגרו באותה התקופה במדינה.

 

מדיניות זו ספגה ביקורת עזה מפעילים למען זכויות האדם וכן מקהילת המהגרים בממלכה, שטענו כי החוקים האלו נוצרו כדי לרודפם. מזווית הראייה של הבהוטנים היה זה ניסיון לשמר את התרבות הבודהיסטית של הרי ההימלאיה. עבור המהגרים הנפאלים בבהוטן, הצווים נראו כניסיון הבהוטנים לשמר את השלטון על ידי אכיפת התרבות הבהוטנית עליהם, זאת על חשבון זכויות האדם, פלורליזם ועקרונות דמוקרטיים.

 

המתיחות האתנית בין הנפאלים והבהוטנים התעצמה עוד יותר בשנות ה-80 המאוחרות, לאחר שהממשלה החלה ביישום חוק האזרחות משנת 1985. חוק זה קבע שרק מהגרים נפאלים שלהם מסמכים רשמיים המעידים שחיו בבהוטן לפני שנת 1958 יוכלו להיחשב כאזרחים. חוק זה הוביל ליצירת ארגוני מחאה רבים שמחו כי נעשה עוול לתושבים הנפאלים. המחאות הפכו אלימות בשנת 1991 ובעקבותיהן מתו כ-300 אנשים ורבים נעצרו. לאחר מחאות מממשלת נפאל שוחררו רוב האסירים על ידי ממשלת בהוטן. אף על פי כן, לא הושג פתרון למצוקת הנפאלים בבהוטן ולפחות 100,000 מהם עדיין נמצאים במחנות נציבות האו"ם לפליטים בסיקים שבצפון הודו ובנפאל, לאחר שגורשו מהממלכה.

 

בשנת 1998 החל המלך סיינגי ברפורמות פוליטיות גדולות לקראת שינוי המשטר למונרכיה חוקתית. הוא העביר את רוב סמכויותיו לראש הממשלה ותמך בחוק המאפשר הדחת המלך על ידי רוב של שני שלישים מהאספה הכללית. בתחילת 2005 הוכרזה חוקה חדשה בממלכה, שאושרה ביולי 2008.

 

בדצמבר 2006 התפטר המלך גיימי סיינגי וונגצוק לטובת בנו, ג'יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ'וק (Jigme Khesar Namgyel Wangchuck). קבוצת נפאלים, פליטים מבהוטן, ביקרו את המהלכים האלה כניסיון להסב את תשומת הלב מבעיית הפליטים במדינה.

בוטסואנה

רפובליקת בּוֹטְסְוָאנָה (בסצוואנה: Lefatshe la Botswana) היא מדינה ללא מוצא לים בדרום יבשת אפריקה. בעבר הייתה מדינת חסות בריטית ונקראה בצ'ואנאלנד. בוטסואנה אימצה את שמה החדש לאחר קבלת עצמאותה ב-30 בספטמבר 1966.

 

המדינה גובלת בדרום אפריקה בדרום, בנמיביה במערב, בזמביה בצפון ובזימבבואה בצפון מזרח. כלכלתה תלויה רבות בכלכלת דרום אפריקה, ומורכבת בעיקר מגידול בקר וחציבת יהלומים. המדינה קרויה על שם הקבוצה האתנית הגדולה שלה, הצוואנה.

 

בניגוד לתפיסה הציבורית בכל הקשור למדינות אפריקה, כמדינות עניות וזרועות מלחמה ושחיתות, בוטסואנה הצליחה להימנע באופן יחסי מדברים אלו במהלך שנות קיומה. היא נחשבת לאחת המדינות הדמוקרטיות והמצליחות ביותר ביבשת.

בוטסואנה - היסטוריה

באצוואנה מתייחס לקבוצה האתנית הגדולה של הארץ שבאה לשטח מדרום אפריקה במהלך מלחמת הזולו בסוף המאה ה-19. לפני הקשר יש עם אירופה, הבאצוואנה חיו כרועי צאן וחקלאים תחת חוקים שבטיים.

 

במהלך המאה ה-19 פרצה יריבות בין מתיישבי הבאצוואנה והבורים מהרפובליקה הדרום אפריקאית ומהגרים משבט השוֹנֵה ממדבר הקלהרי. לאחר פניות מצד הבאצוואנה לעזרה, הקימה ממשלת בריטניה ב-31 במרץ 1885 את "בצ'ואנאלנד" כמדינת חסות. החלק הצפוני נשאר תחת ניהול ישיר של הממשל המקומי יחד עם השלטון הבריטי והוא בוטסואנה של היום. החלק הדרומי נהפך חלק ממושבת הכף והוא עכשיו חלק מהאזור הצפון-מערבי של דרום אפריקה; רוב דוברי סצוואנה כיום חיים בדרום אפריקה.

 

כאשר נוצרה מדינת דרום אפריקה בשנת 1910 מהמושבות הבריטיות באזור, הייתה כוונה לכלול גם את בצ'ואנאלנד באיחוד בזמן מאוחר יותר. דבר זה לא התרחש מעולם מאחר שבריטניה המשיכה לדחות את העברת השטחים בתואנה כי יש להתייעץ עם תושביהם. עלייתה לשלטון של מפלגת המיעוט הלבן בדרום אפריקה בשנת 1948 והנחלת האפרטהייד הובילו להסרת חברותה של דרום אפריקה מחבר העמים הבריטי בשנת 1961. דבר זה חתם את הגולל על כל אפשרות לצירוף השטחים למדינה.

 

התרחבות השלטון המרכזי הבריטי והתפתחות הזהות הפוליטית של הממשל השבטי המקומי הביאו לביסוס שתי ועדות מייעצות במדינה, אחת בריטית והשנייה אפריקאית, בשנת 1920. חוקים שונים ב-1934 ביססו את כוח השלטון והחוק של השבטים. שתי הוועדות אוחדו בשנת 1951.

 

ביוני 1964 קיבלה בריטניה את ההצעה לממשלה דמוקרטית עצמאית בבוטסואנה. מושב הממשלה נקבע בעיר גבורון בשנת 1965. באותה השנה נחתמה חוקה והתקיימו הבחירות הראשונות במדינה. העצמאות הוכרזה באופן רשמי ב-30 בספטמבר 1966.

 

בשנת 2001 זכה אתר טסודילו בצפון המדינה בהכרה כאתר מורשת עולמית.

בולגריה

בּוּלְגַרְיָה, או בשמה הרשמי: הָרֶפּוּבְּלִיקָה הַבּוּלְגָרִית (בבולגרית: Република България) היא מדינה בחצי האי הבלקני, במזרח אירופה. היא גובלת ברומניה בצפון, בים השחור במזרח, ביוון ובטורקיה מדרום, ובמקדוניה ובסרביה במערב. מבחינה מנהלית, מחולקת בולגריה ל-28 מחוזות, סופיה היא בירת בולגריה וב-2011 נמנו בה 1.2 מיליון תושבים, מתוך כ-7.1 מיליון בבולגריה כולה. לאורך גבולה הצפוני של המדינה עובר תוואי הדנובה ובמזרחה היא גובלת בים השחור. בבולגריה שני רכסי הרים מרכזיים הרי הבלקן והרודופי.

 

שבטים תראקים התיישבו באזור בולגריה עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, אך ההיסטוריה הלאומית הבולגרית החלה בשלהי המאה ה-7, תקופת האימפריה הבולגרית הראשונה אשר בראשית המאה ה-9 הפכה למעצמה אזורית וליריבתה של האימפריה הביזאנטית. במקביל אימצו הבולגרים את הנצרות האורתודכסית. ב-1018 עלה בידי הביזאנטים להכריע את הבולגרים והם איבדו את עצמאותם המדינית למשך 167 שנים. ב-1185 הוקמה האימפריה הבולגרית השנייה אשר הייתה לפרקים עצמאית ולפרקים וסלית של אורדת הזהב והאימפריה הביזאנטית. בשלהי המאה ה-14 פלש צבא האימפריה העות'מאנית לאזור בולגריה והכריע את הבולגרים. העות'מאנים שלטו בבולגריה עד לתבוסתם על ידי צבא האימפריה הרוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). לאחר המלחמה, הוקמה נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.

 

ב-1908 הפכה בולגריה לממלכה תחת המלך פרדיננד הראשון. הבולגרים לחמו במלחמת הבלקן הראשונה, השנייה ובמלחמת העולם הראשונה ובכולן, לאחר הצלחות ראשוניות הובסו ואיבדו שטחים נרחבים ובכלל זה המוצא לים האגאי.

 

במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה, הייתה בולגריה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ואף חתמה על ההסכם התלת-צדדי.

 

 עם זאת, צבא בולגריה לא השתתף בפועל בקרבות לצד הוורמאכט. במהלך תקופה זו אימצה בולגריה מדיניות גזע והחילה על יהודי בולגריה את החוק להגנת האומה. במרץ 1943 גירשו הבולגרים לטרבלינקה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט ונכשל ניסיון גירושם של יהודי בולגריה "הישנה". בספטמבר 1944 הופל השלטון המלוכני בהפיכת חזית המולדת הבולגרית ובהמשך עלה בידי המפלגה הקומוניסטית להשתלט באלימות על המדינה והיא הפכה לרפובליקה עממית. בולגריה הייתה גרורה נאמנה של ברית המועצות וחברה בברית ורשה. טודור ז'יבקוב היה שליטה בפועל של בולגריה למשך מרבית שנות השלטון הקומוניסטי והוא הפך לסמלה של התקופה. אירועי סתיו העמים לא פסחו על המדינה, ב-1989 הודח ז'יבקוב וב-1991 הפכה המדינה לרפובליקה והונהגה חוקה חדשה. בולגריה היא דמוקרטיה פרלמנטרית, נשיאה נבחר אחת ל-5 שנים ובפרלמנט הבולגרי 240 חברים.

 

לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי עברה בולגריה מכלכלה מתוכננת לכלכלה חופשית. המעבר המהיר לווה במשבר כלכלי חריף שהוביל גם למשברים פוליטיים. בשנת 2004 הצטרפה בולגריה לברית נאט"ו וב-2007 הפכה לחברה באיחוד האירופי, ההצטרפות שהובילה לתנופת פיתוח ובכלל זה פיתוח תשתיות כגון חיבורה של המדינה לנתיבי התעבורה הפאן-אירופיים. בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 הושפעה כלכלת בולגריה מהמשבר הכלכלי העולמי, אחוזי האבטלה האמירו ונרשמה הגירה משמעותית מהמדינה, בעיקר הגירת עבודה, שצמצמה את אוכלוסייתה לכ-7 מיליון לעומת כ-9 מיליון שהתגוררו במדינה באמצע שנות ה-80.

בולגריה - היסטוריה - האימפריה הבולגרית הראשונה

הגם שאזור בולגריה יושב עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס בידי שבטים תראקים, הרי שההיסטוריה הלאומית הבולגרית מתחילה עם כינונה של האימפריה הבולגרית הראשונה על ידי הנסיך אספרוך ב-680. בראשית המאה ה-9 הפך אותה החאן טרבל למעצמה אזורית ובהמשך ב-866 הוטבל בוריס הראשון לנצרות האורתודוקסית, תוך שהבולגרים מאמצים את האלפבית הגלגוליטי. החל מאמצע המאה ה-10 החלה דעיכה הדרגתית בכוחה של הממלכה הבולגרית, תוך שהביזאנטים נוגסים בשטחיה. ב-1018 נכנע הצאר הבולגרי פרסיאן השני לצבאו של בסיליוס השני קיסר האימפריה הביזאנטית ואזור בולגריה הפך לישות וסלית ביזאנטית למשך 167 שנים.

בולגריה - היסטוריה - האימפריה הבולגרית השנייה

ב-1185 מרדו האחים איוון ופטר אסן בשלטון הביזאנטי וייסדו ישות עצמאית שנודעה בהמשך כאימפריה הבולגרית השנייה. בראשית המאה ה-13 חלשה האימפריה על שטחי בולגריה של ימינו וכן תראקיה ומקדוניה הווארדארית.

 

ב-1242 הפכה האימפריה לוסלית של אורדת הזהב ובהמשך נחלש כוחה מאד בשל מלחמת אזרחים. ב-1362 פלש צבא האימפריה העות'מאנית בראשות הסולטאן מוראט הראשון וב-1396 נכבשה העיר הבולגרית האחרונה וידין.

בולגריה - היסטוריה - תחת השלטון העות'מאני

 

ב-1422 הוצא להורג בבלגרד קונסטנטין השני, קיסר בולגריה שליט הישות החצי עצמאית צארות וידין ובולגריה נכבשה כולה בידי העות'מאנים, אשר פעלו למיגור משפחות האצולה הבולגריות, ביצעו טרנספר אוכלוסיות ותהליך איסלום מואץ של האזור. לאחר תקופתו של מהמט הרביעי החל תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית ובולגריה הפכה לאזור קרבות מול האימפריה הרומית הקדושה מחד והאימפריה הרוסית מאידך.

 

במהלך המאה ה-19 איבד השלטון העות'מאני המרכזי את אחיזתו ובולגריה הייתה נתונה בידי ואלים שנחשבו מושחתים ונקטו במדיניות עצמאית, תוך התמרמרות גוברת של האוכלוסייה הנוצרית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נכבשה בולגריה בידי צבא האימפריה הרוסית ובולגריה הוכרה כנסיכות עצמאית מתוקף סיכומי חוזה סאן סטפנו. בהמשך, צומצמו גבולותיה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין עניין שהיווה אחד מהגורמים למלחמות האזוריות ב-66 השנים שבאו לאחריו.

בולגריה - היסטוריה - ממלכת בולגריה

ב-1879 נבחר הנסיך הגרמני אלכסנדר בטנברג לנסיך בולגריה והוא החל במלאכת שיקום הניסכות החדשה ופיתוחה לאחר כ-500 שנות שלטון עות'מאני. רשמית, כפופה הייתה הנסיכות לסולטאן העות'מאני, אך ב-1885 סיפח בטנברג את פלך רומליה המזרחית, דרום בולגריה של היום אשר היה חלק מהאימפריה העות'מאנית, בעקבות ועידת ברלין מ-1878. הדבר הוביל למלחמת בולגריה-סרביה (1885) שהסתיימה בניצחון בולגריה, אך בטנברג נאלץ להתפטר לאחר הפיכה והפיכת נגד בשל חוסר גיבוי מהמעצמות. במקומו נבחר כנסיך בולגריה (המאוחדת) פרדיננד הראשון. הוא פעל להקמת תשתיות מודרניות במדינה והחל בפעולות פיתוח נרחבות בעיקר בבירה סופיה. מיד אחרי מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908 הכריז על עצמאות בולגריה והפיכתה לממלכה. פרדיננד נטל לעצמו התואר של מלך (צאר). הוא נקט במדיניות חוץ הרפתקנית תוך שהוא מסתייע בקצונה צבאית לאומנית במטרה להחזיר את ממלכתו לגבולות שנקבעו בחוזה סאן סטפנו.

 

לאחר הצלחות במלחמת הבלקן הראשונה תקפה בולגריה את בנות בריתה והובסה במלחמת הבלקן השנייה. פחות משנתיים מאוחר יותר חזר פרדיננד על טעותו והצטרף למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה והיה שותף לתבוסתן. בהתאם לחוזה ניי שכפו מדינות ההסכמה, הפסידה בולגריה לא רק את מעט השטחים בהם זכתה בסוף מלחמות הבלקן אלא גם שטחים נוספים שחויבה למסור לסרביה, ליוון ולרומניה. פרדיננד נאלץ לוותר על הכתר ובנו בוריס השלישי הומלך תחתיו.

 

בולגריה שלאחר מלחמת העולם הראשונה נתונה הייתה במשבר כלכלי, חברתי ופוליטי קשה שלווה במעשי אלימות רבים ומספר הפיכות וניסיונות הפיכה כושלים, תוך שהמלך עצמו ניצל ממספר ניסיונות התנקשות בחייו. החל מאמצע שנות ה-30 החלה בולגריה מתקרבת לגרמניה הנאצית מתוך מטרה לזכות בתמיכתה להשבת השטחים שנגרעו ממנה במסגרת חוזה ניי.

 

בראשית מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטראליות אך ב-1 במרץ 1941 הצטרפה להסכם התלת-צדדי והפכה לבת ברית של מדינות הציר.

 

בוריס הכריז מלחמה על בריטניה הגדולה וארצות הברית אך לא על ברית המועצות וסירב להענות לדרישותיו של היטלר לשלוח את צבאו להלחם בחזית המזרחית. באוגוסט 1943 נפטר המלך בוריס, בנו בן ה-7 הומלך כסימאון השני והוקמה מועצת עוצרים. בלחץ התבוסות הגרמניות והתקדמות בעלות הברית בכל החזיתות, החלה בולגריה משנה בהדרגה את עמדותיה והתהליך הואץ בראשית 1944, כאשר חילות האוויר של בנות הברית החלו להפציץ את סופיה וכן מטרות אחרות בממלכה. ב-5 בספטמבר 1944 הגיע הצבא האדום לנהר הדנובה וצלח אותו לשטח בולגריה תוך הכרזת מלחמה עליה. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית, בה הייתה למפלגה הקומוניסטית עמדה דומיננטית שנסמכה על הצבא האדום, אשר כוחותיו הגיעו לסופיה בו ביום. הצבא הבולגרי הצטרף הפעם לצד המנצח בהתקדמות הצבא הסובייטי בעקבות הגרמנים הנסוגים והשתתף בכיבוש הונגריה וחלקים מאוסטריה. ב-15 בספטמבר 1946 בוטלה המלוכה בבולגריה במשאל עם.

בולגריה - היסטוריה - לאחר מלחמת העולם השנייה

בין 1944 ל-1947 התחולל מאבק אלים על אופייה הפוליטי של בולגריה בין מרכיבי חזית המולדת והוא הסתיים בניצחון המפלגה הקומוניסטית, בולגריה הפכה לרפובליקה עממית ובהדרגה לגרורה סובייטית. עם מותו של גאורגי דימיטרוב לגרורה מלאה. בהמשך, נטל טודור ז'יבקוב בהדרגה את השליטה על מוסדות המפלגה ומנגנוני השלטון והפך למעשה לשליט אבסולוטי במדינה.

 

ב-1971 הונהגה בבולגריה חוקה חדשה וליברלית יותר, תוך שבמקביל ממנה ז'יבקוב את עצמו לתפקיד יושב ראש מועצת המדינה. סתיו העמים לא פסח על בולגריה ובנובמבר 1989 החלו בסופיה הפגנות המונים בדרישה לשיוני המשטר. ז'יבקוב הודח במקומו מונה פטר מלאדנוב ליושב ראש מועצת המדינה. בבחירות שנערכו ב-1990 זכתה המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית שהונהגה בידי הקומוניסטים לשעבר ואנדריי לוקאנוב נבחר לראש הממשלה.

 

בעקבות מהומות על רקע כלכלי התפטר ראש הממשלה לוקאנוב, נערכו שוב בחירות שבהן ניצחה קואליציה אנטי קומוניסטית, אך המצב הפוליטי המשיך להיות בלתי יציב והשלטון התחלף תכופות.

 

הציבור הבולגרי מאס בשני הכוחות הפוליטיים המרכזיים וב-2001 הקים סמיון סקסקובורגותסקי, בנו של המלך בוריס השלישי, תנועה פוליטית חדשה, רץ בראשה לבחירות ונבחר לראשות הממשלה. גם מהלך זה לא ייצב את הכלכלה הבולגרית וב-2005 נבחר סרגיי סטאנישב אשר הצליח להעלות את רמת החיים בבולגריה, אך הואשם במעשי שחיתות. על סטאנישב נמתחה ביקורת קשה גם מצד האיחוד האירופי וב-2009 נבחר בויקו בוריסוב לראש ממשלת בולגריה. ב-2013 התפטר בוריסוב על רקע גל מחאות בבולגריה בשל יוקר המחיה. המערכת הפוליטית הבולגרית נכנסה לתקופת אי יציבות וב-2014 התפטר גם מחליפו של בוריסוב פלמן אורשרסקי. ב-5 באוקטובר 2014 נערכו בחירות כלליות לפרלמנט ובהן זכתה מפלגתו של בויקו בוריסוב ל-32.66% מקולות הבוחרים וחזית "הקואליציה למען בולגריה" בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית ל-15.4% מהקולות. התנועה לזכויות וחירות בהנהגת ליוטבי מסטאן הפועלת לזכויות המיעוטים בבולגריה (טורקים ובני רומה), שמרה על כוחה והשיגה כ-15% מקולות המצביעים. המפלגה הלאומנית והאנטישמית "אטאקה" זכתה ל-4.52% מקולות הבוחרים לעומת 9.36% בבחירות 2009.

 

בנובמבר 2016 נערכו הבחירות לנשיאות בבולגריה ובהן זכה רומן ראדב אשר נתמך על ידי המפלגה הסוציאליסטית והידוע כפרו רוסי מובהק. ראדב גבר על מועמדת מפלגת השלטון צֶצֶקָה צָצֶ'בָה. בעקבות תוצאות הבחירות התפטר בוריסוב.

בבחירות שנערכו במרץ 2017 הגדילה מפלגתו של בוריסוב את כוחה. ב-4 במאי החל בכהונתו השלישית כראש ממשלה.

בוליביה

 

המדינה הרב-לאומית של בוליביה (בספרדית: Estado Plurinacional de Bolivia] היא מדינה ללא מוצא לים במערב דרום אמריקה וגובלת בדרומה בארגנטינה, בדרום מערב בצ'ילה, מדרום מזרח בפרגוואי, בצפון ובמזרח בברזיל ובצפון מזרח בפרו. שליש מהמדינה הוא רכס הרי האנדים, שם גם שוכנת אחת הערים הגדולות ביותר במדינה, אל אלטו שממוקמת באלטיפלנו.

 

בוליביה היא אחת משתי המדינות חסרות המוצא לים (השנייה היא פרגוואי) מחוץ לאירואפרסיה. מבחינה גאוגרפית בוליביה היא המדינה בעלת שטח היבשה הגדול ביותר מבין המדינות ללא גישה לים ביבשת אמריקה, אם כי היא עדיין מדינה קטנה יחסית מבחינה כלכלית וצבאית.

 

טרם הקולוניזציה הספדרית, באזור האנדים של בוליביה הייתה אימפריית האינקה ואילו השפלה הצפונית והמזרחית הייתה מיושבת בידי שבטים עצמאיים. הכובשים הספרדים שהגיעו לקוסקו ואסונסיון השתלטו על האזור במאה ה-16. במהלך התקופה הקולוניאלית הספרדית, בוליביה נוהלה בידי הקהילה המלכותית של קראקס. ספרד בנתה את האימפריה שלה במידה רבה באמצעות הכסף של המכרות בבוליביה.

 

לאחר הניסיון הראשון לעצמאות ב-1809, הגיע מלחמה נוספת טרם הקמת הרפובליקה שארכה 16 שנים ותמה ב-6 באוגוסט 1825. מאז העצמאות, בוליביה סבלה מתקופות של חוסר יציבות פוליטית וכלכלית, לרבות אובדן שטחים לידי שכנותיה, כגון אקרי וגראן קאקו. המדינה חסרת מוצא לים מאז מלחמת האוקיינוס השקט (1879-1884), עת סיפחה צ'ילה שטחים של בוליביה, אולם הסכמים עם מדינות שכנות העניקו לבוליביה גישה עקיפה לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי.

 

אוכלוסיית המדינה, המוערכת ב-11 מיליון תושבים, היא רב לאומית, וכולל אינדיאנים, מסטיסים, אירופים, אסיאתים ואפריקאים. ההפרדה הגזעית בתקופת הקולוניאליזם הספרדי, המשיכה גם בעידן המודרני. ספרדית היא השפה הרשמית של המדינה, לצד 36 שפות ילידים נוספות, שהידועות בהן הן איימארית וקצ'ואה.

 

בוליביה המודרנית היא רפובליקה דמוקרטית חוקתית, המחולקת לתשע מחלקות. הגאוגרפיה שלה משתנה בין הפסגות של הרי האנדים במערב, אל השפלה במזרח, הממוקמת באגן האמזונס. בוליביה היא מדינה מתפתחת, עם ציון נמוך במדד הפיתוח האנושי ורמת עוני של 53 אחוזים. בין הפעילויות הכלכליות העיקריות ניתן למנות: חקלאות, ייעור, דיג, כרייה וייצור סחורות כגון טקסטיל, הלבשה, מתכות וזיקוק נפט. המדינה גם עשירה מאוד במינרלים, ובייחוד בדיל.

 

שמה של המדינה נקבע על שמו של סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה.

בוליביה - היסטוריה

העדויות הראשונות להתיישבות בהרי האנדים מתוארכות לשנת 10,000 לפנה"ס , בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס החלה תרבות הטיוואנאקו להתפתח בדרום אגם טיטיקקה. תרבות הטיוואנאקו הצטיינה באדריכלות מודרנית וטכניקות חקלאיות חדישות במושגים של אותם הימים. מרכזה של תרבות זו היה בעיר טיוואנאקו. במקביל, התפתחו גם תרבויות באזור מוקסוס ומולוס (חלק מלה פס של היום). בשנת 1450 (משוער) סיפח שבט האינקה את בוליביה לממלכתו ושלט בה עד לכיבוש הספרדי בשנת 1530.

בוליביה - היסטוריה - התקופה הקולוניאלית הספרדית

במשך התקופה הקולוניאלית הספרדית בבוליביה, נקראה הטריטוריה פרו העליונה והייתה תחת מרות המשנה למלך לימה, בירת פרו. במשך שנים רבות העיר פוטוסי שבשטח בוליביה הייתה העיר הגדולה ביותר בחצי הכדור המערבי. הסמכות המלכותית-ספרדית בבוליביה נחלשה במשך מלחמותיו של נפוליאון, והשנאה כנגד השלטון הספרדי גדלה. הכרזת העצמאות של בוליביה בשנת 1809 גרמה למלחמה של 16 שנים שבסופה נוסדה הרפובליקה שנקראה על שמו של סימון בוליבר ב-6 באוגוסט 1825.

בוליביה - היסטוריה - לאחר הכרזת העצמאות

העצמאות לא הביאה לבוליביה יציבות. עד 1981 בוצעו בבוליביה 192 הפיכות (כלומר הפיכה כל 10 חודשים בממוצע). חולשתו של הצבא גרמה לאבדן חלקים משטחה של המדינה למדינות שכנות במהלך מלחמות, חוף הים שלה נכבש על ידי צ'ילה במלחמת האוקיינוס השקט. על אף שבוליביה היא עדיין המדינה העניה ביותר בדרום אמריקה שורת רפורמות שהנהיגה הממשלה גרמו להתפתחות עקבית של הכלכלה במדינה.

בוסניה והרצגובינה

בּוֹסְנִיָּה וְהֶרְצֶגוֹבִינָה (בבוסנית וקרואטית: Bosna i Hercegovina; בסרבית באותיות קיריליות: Босна и Херцеговина) היא מדינה באזור חבל הבלקן שבדרום אירופה עם שטח של כ-51,129 קמ"ר ואוכלוסייה של 3,871,643 נכון ל-2014. המדינה כוללת אנשים משלושה לאומים: סרבים (נוצרים אורתודוקסים ברובם), בוסניאקים (מוסלמים) וקרואטים (קתולים);

 

שלושה לאומים אלה מכונים גם בשם "העמים המרכיבים". אזרחי המדינה בכללותם נקראים בוסנים. המדינה מורכבת משתי ישויות בעלות ניהול עצמי רחב: הפדרציה של בוסניה והרצגובינה ורפובליקה סרפסקה.

 

המדינה גובלת מצפון וממערב בקרואטיה, ממזרח בסרביה ומדרום במונטנגרו.

 

המדינה מוקפת כולה יבשה למעט כ-20 קילומטרים בחוף הים האדריאטי. עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר היא סרייבו.

 

בעבר הייתה המדינה חלק משבע המדינות שהרכיבו את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בוסניה והרצגובינה קיבלה את עצמאותה במהלך מלחמות יוגוסלביה, בשנות ה-90 של המאה ה-20.

 

מבחינה מדינית, המדינה מחולקת לשתי ישויות: רפובליקה סרפסקה הסרבית והפדרציה של בוסניה והרצגובינה הבוסניאקית-קרואטית. בוסניה היא האזור הגאוגרפי המרכזי של המדינה, והרצגובינה היא האזור הדרומי, שקיבל את שמו במאה ה-19.

בוסניה והרצגובינה - מקור השם

מקור השם בוסניה הוא על שם הנהר בוסנה ששמו גזור מהשורש 'בוס' שמשמעותו בשפות הודו-אירופיות רבות היא "מים זורמים". האיזכור הראשון של השם בוסניה הוא משנת 958 עת הפך הקיסר הביזנטי קונסטנטין ה-7 את האזור לאזור מנהלי בשם בוסניה בתוך האימפריה הביזנטית.

 

האזור הידוע היום בשם הרצגובינה היה ידוע בתקופת ימי הביניים המוקדמים בשם זאומליה, על שם שבט זאצלומוי הסלאבי שישב בו.

 

ב-1440, האזור נשלט על ידי השליט סטייפאן ווקצ'יץ' קוסאצ'ה (Stjepan Vukčić Kosača). אותו שליט קרא לעצמו בכמה שמות, ביניהם "הרצוג (בגרמנית: דוכס) של סנט סאוה", הלורד של חאום ופרימוריה, והדוכס הגדול של ממלכת בוסניה. האזור בו שלט נקרא מאוחר יותר בשם אדמת הרצוג או הרצגובינה.

בוסניה והרצגובינה - היסטוריה - התקופה הפרה-סלאבית

בוסניה יושבה בסוף תקופת האבן החדשה. בראשית תקופת הברונזה אנשי תקופת האבן הוחלפו על ידי שבטים הודו-אירופאים אילירים. הקלטים החלו להגר לאזור במאה השלישית לפני הספירה ובמאה הרבעית לפני הספירה תוך כדי גירוש השבטים האילירים. עם זאת, ישנם כמה שבטים קלטים ואילירים שהתמזגו ביניהם. השוני הרב בין השבטים בא לידי ביטוי בעיקר בשפת הדיבור. במאה השלישית לפני הספירה פרצה מלחמה בין השבטים האילירים לרומאים. בתקופה הרומאית התיישבו באזור אנשים מכל רחבי האימפריה הרומית לצד השבטים האילירים. הנצרות הגיע לאזור במאה הראשונה לספירה.

 

לאחר פיצולה הסופי של האימפריה הרומית, האזורים דלמטיה ופאננוניה שהיו בבוסניה של היום סופחו לאימפריה הרומית המערבית. האזור נכבש על ידי האוסטרוגותים בשנת 455, ומאוחר יותר על ידי האלנים וההונים. במאה ה-6, הקיסר יוסטיניאנוס הראשון כבש את האזור וסיפח אותו לאימפריה הביזנטית.

 

הסלאבים היגרו לאזור מאזורים בצפון מזרח אירופה יחד עם עמים אחרים שהגיעו מאותו אזור. הם פלשו לאימפריה הרומית המזרחית והתיישבו בבוסניה והרצגובינה של היום. הקרואטים והסרבים הגיעו בפלישה השנייה של העמים הסלאבים.

בוסניה והרצגובינה - היסטוריה - תקופת ימי הביניים

בימי הביניים הוקמה ישות פוליטית במערב חבל הבלקן, עם הפלישה הסלאבית שהתחוללה מוקדם יותר. שבטים אלה הביאו עמם את המבנה הסוציאלי והשבטי והקימו שיטה פיאודלית רק עם פלישת הפרנקים במאה ה-9, באותה העת בה העמים הדרום סלאבים קיבלו את הנצרות.

 

ממלכת סרביה וקרואטיה פיצלה את השליטה בבוסניה והרצוגבינה. בהמשך, השליטה באזור עברה לסירוגין בין ממלכת הונגריה לאימפריה הביזנטית והאזור נהפך לאזור סכסוך. במאה ה-12 האזור פוצל שוב ומאוחר יותר נעשה עצמאי תחת שלטון שליט מקומי הנושא בתואר באנס. השליט הראשון, באן קואלין, השיג שקט ושלום לשלושה עשורים, על אף שהיה שנוי במחלוקת בעיני הכנסייה הבוסנית. בתקופת שלטונו פרח המסחר עם אזורים שכנים כונציה.

 

היסטורית בוסניה במאה ה-14 החלה בסכסוך בין שתי משפחות - שוביץ' (Šubić) וקוטרומניץ' (Kotromanić). הסכסוך הסתיים ב-1322 כאשר סטייפאן קוטרומאניץ' ה-2 (Stjepan II Kotromanić) היה לבאן (שליט).

 

עד למותו ב-1353 הוא הצליח להגדיל את שטחי הממלכה מצפון וממערב וכן סיפח את זאומליה וחלקים מדלמטיה. תחת שלטונו של אחיינו-יורשו טוורטקו (Tvrtko), בוסניה גדלה גם בכוחה וגם בשטחה, עד שלבסוף הפכה לממלכה עצמאית ב-1377. לאחר מותו ב-1391, בוסניה החלה נחלשת.

בוסניה והרצגובינה - היסטוריה - התקופה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית שהחלה בכיבוש אירופה היוותה איום גדול על אזור חבל הבלקן באמצע המאה ה-15. לבסוף לאחר עשור של אי יציבות בבוסניה נפלה בוסניה ב-1463, הרצוגבינה נפלה בשנת 1482. בגיבויה של ממלכת הונגריה מוקמת מחדש "ממלכת בוסניה" עד לפירוקה בשנת 1527.

 

נפילת בוסניה לידי האימפריה העות'מאנית החלה תקופה חדשה בהיסטוריה של בוסניה והביאה לשינויים מהותיים בתרבותה ובפוליטיקה במדינה. העות'מאנים התירו לבוסניה לשמר את זהותה בכך ששילבו אותה כפרובינציה נפרדת באימפריה העות'מאנית, תוך שמירה על שמה ההיסטורי ושלמותה הטריטוריאלית. בכך הייתה בוסניה למקרה יוצא דופן בשליטת האימפריה העות'מאנית בבלקנים.

 

העות'מאנים הביאו למספר שינויים משמעותיים במינהל הסוציו-מדיני, כולל שיטת רישום המקרקעין והבעלות בהם, ארגון מחדש של יחידות השלטון המקומיות והשיטה מורכבת של דרוג חברתי על פי מעמדות ודתות. לשלוש מאות שנות השלטון העות'מאני הייתה גם השפעה ניכרת על הרכב האוכלוסייה בבוסניה, אשר השתנתה מספר פעמים עקב כיבושי האימפריה, המלחמות התכופות עם המעצמות האירופיות, גלי הגירה כתוצאה מאילוצים כלכליים והוראות שלטוניות, ומגיפות. בסיום השלטון העות'מאני היה המגזר המוסלמי, דובר שפה סלאבית, לגדול ביותר באוכלוסייה, זאת כתוצאה מהגבלות שהטיל השלטון והמרות דת מטעמי נוחיות. הקהילות הנוצריות בבוסניה ידעו גם הן שינויים משמעותיים. הפרנציסקנים הבוסנים (והקהילה הקתולית כולה) זכו להגנה כלשהי בצווים שלטוניים רשמיים, בעוד הכנסייה הבוסנית נעלמה לחלוטין.

 

ככל שהתארך שלטון האימפריה העות'מאנית בבלקנים השתפר המצב הביטחוני בבוסניה והשתפרה הרווחה בפרובינציה. מספר ערים, בהן סרייבו ומוסטר, נוסדו והתפתחו לכלל מרכזים אזוריים למסחר ולתרבות עירונית, כפי שתעד בשנת 1648 הנוסע העות'מאני אווליה צ'לבי. ערים אלה זכו למימון הסולטאן לבניית מבנים רבים בסגנון האדריכלות הבוסנית, כך למשל נבנתה הספרייה הראשונה בסרייבו, מדרסות, בית ספר להגות סופית, מסגדים, הגשר הישן במוסטר, ועוד.

 

כמה מבני בוסניה אף השפיעו על תרבותה ומדיניותה של האימפריה העות'מאנית באותה עת. מגויסים מבני בוסניה היוו חלק משמעותי מהצבא העות'מאני בקרב מוהאץ' ובעימותים צבאיים אחרים, רבים מבני בוסניה עלו בסולם הדרגות והגיעו לעמדות פיקוד בכירות. כמה מבני בוסניה בלטו בהגות הסופית ובשירה בטורקית, אלבנית, ערבית ובשפות הפרסיות.

 

בשלהי המאה ה-17 החלה היחלשותה הצבאית של האימפריה העות'מאנית להשפיע על בוסניה, והסכם קרלוביץ, משנת 1699, הפך את בוסניה פעם נוספת לאזור ספר בגבול המערבי של האימפריה. המאה ה-18 אופיינה בכשלונות צבאיים נוספים של האימפריה, ביטויי מרי רבים בבוסניה ומספר מגיפות שהכו במדינה. ניסיונות סרק של השער הנשגב למודרניזציה של האימפריה העות'מאנית נתקלו בחוסר אמון ובעוינות גוברת בבוסניה, שם עמדו האריסטוקרטים המקומיים לשאת בעיקר הנזק כתוצאה מן הרפורמות המוצעות. גורם זה לצד התסכולים לנוכח הוויתורים הגוברים של האימפריה למדינות הנוצריות במזרח, הגיעו לשיא בניסיון מרד כושל בראשות חוסיין גראדשצ'ביץ' (Husein Gradaščević) בשנת 1831, שבעקבותיו ביצע הסולטאן מהמוט השני טבח ביניצ'רים ופיזר את היחידה. ניסיונות מרד נוספים דוכאו עד לשנת 1850, אולם המצב המדיני בבוסניה המשיך להתדרדר. מצוקה חקלאית הביאה בשנת 1875 להתקוממות הרצגובינה בה השתתפו איכרים רבים. ההתקוממות התפשטה אף למדינות נוספות בבלקן, הביאה למעורבות המעצמות ולבסוף הובילה לקונגרס ברלין ולהסכם ברלין בשנת 1878.

בוסניה והרצגובינה - היסטוריה - שלטון אוסטרו-הונגריה

בקונגרס ברלין, בשנת 1878, קיבל שר החוץ של האימפריה האוסטרו-הונגרית, דיולה אנדראשי (Gyula Andrássy), את השליטה והמינהל בבוסניה והרצגובינה ואף את הזכות להציב בסיסי צבא בשטח המחוז העות'מאני (סנג'אק) נובי פאזאר (בטורקית: Yeni Pazar sancağı), אשר נותר תחת שליטה עות'מאנית. האימפריה האוסטרו-הונגרית ראתה בשליטתה בבוסניה והרצגובינה נתיב דרכו תקנה השפעה בחציו המערבי של חבל הבלקנים.

 

לאחר ההשתלטות הגיעו שלטונות האימפריה האוסטרו-הונגרית להסכם עם הבוסנים, אולם בחלקים הדרומיים של בוסניה נותרו מתחים. שלטונות אוסטרו-הונגריה החלו בשורה של רפורמות חברתיות ומינהליות במדינה, אשר הפכו את בוסניה והרצגובינה ל"מושבה קולוניאלית למופת". במטרה לבסס את היציבות המדינית באזור, ולהפיג את המתחים עם לאומנים סלאביים בדרום, בית הבסבורג פעל לקודיפיקציה של מערכת החוקים המקומית, להנהגת מדיניות שלטונית חדשה ולהנהגת מודרניזם. בסרייבו בנה השלטון שלוש כנסיות קתוליות.

 

ב-18 ביוני 1881, שלוש שנים לאחר שהשתלטה על בוסניה והרצגובינה, קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית הכרה גרמנית ורוסית בסיפוח חבל ארץ זה, עם הקמתה מחדש של ברית שלושת הקיסרים. אולם, עם עלייתו לשלטון של ניקולאי השני, קיסר רוסיה, חזרה בה רוסיה מן ההסכם והודיעה בשנת 1897 כי יש מקום לבחון מחדש את סיפוח בוסניה במועד עתידי שלא צוין.

 

בתחילת המאה ה-20 החלו אירועים חיצוניים להשפיע על יחסיה של בוסניה והרצגובינה עם האימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-10 ביוני 1903 התחוללה בסרביה הפיכה עקובה מדם, אשר העלתה לשלטון בבלגרד ממשל קיצוני אנטי-אוסטרי. לאחר אירוע זה החלו ניסיונות סרביים לעורר מרד בשלטון, תוך תמיכה במדינה סלאבית מאוחדת בדרום בוסניה והרצגובינה אשר תהיה תחת שלטון בלגרד. המהלך זכה לתמיכה מועטה באוכלוסייה ועיקר התומכים בו היו מן המיעוט הנוצרי אורתודוקסי. המרד שפרץ באימפריה העות'מאנית בשנת 1908 העלה חששות כי השלטון באיסטנבול מנסה לשוב ולשלוט בבוסניה והרצגובינה. אירועים אלה גרמו לשלטונות האוסטרו-הונגריים לחפש במרץ אחר פתרון של קבע לשאלת בוסניה.

 

ב-2 ביולי 1908 בתשובה לתביעה אוסטרו-הונגרית, הציע שר החוץ הרוסי אלכסנדר איזוולסקי (ברוסית: Александр Петрович Извольский) לתמוך בסיפוח בוסניה בתמורה לתמיכתה של וינה במאמצי רוסיה לזכות בגישה של הצי הרוסי לים התיכון דרך הדרדנלים. לאור התמיכה הרוסית, לראשונה מזה 11 שנים, בסיפוח בוסניה, פרסמו שלטונות אוסטרו-הונגריה ללא תאום מראש עם הרוסים, ב-6 באוקטובר 1908, הכרזה על סיפוח בוסניה והרצגובינה. התגובה הבינלאומית החריפה להכרזה זו גרמה לתחילת משבר בוסניה. מאמץ רוסי נגד הסיפוח כשל לאחר שבריטניה וצרפת סירבו לתמוך בו, משכך הרוסים ומדינת החסות שלהם סרביה, נאלצו להכיר בסיפוחה של בוסניה והרצגובינה לאימפריה האוסטרו-הונגרית במרץ 1909.

 

המתחים המדיניים באזור הגיעו לשיא ב-28 ביוני 1914 כאשר גברילו פרינציפ, חבר בקבוצת היד השחורה, רצח את יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו בסרייבו. אירוע זה היה הניצוץ שהצית את מלחמת העולם הראשונה. אף שבין הכוחות הלוחמים של מדינות שונות היו אף בוסנים, בוסניה והרצגובינה כמעט ולא ידעה נזקים ישירים מן המלחמה הגדולה.

בוסניה והרצגובינה - היסטוריה - ממלכת יוגוסלביה

בעקבות מלחמת העולם הראשונה שולבה בוסניה במדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים (שהצטרפה מאוחר יותר לסרביה). החיים בבוסניה והרצגובינה הושפעו משני גורמים עיקריים: המצב הסוציו-אקונומי והמצב הפוליטי. הממשלות והקואליציות ביוגוסלביה התחלפו בצורה תכופה יותר ויותר. המאבקים הפוליטיים העיקריים היו בין הקרואטים שרצו פיזור ממשלות וסמכויות לאזורים השונים לבין הריכוזיות של הסרבים. במהלך תקופה זו חולקה בוסניה והרצגובינה ל-33 מחוזות שנקראים אובלאסטה (Oblast) על פי אזורים גאוגרפיים. חלוקה זו החליפה את החלוקה הישנה לששת המחוזות.

 

ייסוד ממלכת יוגוסלביה ב-1929, חילק מחדש את בוסניה והרצגובינה למספר אזורים על פי מוצא אתני והיסטורי, עקב זאת הזהות הבוסנית המאוחדת התפרקה. המתיחות הסרבית-קרואטית על מבנה יוגוסלביה לא הביאה בחשבון את מצב בוסניה והרצגובינה. הסכם צווטקוביץ'-מאצ'ק (Cvetković-Maček), שהוליד את מדינת קרואטיה ב-1939, מיקם את בוסניה והרצגוביה בין סרביה לבין קרואטיה. יוגוסלביה נכבשה לבסוף על ידי הצבא הגרמני ב-6 באפריל 1941.

בוסניה והרצגובינה - היסטוריה - מלחמת העולם השנייה

 

כאשר ממלכת יוגוסלביה נכבשה על ידי הכוחות הגרמנים במלחמת העולם השנייה, כל בוסניה הועברה לשלטון מדינת קרואטיה שהייתה למעשה בובה נאצית (כמו צרפת של וישי).

 

השלטון הנאצי בבוסניה הוביל רדיפות ורציחות, ומאוחר יותר השמדה כללית של האוכלוסייה היהודית. מדינת הבובה הקרואטית התנכלה גם לאוכלוסייה הסרבית המקומית. בעקבות זאת סרבים רבים הצטרפו לצ'אטניקים, ארגון מורדים סרבי מלוכני שנלחם מלחמת גרילה נגד כוחות הכיבוש. אנשי הארגון ביצעו גם רציחות, בעיקר נגד אזרחים מוסלמים בוסניאקים שהיו תחת אזור שלטונם.

 

בתחילת 1941, יוגוסלביה הקומוניסטית תחת שלטונו של יוסיפ ברוז טיטו אירגנה קבוצות התנגדות רב-אתניות, שנקראו הפרטיזנים, שנלחמו נגד כוחות הציר והפרטיזנים המלוכנים (הצ'אטניקים). ב-25 בנובמבר 1943 המועצה האנטי פשיסטית לשחרור יוגוסלביה החליטה בוועידה ביאיצה לייסד מחדש את בוסניה והרצגובינה כרפובליקה בתוך יוגוסלביה בגבולות שנקבעו על ידי העות'ומנים במאה ה-19 (באופן רשמי, בוסניה והרצגובינה הוקמה רק ב-1946 לאחר כתיבת החוקה שהפכה את בוסניה והרצגובינה באופן רשמי לאחת משש הרפובליקות שהרכיבו את המדינה החדשה). בסוף מלחמת העולם השנייה הוקמה הרפובליקה הסוציאל פדרלית של יוגוסלביה שאיגדה בפדרציה את המדינות מקדוניה, מונטנגרו, סרביה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסלובניה.