כוכב נגה - נוגה במיתולוגיה ובתרבות

כעצם השלישי הבהיר ביותר בשמים אחרי השמש והירח, נוגה קיבל מקום של כבוד במיתולוגיה ובתרבות של המין האנושי. רוב ההתייחסות המוקדמת באזור אירופה והמזרח התיכון היא סביב המוטיב הנקבי, והמאוחרת יותר סביב מוטיב השטן. המוטיב הנשי נובע ככל הנראה מיופיו של הכוכב והברק שלו. המוטיב השטני התפתח מאוחר יותר.

 

ההתייחסות הראשונה המיוחסת לנוגה היא מתקופת הברונזה. טבלאות של כתב יתדות בבלי שנמצאו בנינוה, מתעדות את זמני זריחת הכוכב, ומתוארכות סביב שנת 1600 לפנה"ס. הטבלאות שמורות כיום במוזיאון הבריטי.

 

הבבלים, דוברי האכדית, זיהו את הכוכב עם האלה עישתר, המקביל בשפה השומרית לאִינַנַ. ישות זו מייצגת את התגלמות הנשיות, אלת הפריון, האהבה והמין. עישתר הוא מקור השם העברי אסתר. גם במיתולוגיה הכנענית הזיהוי דומה. בתנ"ך האלה מכונה עשתורת, אחותו של בעל. עבודת האלה כללה קיום יחסי מין פולחניים בין כהנות עשתורת למאמיניה. פולחנה היה נפוץ מאוד בארץ ישראל, במיוחד בקרב נשים. במרחב הפניקי כינו את האלה - ואת הכוכב - אסטרטה Astarte (ביוונית Αστάρτη).

 

המצרים והיוונים סברו שהכוכב המתגלה עם שחר והכוכב המתגלה לעת ערב הינם שני גרמי שמים שונים, והעניקו לכל אחד שם שונה. את כוכב השחר כינו היוונים פוספורוס (ביוונית Φωσφόρος - "מביא האור") ואת כוכב הערב הספרוס (ביוונית Ἓσπερος - "כוכב הערב"). היו גם מספר ואריאנטים לשמות אלו.

 

בהקשר לכך, מקובל לפרש את ההתייחסויות הבאות מהתנ"ך לכוכב נוגה: איילת השחר (תהילים, כב, א) והילל בן שחר (ישעיהו, יד, יב).

 

במסכת שבת דף קנו עמוד א' נאמר:"האי מאן דבכוכב נוגה יהי גבר עתיר וזנאי יהי מ"ט משום דאיתיליד ביה נורא" (מי שנולד בשעה שבה שולט כוכב נוגה (ע"פ המחזוריות של שבעת כוכבי הלכת כמו שכותב שם הרש"י) יהיה אדם עשיר וזנאי (-נואף) מכיוון ששולט בו היצר כתנור כמו שנוגה עטוף בעננים) אולם כבר כתבו המפרשים שכמובן אין זה מחייב את האדם אלא הוא צריך לנתב זאת לטוב כמו שנאמר שם על מזל מאדים שיכול להיות שוחט או מוהל או רוצח ותלוי לאן מכוון את עצמו.

 

עם התפתחות התרבות ההלניסטית, שני הכוכבים זוהו מבחינה פיזית כגרם שמים אחד, אך עדין יוחסו לו שתי פרסוניפיקציות אליליות - פוספורוס תורגם ל-Lucifer הלטיני (מילולית "נושא אור"), והספרוס היווני תורגם ל-Vesper.

במקביל, ובהקשר לייצוג ההתגלמות הנשית שהוזכרה לעיל, כינו היוונים את הכוכב על שם אלת האהבה והיופי, אפרודיטה (Ἀφροδίτη), שאותה ירשה ונוס (Venus) הרומאית. יש לציין כי ונוס החלה את דרכה כאלת היין והכרמים, אך זוהתה יותר מאוחר עם אפרודיטה וירשה את תכונותיה.

 

מקובל לקשר את יום שישי לאלה ונוס ולכוכב הלכת נוגה (ונוס), מכאן שמו בחלק מלשונות אירופה. בשפות הלטיניות הוא נובע מהשם הלטיני "דיאס ונריס" (Dies Veneris, יומה של ונוס). בצרפתית הוא נקרא vendredi, באיטלקית venerdì ובספרדית viernes.

 

בנצרות נקשר נוגה לשטן בעקבות הפסוקים בתנ"ך שבהם ישעיהו בן אמוץ מתנבא ככל הנראה על מלך בבל ואולי גם על האל הכנעני שחר: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי;" (פרק י"ד, פסוקים י"ב-י"ד). על-פי הפרשנות הנוצרית המקובלת מרמזים פסוקים אלה לנפילתו של השטן מגן העדן כתוצאה מגאוותו. בתרגום הוולגטה, "הילל בן שחר" זוהה עם כוכב נוגה, הלוא הוא פוספורוס, שתורגם בתורו - בתרגום ללטינית - ללוציפר. כך נוצר הקשר בין לוציפר הכוכב לשמו של השטן כמיתוס נוצרי.

 

הקישור של חטא הגאווה לכוכב נוגה נובע ככל הנראה מתכונותיו האסטרונומיות: זהו הכוכב הבהיר ביותר מבין כוכבי הלכת בשל קרבתו לכדור הארץ ובשל שכבת העננים מחזירי האור המקיפה אותו. מאחר שיחסית אלינו הוא בזווית קרובה לשמש, ניתן לצפות בו רק עם זריחת השמש ועם שקיעתה. קל, לכן, להבין כיצד נקשר לכוכב זה מיתוס של גאוה (יומרה להחליף את השמש), שבאה על עונשה.

 

בערך באותה תקופה ובמרחק אלפי קילומטרים, ייחסו גם בני המאיה בדרום אמריקה חשיבות גדולה לכוכב נוגה. לוח השנה של המאיה כולל מספר מחזורים רב שנתיים. אחד ממחזורים אלו הינו מחזור כוכב נוגה. בני המאיה הצליחו לחשב את תנועותיו של הכוכב בדיוק מפליא, כולל את המחזור הסינודי שלו.

 

עדין לא ברור מדוע השקיעו בני המאיה מאמץ כה גדול במפוי תנועות נוגה. מאחר שהממצאים מקשרים יציאה למלחמה והכתרות מלכים חדשים עם זריחת נוגה, יש טוענים כי הכוכב קושר במיתולוגיה של בני המאיה עם מזל טוב, במיוחד בהקשר המלחמתי. כינוייו של נוגה בשפת המאיה היו הכוכב הגדול (Noh Ek') וכוכב הצרעה (Xux Ek').

 

גם באפריקה, בני המסאי סברו שיש למעשה שני כוכבים שונים, אך הם קישרו ביניהם באמצעות המיתוס הבא, המועבר בעל פה ללא מורשת כתובה: כוכב השחר הוא קילקן (Kileken). על פי המיתוס המסאי, הכוכב קילקן ירד לארץ כילד יתום קטן. הוא מאומץ בידי אדם זקן, מגלה לו את סודו, ורועה את צאנו. כאשר האדם בוגד בו ומגלה את הסוד, חוזר קילקן לשמים ומתגלה בדמות כוכב הערב, הלא הוא לקן (Leken).

 

אצל חלק משבטי הילידים האבורג'ינים באוסטרליה, הכוכב מכונה ברנומביר (Barnumbirr). הם ממתינים בלילה להופעת הכוכב לפני הנץ החמה, ולאחר הופעתו הם פונים לאהוביהם המתים, מראים להם את אהבתם ושלא שכחו אותם.

במיתולוגיה ההודית, מיוחס כוכב נוגה לאל שוקרה (בסנסקריט शुक्र), שמשמעותו טהור, בהירות או צלילות. שוקרה הוא מנהיגם של קבוצת אלילים נחותים יחסית ולרוב שליליים המכונים אסורה (Asura).

 

בסין העתיקה שם הכוכב היה טיי-ביי (Tai Bai 太白) אם זרח בערב, או צ'י-מינג (Qi Ming 启明) אם זרח בבוקר, אך שני השמות מתארים אותה אלוהות טאואיסטית, הקשורה למלחמה. בסינית מודרנית, וכך בקוריאנית ויפנית שהושפעו ממנה מכונה נוגה כוכב הזהב (בסינית 金星). הערה: הסימן 金 במקור הוא מתכת שהיא אחת מחמשת האלמנטים בפילוסופיה הסינית, אך בסינית מודרנית בדרך כלל הכוונה לזהב.

 

באסטרולוגיה המערבית, סמלו של הכוכב מעוצב בסגנון מיוחד המייצג את האלה ונוס (סמלה של ונוס): עיגול עם צלב קטן מתחת (יוניקוד: ♀). ישנו ויכוח מה מקור הסמל, האם הוא מסמל איבר כלשהו של ונוס ואיזה, ומי המציא את הסמל.

באלכימיה, סמל הנחושת זהה לסמל זה. הקשר של ונוס (ובעקבותיהן המין הנשי כולו) לנחושת שנוי במחלוקת. לפי דעה אחת, הקשר הוא באמצעות האי קפריסין, שהיה מקור עיקרי לעפרות נחושת בתקופה ההלניסטית, וכך קיבל את שמו (נחושת היא Cuprum בלטינית). לפי המיתולוגיה ההלניסטית, ונוס נולדה מקצף הגלים לחוף קפריסין, וכך זוהה האי עם האלה. לפי דעה שנייה, הנשים היו מכינות באותה תקופה מראות מנחושת.

 

היו שהאמינו שנוגה היא "גן עדן", שבו מים לרוב וצמחייה עשירה, וששוכנים בו חיים. הסופר הצרפתי ברנרד דה פונטנל, כתב בשנת 1686: "אני יכול לראות מכאן כיצד נראים תושביו של נוגה: הם דומים למורים של גרנדה: אנשים נמוכים וכהי עור, שהשמש שזפתם, מלאי חוכמה ומזג לוהט, תמיד מאוהבים, כותבים חרוזים, אוהבי מוזיקה, עורכים פסטיבלים, נשפי מחולות ותחרויות בכל יום ויום."